משה שלכטמן

זכרון השואה – הילדות שלא היתה לי              

 הרבה שנים עברו עד שהצלחתי להתגבר על הרתיעה שהיתה לי מלכתוב או לספר על ילדותי בשואה.

 שנים רבות לא דיברתי על העבר שלי וגם משפחתי לא ידעה מה עברתי בשואה. לא רציתי לזכור. הייתי עצוב. כל מה ששאפתי אליו היה לחיות חיים רגילים. לא לזכור את כל התלאות שעברתי. אבל, כנראה, הארועים נחרטו בזכרוני ולעולם לא ימחקו.

שאלתי את עצמי לא פעם – איך אפשר לחיות כך ? לחיות ולא לדבר. להתכחש. לחיות כאילו כל מה שעברתי לא היה קשור אלי.

אבל למרות זאת  ישנם ארועים בחיי שעם הזמן שעבר הם נמחקו מזכרוני.

הייתי בן יחיד להורי וגרנו עם סבי וסבתי ועוד קרובי משפחה. סבי היה רב וכך גם דודי אח של אמי. המשפחה היחידה מקרובי משפחתי שאני זוכר היא משפחת פודלינסקי. פרומה פודלינסקי היתה אחותה הגדולה של אמי. פרומה ובעלה הירשל גרו בווילנה ברחוב גלזר והיו להם 4 בנים : גרשון, זאב, בן ציון ויעקב. כולם הושמדו בשואה ונשאר רק הבן גרשון שאותו פגשתי במקרה ב 1950 בווילנה באמצעות מישהו שהכיר אותי וגם אותו. גרשון נשאר בחיים מאחר וגוייס לצבא אנדרס הפולני ולא היה בווילנה בזמן השואה.

עם פרוץ המלחמה בפולין בשנת 1939, גוייס אבי לצבא הפולני. הוא נפל בשבי, אך הצליח לברוח וחזר לווילנה. עוד לפני פרוץ המלחמה בבלטיות ביוני 1941, הגיעו לביתנו אנשי המוסד הסובייטי ולקחו את אבי. עקבותיו נעלמו ואני נשארתי לבד עם אמי. כמה ימים אחרי ה-22/6/41 כבר היו הגרמנים בווילנה. יום יום נתלו כרזות ברחובות עם חוקים והגבלות ליהודים כמו ענידת טלאי צהוב ועוד. הליטאים, בחסות הגרמנים, התחילו להשתולל והיכו ביהודים עד זוב דם או עד המוות. לאחר זמן מה פורסם צו בו נרשם כי כל היהודים בעיר צריכים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו..

החיים בגטו היו קשים. לא היה מקום לכולם. הצפיפות היתה קשה. המזון והמים היו בצמצום. מפאת הצפיפות הרבה קשה היה לנשום. המוות היה בכל פינה. אנשים שכבו בחדרי מדרגות, במדרכות ברחובות.  חלקם היו בחיים וחלקם חיכו למותם. אנשים היו עוברים על ידם כאילו זה ענין שבשגרה. אף אחד לא ידע מה צפוי לו ביום שלמחרת.

יום אחד הכריזו הגרמנים כי מי שיתנדב לעבודה יקבל תנאים יותר טובים.  אנשים האמינו להבטחות האלו. מאוחר יותר התברר להם כי נפלו למלכודת.  בנובמבר 1941, בעת שהיהודים חשבו שהם יוצאים לעבודתם הסתבר שהם נלקחו לפונאר ונרצחו שם. הגרמנים ארגנו, כביכול, טיולים לילדים. הקבוצה הראשונה יצאה וגם חזרה. זאת כדי שההורים יתנו אמון בטיולים. הקבוצה השניה יצאה אך לא שבה חזרה לגטו.  מדי פעם עמדו בכניסה לגטו ליטאים וגרמנים שהעלו על משאיות נשים, ילדים וזקנים. האנשים הוסעו בדוחק רב ללא מים וללא מזון והובלו לפונאר – שם נרצחו. מדי פעם היו אקציות כאלו ובאחת מהן נלקחה גם אמי ולא שבה עוד. אני נותרתי לבד בעולם.

משפחת  גיטלמן היתה המשפחה הקרובה אלי שדאגה לי ובשלב יותר מאוחר גם הכניסה אותי לבית היתומים שהוקם בגטו ע"י יהודי הגטו.  שם דאגו שיהיו ליתומים תנאים מינימליים של מזון. הרבה ארועים מהתקופה הזאת נמחקו מזיכרוני וככל שהזמן עובר יותר ויותר קשה לי לזכור אותם.

לאחר תקופה של שקט יחסי, חזרו האקציות. בשנת 1942 נלקחה גם משפחתי הקרובה לפונאר ושם נרצחה. הם ידעו שהם הולכים למותם ודאגו לתת לי כתובת של איכר גוי שהם הכירו. הם תדרכו אותי איך להגיע אליו והזהירו אותי ללכת רק דרך היערות על מנת שלא אתפס. מיד אחרי האקציה הזו יצאתי בדרכי אל הגוי. שמו היה פרנק ליסובסקי. שנים רבות זכרתי רק את שמו הפרטי ורק לאחרונה מצאתי במקרה דף שבו רשמתי את שמו המלא – פרנק ליסובסקי. כשהגעתי אליו הוא היה מבוהל לראות אותי, אולם לאחר שנרגע הוא הכניס אותי למקום מסתור שהיה למעשה בור בתוך מרתף הבית שלו. היו תקופות של שקט שבהן הייתי חוזר מדי פעם לגטו. פרנק היה לוקח אותי בשעות הלילה בעגלה שלו ומביא אותי לגטו. היות והייתי ילד קטן ורזה, הייתי מטפס על כל המכשולים כמו חתול ונכנס לגטו. היות ופרנק פחד מהגרמנים, הוא לא רצה להחזיק אותי בביתו באופן קבוע. אחרי כל האקציות של הגרמנים הייתי חוזר אליו שוב ושוב.

בתקופות שהייתי בגטו הייתי חלק מקבוצת ילדים שגילם היה עד גיל 14. עבדנו בכל מיני עבודות מזדמנות כמו: נקוי קרונות משא בתחנת הרכבת, לפעמים היו אלה קרונות עם גרמנים פצועים. עבדנו גם במטבח, קילפנו תפוחי אדמה בחדרי מדרגות. אני זוכר שכשעבדנו בתחנת הרכבת, היינו גונבים תפוחי אדמה, בצל ומלח ומחביאים אותם מפחד הגרמנים. מדי פעם היו תופסים אותנו ואז היינו מקבלים מכות. היו גם מקרים שחייל גרמני ירה בילדים שנתפסו בהכנסת אוכל לגטו. למרות הפחד המשכנו לצאת ולחפש אוכל- לא היתה לנו ברירה.

הגרמנים המשיכו לשלוח אנשים לפונאר והיתה אוירה בגטו שהסוף מתקרב. החיים היו קשים מאוד. אנשים חיפשו מקום מחבוא בכל מיני מקומות. מי שנתפס נשלח מיד לפונאר.

חזרתי לביתו של פרנק, לבור במרתף. הפעם פרנק פחד מאוד והיה מסוכן להישאר אצלו. הגרמנים היו פולשים לבתי האיכרים הפולנים כדי לקח מהם מזון ומצרכים ובאותו זמן ערכו גם חיפושים בבתיהם. פרנק רצה להחזיר אותי לגטו, אבל מסביב לגטו עמדו משאיות שעליהם הועמסו גברים נשים וילדים שהובלו לפונאר. פרנק הבין שהיהודים מובלים להשמדה ולכן לקח אותי בחזרה לביתו. אילו היו תופסים אותנו היו רוצחים לא רק אותי אלא גם את פרנק ובני משפחתו. פרנק בנה מסתור נוסף בפינת המרתף ועליו הניח כל מיני חפצים על מנת שלא יבחינו במסתור. רק בלילה כשהיה שקט מסביב, יכולתי לצאת להביט בכוכבים ולנשום אויר צח. את  הארוחה היחידה שאכלתי בכל יום קיבלתי מפרנק רק בשעות הערב. את משפחתו לא ראיתי מעולם. פרנק דאג שאף אחד לא ידע על קיומי ואפילו הסתיר זאת מבני ביתו. פרנק היה מספר לי מדי פעם על התקדמותם של הרוסים ועל בריחתם של הגרמנים. זה נתן לי תקוה וכח להמשיך ולהחזיק את עצמי עד שנת 1944 שאז נכנסו הרוסים לוילנה .

בוקר אחד נכנס פרנק והודיע לי שהרוסים נמצאים כבר בווילנה. זאת היתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לבכות. פרנק חיבק אותי, נתן לי לחם, חולצה ומכנסיים ויצאתי לדרך- לווילנה. הלכתי בצד הכביש בו עמדו חיילים רוסים חמושים. עצרתי לראות, שום דבר כבר לא הפחיד אותי. ניגש אלי קצין רוסי, הסתכל עלי ושאל "אתה יהודי?" השבתי בחיוב "אני יהודי". סיפרתי לו על התקופה שהייתי בגטו בווילנה ואיך הסתתרתי אצל גוי פולני ואמרתי שאני בדרך חזרה לווילנה לחפש קרובים. הקצין אחז בידי, ליטף אותה ואמר "גם אני יהודי" ודמעות זלגו מעיניו. הוא שאל אותי אם אני רעב והציע שאצטרף אליו. אני – ילד לבד בעולם. עניתי מיד בחיוב. הלכנו ביחד למפקד האוגדה. הקצין דיבר עם המפקד ולאחר זמן פנה אלי והציע לי להישאר כחניך בצבא הרוסי. השבתי בחיוב. רציתי שמישהו ידאג לי וימלא את מקום ההורים שלא היו לי. כך הפכתי לחניך בצבא הרוסי משנת 1944 – 1946. סוף סוף היה לי מקום משלי . לא הייתי לבד. הייתי עם החיילים. אלא שאז התעוררה בעיה – סבלתי מסיוטים והייתי בוכה בלילות. צעקתי בסיוטים הליליים כי הרגשתי שרודפים אחרי, רוצים לתפוס אותי. כך היה כל לילה. החיילים שישנו לידי התלוננו ואז העבירו אותי למקום אחר. הקצין היהודי לקח אותי לרופא. סיפרתי לרופא מה עבר עלי בזמן המלחמה. היו לי הרבה שיחות עידוד מהרופא ששיכנע אותי להניח לזכרונות ולפתוח בחיים חדשים. עם הזמן פחת הפחד ופחתו הסיוטים. התברר לי שהרופא היה יהודי וגם בני משפחתו נרצחו בשואה. אחרי כחצי שנה יכולתי כבר לישון בשקט ולהתנהג כילד רגיל. הטיפול כנראה עזר אבל גם גרם לי לשכוח חלק מהעבר ולא לספר למשפחתי את מה שעברתי במלחמה.

בזמן היותי חניך בצבא הציע מפקד האוגדה לשלוח אותי למוסקבה לבית ספר צבאי מיוחד. הסכמתי. אמנם הגעתי למוסקבה אך שם החלטתי לא ללמוד בבית הספר הצבאי וחזרתי ישירות לווילנה.

הגעתי לוילנה בשנת 1946. המראה שנגלה לעיני היה מחריד. הרס מוחלט, חורבן. הכל הרוס. חיפשתי את הבית שלי. מצאתי את המקום שהיה בעבר בית הכנסת של סבי. מבית הכנסת נשארו רק העמודים. זכרתי שהבית שלנו היה בסמוך לבית הכנסת. הגעתי למקום בו עמד הבית. נשארה שם רק ערימת אבנים. לא ידעתי מה לעשות וחשבתי שאולי אחזור לצבא. הלכתי לכיוון הרכבת ופגשתי בדרך אישה שעמדה ליד ביתה. ביקשתי ממנה מים. היא הסתכלה עלי ושאלה אם אני יהודי. כשהשבתי בחיוב, שאלה מה אני עושה כאן. הסברתי לה שבאתי לחפש את הבית שלי ואת המשפחה שלי. היא אמרה שבעלה יחזור בערב מהעבודה והזמינה אותי לביתה. כשבעלה הגיע שוחחנו ארוכות והסתבר שהוא הכיר את קרובי משפחתי ואמר שאף אחד מהם לא שרד. הוא הציע לי להישאר בביתו וכך אוכל להמשיך לחפש את משפחתי. לצבא כבר לא חזרתי. פגשתי אנשים רבים שחיפשו בני משפחה. עברתי להתגורר אצל אשה ניצולת שואה והתקבלתי ללמודים בבית ספר מקצועי.

בשנת 1947, תוך כדי הליכה ברחוב פילימו בווילנה פגשתי את המפקד שלי מהיחידה הצבאית בה הייתי חניך. בתקופה ההיא הייתי מוזמן רבות לביתם. אשתו היתה מכינה לי מאכלים וקיבלה אותי בחום רב.  באחד מהביקורים בביתם הם הציעו לי לעבור לגור אצלם ואמרו "תחיה אצלינו כאילו היית בננו" שמחתי שיהיה לי בית קבוע ומישהו שידאג לי. אחרי זמן מה הם אימצו אותי וגם שינו את שם משפחתי לשם שלהם. סיימתי את לימודי והתחלתי לעבוד כמוזיקאי ולקבל משכורת.  ככל שהתבגרתי העסיקו אותי מחשבות ושאלות על קיומי. מי אני ? האם אני יהודי או גוי? למי אני שייך? ובוקר אחד השארתי להם מכתב בו הסברתי שאני חייב לעזוב אותם והודיתי להם על כל מה שעשו למעני. כשנפגשתי עם אבי המאמץ בווילנה הוא ניסה לשכנע אותי לחזור לביתם. לא הסכמתי. תוך כדי דיבורים יפים ונסיונות שכנוע הוא החל פתאום לכעוס עלי ולאיים. ברגע זה הבנתי שעם כל הכאב על מה שעשיתי להם, אסור לי להיות איתם בקשר.

שנים רבות עברו מאז ואני עדיין שואל את עצמי "מהיכן לקחתי את הכח לעמוד מולו ולא להיכנע. כדי לחזור ולהיות יהודי, ניגשתי לארכיון, הוצאתי מסמכים והחזרתי לי את שם משפחתי המקורי – שלכטמן.

בשנת 1958 עם הסכם גומולקה עזבתי את וילנה בדרכי לישראל. גרתי בעיר ולבזיך שבפולין ועבדתי כמורה למוזיקה בבית ספר יהודי . שם פגשתי את זוגתי לעתיד ובשנת 1960 עלינו ארצה. בישראל נולדו לי 3 בנות, 8 נכדים ו-2 נינות וזאת נקמתי בנאצים.

נכתב ע"י משה שלכטמן