משפחת וילנה-שלושה דורות-שירלי קנטור

משפחת וילנה – שלושה דורות מאת שירלי קנטור

נכדתה של חנה פסנזון ז"ל, דור שלישי. נכתב בשנת 2004 – 61 שנים לאחר חיסול הגטו.

לעתים נדירות מזמנים לנו החיים פתח הצצה אל עברנו שלא הכרנו. אני זכיתי להזדמנות זו במסע לווילנה, לפני שלושה חודשים, ולכבוד לי לשתף אתכם ברשמים ממה שהיה לא רק מסע לארץ אחרת, אלא גם מסע לזמנים אחרים ולחיים אחרים.

שמי שירלי קנטור ואני בת 33. עד לפני שלושה חודשים בלבד, הייתי בת למשפחת קנטור מרמת השרון; והנה הפכתי להיות גם בת למשפחת פסנזון מברֶייטע גאס. עד לפני כמה חודשים הייתי צברית גאה מאה אחוז; והנה הפכתי להיות צאצאית גאה של קהילת וילנה. עד לפני כמה חודשים השואה היתה בעבורי סיפורי כאב נוראים – אבל סיפורים של אחרים; והנה הפכה השואה להיות חלק מתולדות חיי שלי – דרך סבתא, ודרך מה שראיתי, שמעתי וחוויתי בליטא.

לפני שלושה חודשים, בביקור בווילנה, עם 94 נשים יקרות וגברים יקרים, השתנו חיי. הכרתי שורשים שלא ידעתי עד כמה הם איתנים ועשירים ומזינים אותי עד לעצם היום הזה. נחשפתי לעולם המלא והתוסס של קהילת וילנה. חיים שלמים שהיו בגדר פיסות סיפורים של סבתא – קמו והפכו לנגד עיניי למציאות.

הוילנאים, כך ראיתי במו עיני, הם עם מיוחד. אנשים שמחים ותאווי חיים. חרוצים – ואוהבי פינוקים. חכמים – ומתחכמים. אוהבים לצחוק ואוהבים לאהוב. אנשי ספר ותורה ואנשי ספורט. שובבים – ואלגנטים.

במשך שבעה ימים ולילות, בכינו וצחקנו, פגשנו והרגשנו יחד את האנשים ואת המקומות: את רחובות העיר העתיקה: זבלנה, סטפנסקה, דייצ'גאס, רודניצקֶר, גלזרגאס... את הוויליה (עם הגשר הירוק), את הווילייקה, את היערות ואת יופי הטבע, שסבתא נזכרת בו תמיד בחיוך מתגעגע... את הרֶאלגימנזיה (ואני יכולה להשוויץ: סבתא שלי למדה שם!), את תרבות, את האוניברסיטה, את בית הכנסת כאר שול, את קברו של הגאון בבית הקברות דמבובקה...

אבל לא רק זכרונות נעימים חיכו לנו שם. ממש לא. סמטאות הגטו הקטן והגדול, ה.ק.פ., רוסה, כלא לוקישקי, הפורט התשיעי בקובנה, בורות פונאר, האנדרטה בגיא ההריגה של יהודי רודישוק והסביבה, המקום שבו נורו ונקברו בני משפחתו של בני מלצמן, מחפורות הפרטיזנים ביער רוּדניקי... מקומות שהם כמו צלקות כואבות, על פצעים שככל הנראה, לא יירפאו לעולם.

והעבר קם וחי לנגד עיניי בזכות אותם יהודים אמיצים שחלקו איתנו בנדיבות את חוויותיהם האישיות. ריתקו אותי במיוחד סיפורי המסתור במאלינות: קורותיהם של מיכאל שמייביץ שהסתתר עם אמו מאחורי דלת השער בגטו; של אהרון עינת שהתחבא עם בני דודיו מתחת למיטה בבלוקים של ה.ק.פ; של שמחה בן שאול שהתחבא בארובה ובעליית הגג בה.ק.פ; של אהרון יעקובסון שהתחבא במלינה שמתחת לבנין בגטו; סיפורה של מוסיה חרל"פ, על הברחת המזון לגטו; וסיפוריו של ברוך שוב על אודות חייהם של הפרטיזנים ביערות שאכלו יתושים בביצות כדי לא לגווע ברעב.

אתם יודעים? הפרטים הפשוטים הללו של חיי היום יום שלכם: מה אכלתם? כיצד התרחצתם? איך העברתם את הזמן? אלו הן אולי פיסות המידע היקרות ביותר, כי הן הופכות את העבר מדפים של ספר היסטוריה – לחוויות חיות שנחקקות בלב.

עם שובי ארצה, התחלתי לקרוא את ספריהם של בני הקהילה: סוזי וקסלר, גריגורי שור ובנימין אנוליק – והנה אני יכולה לדמיין ממש, לפחות את המקומות המתוארים בספרים, והקריאה הופכת לחוויה מוחשית יותר.

זכיתי. זכיתי לראות ולהבין מאיפה הגיעו כמה מהתכונות היותר מוצלחות שלי... זכיתי לראות את סבתא מתייפחת על שער בית ילדותה הנעול, ומתגלגלת מצחוק ומזמרת עם יוכבד והחבורה העליזה. זכיתי לראות את אימא שלי, מיקי, בוראת לתחייה עשרות חוויות חיים שונות – כל חבר וחברה בקבוצה, מכל דור, פגשו בווילנה את חייהם במקום אחר. זכיתי להכיר חברים חדשים ואהובים משלושה דורות. זכיתי במשפחה חדשה – משפחת קהילת וילנה.

מחר יחול יום ההולדת ה 75 של סבתא חנה. לפני 61 שנה בדיוק, ביום הולדתה ה-14, נפרדה סבתא עם אמה מווילנה והובלה מרוסה בקרונות בקר למחנה עבודה AEG. כל בני משפחתה של סבתא האמיצה שלי הושמדו, והיא נותרה בודדה כמו אבן בשדה. אבל היום, ב-21 בספטמבר 2004, אני יכולה להבטיח לך, סבתא, ולכל אחד ואחת מכם, וילנאים יקרים: אתם לא לבד – אנחנו כולנו שומרים זה על זה, והעבר שלכם – על אוצרותיו ועל זוועותיו ימשיך לחיות איתנו ובנו – בני הדורות הבאים. חלק מזה – זה ענין גנטי... אנחנו פשוט נמשיך להעביר את הגנים הווילנאיים שלכם... אבל חלק חשוב יותר הוא המטען שבראש ושבלב. אי אפשר לוותר עליו. אני לא רוצה לוותר עליו. אני רוצה להמשיך לחיות אותו ולהעביר אותו, בבוא היום, לילדיי. כי השורשים האלה מצמיחים עצים חסונים, פוריים ויפים.

בנסיעה לווילנה הבנתי שהחיים שלכם – הניצולים, כמו חייהם של בני הדור השני והשלישי - הם נס. הם נס בשני מובנים: נס במובן פלא – מכיון שבנוסף לתושיה, אמונה ותעוזה – היה צורך גם בנס כדי לשרוד את התופת ששרדתם, ולהמשיך ולהקים חיים חדשים וצאצאים; והם נס במובן דגל – דגל מלא משמעות, שנישא גאה ורם, מדור לדור.

בגיל 33, הזהות האישית שלי קיבלה ממדים חדשים ויקרי מציאות. בזכות ארגון יוצאי וילנה שארגן את המסע; בזכות כל מי שהיה שותף בהפקת המסע - אהרון עינת, חיקי חביב, מיכאל שמייביץ, בנימין אנוליק, הרב שאול פרבר, בני מלצמן; בזכות החברים שהכרתי שם; בזכות סבתא ואימא שלי האהובות; ובזכות כל האנשים שהיו יחד - בצחוק ובדמע - במסע לליטא.

אתם כולכם חלק מהזהות שלי עכשיו, ואני נרגשת להיות שייכת לקהילה היקרה הזאת שאותה אשוב ואפגוש לפחות מדי שנה, באהבה ובשמחה, המהולה בכאב הזכרונות. תודה לכולכם.