סוניה מדייסקר

"הוריה של סוניה מדייסקר, נולדו בשנות ה-80 של המאה ה-19 בעיירה מאלאט אשר בליטא. בתום מלחמת העולם הראשונה, שבו ההורים והתיישבו בוילנה, שניהם היו בעלי השכלה, מסמינרים למורים. שני הוריה ניספו בזמן חיסול גטו וילנה בשנת 1943. סוניה נולדה ב-1914. אחותה הצעירה – דינה – מספרת: "סוניה מצאה עניין בתחומים רבים, אהבה להתלבש יפה, תמיד מסודרת, השיער מסורק. הייתה עצמאית בחשיבתה ובעלת דעה משלה. תחושת האחריות והחובה הגיעו אצלה עד לשיגעון. היו לה גם כישרונות דרמטיים, בבית הספר בו למדה, תמיד הופיעה בשירה. אנשים אמרו: כשתגדל תהיה שחקנית. חיצוניותה לא הייתה יהודית, הייתה מוכשרת ולמדה היטב. שלטה בשפות של האזור."

פעילותה במחתרת נגד הליטאים (לפני המלחמה) הביאה אותה בפני בתי משפט רבים וכתוצאה מכך הכירה כמה בתי סוהר. היא "ישבה" בלוקישקיס בווילנה, אחרי כן בפאוויאק (וורשה) ובסיערץ, בית סוהר למתבגרים. בשנת 1933 בגיל 19 חזרה לווילנה, ובאביב 1935 הואשמה בפעילות נגד השלטון ונשפטה לשש שנות מאסר.

בשנת 1939 הצבא האדום התקרב לאזור גרודנו, בה נמצאה כלואה סוניה והתעוררה אצלה תקווה לשחרור על ידי הקומוניסטים, אך שוטרים פולניים וסתם חוליגנים השתלטו על בית הסוהר ושפטו את כל האסירים למוות. נמסר לאסירים שפסק הדין יוצא לפועל למחרת היום מוקדם בבוקר. הלילה האחרון? עוד באותו הלילה השתלט הצבא האדום על העיר, וחיי סוניה ניצלו.

בסך הכול, 6 שנים מתוך 30 שנות חייה "בילתה" סוניה בבתי סוהר שונים. היא אהבה מאוד ילדים ונהגה לומר שאם יגיעו הסובייטים לוילנה, היא תעשה הכול כדי לעבוד עימם, אך למציאות היו תכניות אחרות עבורה. חלומותיה לא התגשמו ובשנת 1941 פרצו הגייסות הגרמניים לליטא והחריבו את הכול.

קשרית אמיצה

בווילנה פגשה סוניה את כל חבריה מתקופת המחתרת הקומוניסטית, ונוכחה לדעת שכולם היו בשלבי התארגנות למחתרת חדשה, והפעם כנגד הגרמנים. היא מונתה לאחראית לארגון קבוצות הנוער והתמסרה בכל מרצה לפעילות. מצוידת בניסיון מחתרתי, הפעילה סוניה בית דפוס, ערכה את הקריאות להתנגדות, ארגנה את היוצאים מהגטו, הגניבה נשק וסייעה בכל דבר ולכולם. סוניה לא הייתה חברת מטה של הפ. פ. או. (המחתרת המאוחדת של גטו וילנה), אך הייתה נציגתו הנאמנה בכל מקום ובהתאם לנסיבות. בין היתר הייתה ממונה על המחלקה אשר פקדתי עליה. לעולם לא אשכח את זיו פניה הנפלאות, עיניה היפות שהקרינו רצינות ועוצמה פנימית, מלווים בכאב ובסבל שידעה. כאשר הוחלט לשלוח נציגות מן המחתרת לעבור את קווי החזית כדי לדווח על המצב בגיהינום בו חיינו, סוניה נבחרה למשימה יחד עם צ'סיה רוזנברג. גם במקרה זה נתפסו הבנות ונשפטו למוות. וגם כאן ידעו בתבונה ובמזל להתחמק ולחזור בשלום לגטו וילנה.

עם חיסול הגטו בספטמבר 1943, נשארה סוניה בעיר. היא המשיכה לכוון את הקשריות הבאות מן היער בו שהו רוב חברי המחתרת, אשר הצליחו לעזוב את הגטו אל היערות ולהתחבר לתנועת הפרטיזנים. סוניה המשיכה לגייס ולשכנע את היהודים שנשארו בעיר ב-2 בלוקים, בלוק הפרוונים (קייליס) ובלוק ה-H.K.P ובו בעלי מקצוע בענף הרכב (שני מקצועות חיוניים לקיום הצבא בחזית), לעזוב ולחבור לפרטיזנים.

אל המוות עם ראש מורם

הגרמנים עלו על עקבותיה ולאחר מעקב גילו את מקום מגוריה. בחודש מרץ 1944 חבורת אנשי גסטאפו כיתרה את ביתה. סוניה שלפה את אקדחה, ירתה ב-3 מהם, ואת הכדור האחרון ירתה בפניה כדי לא להיתפס בעודה בחיים. אך אחד הגרמנים תפס את ידה והיא נפצעה קשה. לגרמנים היה חשוב להשאירה בחיים כדי לחשוף מידע על ארגון המחתרת. היא נאסרה אך לא דיברה. בלה מייזל, אשר נעצרה בעיר בהחזיקה בדרכון פולני, ואשר הועברה מבית הסוהר למחנה הריכוז בשטוטהוף, ראתה את סוניה בבית הסוהר בלוקישקיס. היא סיפרה: "את סוניה לא ניתן היה להכיר. פניה היו שחורות ונפוחות. היא איבדה לחלוטין את ראייתה ואת שמיעתה. ישבה ארוכות עם פניה לכוון החלון, ושתקה".

הגסטאפו סבר שיוכל להכריח אותה לדבר, והחזיקה בחיים עד שהצבא האדום התקרב לוילנה. לפני עלות השחר קראו לה. היא ידעה שאלה שעותיה האחרונות. זקופת ראש הלכה סוניה את דרכה האחרונה לעבר חצר בית הסוהר. נשמעו מספר יריות. האסירים בתאיהם הזדעזעו. סוניה הגיבורה הוצאה להורג.

ימים ספורים לאחר מכן, נכנס הצבא האדום לוילנה. אחרי מותה עוטרה באותות צבאיים על ידי ממשלת פולין וכן על ידי הממשלה הליטאית הסובייטית.

שלמה קוברסקי, מזכיר הנוער הקומוניסטי במחתרת גטו ווילנה כתב בספרו, סוניה הגיבורה: "תמיד הייתה בפעולה אם במפלגתה במחתרת לפני המלחמה, אם בארגון המחתרת בגטו ווילנה, אם בחינוך הנוער, אם בהברחת והסתרת נשק, אם בעריכת והפצת עיתון מחתרתי ואם בעזרה לחברים ולמשפחותיהם – תמיד מצאה את הזמן לכולם ולכל. והכול, במסירות, בלב ובנשמה. ומעל הכל: דרך חשיבותה, והבנתה של בני אדם ומצבם, בשאיפה למצוא פתרונות בכל מצב. לא בדיבורים, תמיד במעשים, וברגעים הקשים ביותר – והיו כאלה למכביר."

וכך אמרה עליה לוחמת המחתרת, רוז'קה קורצ'אק: "עם מותה של סוניה, נעלמה לוחמת שאין כדוגמתה. אישה, אשר לא ידעה את המושג: "פחד". מסירותה ללא גבול, מוכנותה להקרבה עצמית, נהיו לדוגמה ולסמל לכולנו".

נכתב על ידי יוסף חרמץ, ממפקדי המחתרת בגטו וילנה ופרטיזן ביערות רודניקי

מתוך: ארגון הפרטיזנים