פוליגון

סיפור הפוליגון והשמדת יהודי שווינצ'יאן והאזור בפוליגון  כפי שסופר ע"י יפה אולפן (שיינקה קוברסקי)

כבר לפני ראש השנה 1941 דיברו שכל יהודי שווינציאן והסביבה יגורשו מבתיהם וייסגרו בגטו.

הדבר לא נתפס בראשי הילדים, אם כי בבית שלנו כבר קרה הגרוע ביותר. זמן קצר אחרי כניסת הגרמנים לקחו את אבא וירו בו. רק כעבור זמן נודע לי שזה היה באחוזת צרקלישק.

אירוע זה גרם לנו לאבד את האימון בפולנים ובליטאים.

מיד לאחר ראש השנה, בסוף ספטמבר 1941, אמרו לנו שישלחו אותנו לגטו. ארזנו כל הלילה. זכור לי שארזנו גם גרביים חמים להחלפה. נאמר לנו שנוכל לקחת רק את מה שנהיה מסוגלים לשאת בידיים.

אמי ארזה קמח, סוכר ותפוחי אדמה וחילקה לשכנים פולנים שלקחו ברצון והבטיחו להחזיר אם נשוב פעם.

בלילה יצאתי לחצר והבחנתי בעשרות גויים יושבים ליד ביתנו, ביניהם לקוחות טובים שלנו. הם באו במיוחד מהכפרים הסמוכים כדי שיהיו הראשונים לשדוד את רכושנו אחרי שיגרשו אותנו מהבית.

הגיעה השעה, השוטרים הליטאים והגויים גירשו אותנו מהבית. כל אחד ואחד מאיתנו לבש כמה שכבות של בגדים. נפלתי על הכביש. לא שכבתי זמן רב, שוטר ליטאי היכה אותי בקת רובהו, גירש אותנו לכיוון העיר (ביתנו היה במקום מרוחק ממרכז העיירה). בפרשת הדרכים, ליד הצלב, חבורה של גויים צירפה אלינו יהודים נוספים והובילו אותנו לעבר מרכז העיירה כאשר לכל אורך הדרך עמדו גויים שחיו בינינו שנים, חלקם אולי הצטערו אבל אני ראיתי רק פנים שמחות.

השוטרים זירזו אותנו תוך כדי מתן מהלומות בקתות הרובים והביאו אותנו למגרש מחוץ לעיר. רוב יהודי שווינציאן כבר היו שם. היינו תמימים. חשבנו שמובילים אותנו לגטו. הכל היה מאורגן היטב על ידי הליטאים. הגרמנים לא התערבו כמעט, היה מי שעשה את העבודה עבורם במסירות ובנאמנות. חצי יום החזיקו אותנו בשדה, כולנו באותו מצב, לא היה הבדל בין עניים ועשירים, איש לא ידע לאן מובילים אותנו.

אחרי הצהריים, כאשר אספו את כל היהודים התחילו להוביל אותנו לכיוון נובו שווינציאן, מרחק של 12 ק"מ. אמרו ששם יקימו גטו. זקנים וחולים נסעו בעגלות. הדרך היתה ארוכה וקשה. אף אחד לא רצה להיפרד מהחבילות שסחב. מי שפיגר היכו אותו עד זוב דם.

כאשר הגענו לנובו שווינציאן היה כבר חושך. חשבנו שכאן נישאר ונתחיל להסתדר, אבל לצערנו הפקודה היתה שנמשיך הלאה. גם יהודי נובו שווינציאן צורפו אלינו. כאן התחילו בכי ויללות. הובילו אותנו לכיוון יערות פוליגון.

כאשר נכנסנו ליער התגלה לפנינו מחזה נורא. ראינו צריפים ומדורות אש גדולות. היער כולו נראה כמדורה ענקית. הדרך היתה משובשת. אנשים דרכו אחד על השני ונפלו לחפירות שנותרו ביער עוד מהאימונים של הצבא הפולני במקום. הליטאים היכו והתעללו בנו, דחפו אותנו בכח לצריפים. שכבנו זה על זה. מקומי היה ליד החלון הפתוח של הצריף ואז ראיתי בפעם הראשונה בחיי כיצד יורים בבן אדם. אישה מבוגרת, אלמנה, שדעתה נטרפה עליה החלה לצעוק: "היטלר, מה אתה רוצה מאיתנו?" ועוד מיני קללות וגידופים. אז ניגש אליה שוטר ליטאי, לקח אותה בידו והוביל אותה החוצה. העמיד אותה ליד עץ, דיבר אליה באדיבות וירה לעברה כדור. ואולי טוב יותר עבורה היה מוות זה.

מאותו רגע לא הרפתה ממני המחשבה איך בורחים מכאן.

אחרי הלילה הקשה הראשון התעוררנו לבוקר חדש ותהינו היכן אנחנו נמצאים. היער היה אפוף ערפילים של בוקר. כאשר התבהר לגמרי גירשו אותנו מהצריף החוצה וראינו שמסביב ישנם עוד צריפים כאלה ובהם יהודים כאלה ובהם יהודים מעיירות הסביבה.

בבוקר הפרידו את הגברים מהנשים והילדים. כל גבר שהעז להתקרב אל משפחתו הוכה קשות. קל יותר היה למי שידע ליטאית ודיבר עם השומרים בשפתם. הודות לשפה הליטאית וקצת כסף איפשרו לנו לבשל אוכל.

במשך היום הסתובבנו בחוץ. נפוצו שמועות שישלחו אותנו לעבודה. בלילה סגרו אותנו בצריף וזה היה הדבר הקשה ביותר, לא היה מקום לכולם בצריף ונאלצנו לשכב זה על זה.

בעלי המלאכה שנשארו בשווינצאין התארגנו והתחילו להביא לנו מדי פעם מצרכי מזון.

הגיע ערב יום כיפור. הגברים התפללו ובכו. הליטאים היכו בהם. עמדתי בחלון הצריף וראיתי את דודי חנוך, שהיה אפיקורס גמור, אוחז בסידור ומתפלל, עיניו כבויות וליטאי עומד לידו ומכה בו ללא רחם.

הכל בכו. גם הנשים והילדים אבל איש לא האמין שגורל יהודי שווינציאן כבר חתום וגמור.

לא תיארתי לעצמי שלמחרת, יום כיפור, אפרד מאמי לתמיד. קמנו בבוקר, הכל צמו, בלאו הכי לא היה מה לאכול. בשעת הצהרים הגיע ליטאי, ברנאטוביץ', מנהל המנסרה שדודי מטיס קוברסקי עבד אצלו. הוא היה זקוק לעובדים וקיבל היתר להוציא את דודי עם כל משפחתו וגם כמה משפחות נוספות יצאו אז מהפוליגון. הכל התרחש מהר מאוד. אמא נתנה גם את התעודות שלנו כי הרי היה לנו אותו שם משפחה, אבל ברגע האחרון דחו אותן כי כתובתנו הרשומה היתה שונה מזו של דודי. לסבתי, אמו של מטיס התירו לצאת. כאשר כבר עמדו בתור ליציאה, דודתי ניהלה דיון עם אחד השוטרים שיצרף ליוצאים גם אותי והבטיחה לו שאלך לביתנו ואמצא את הזהב והכסף שאבי החביא ואתן לו. המיקוח ארך מספר דקות ולבסוף הסכים. אמא דחפה אותי בכח שאלך והבטיחה שתצא ותצטרף אלי מאוחר יותר.

עמדתי בתור לעריכת חיפוש לפני היציאה. היתה לי תחושה שלא אראה את אמי עוד ואמרתי לה שלא אצא בלעדיה. אמא הוציאה מכיסה טבעת זהב, נתנה אותה לשוטר וביקשה ממנו שלא יאפשר לי לצאת מהשורה ולחזור אליה.

אני זוכרת את דבריה: "לכי את, אולי תמצאי את הכסף ותוכלי להציל את כולנו...". הכל התרחש כל כך מהר שלא היה לי זמן לחשוב, הכניסו אותנו לצריף והשוטרים הליטאים ערכו חיפוש מדוקדק. אחדים נצטוו להתפשט לגמרי. אחר כך הוציאו אותנו אל מחוץ למחנה.

ביום כיפור, בדיוק בשעה 16:00 יצאנו מהפוליגון, לכאורה רגע מאושר, אבל היה זה רגע אומלל כי חשתי שאני רואה את אמי ואת קרובי בפעם האחרונה.

כעבור כמה ימים רציתי לחזור לפוליגון אל אמי, באותו היום נצטוו כל היהודים בגטו להתייצב למפקד ליד שער הגטו בכדי לבדוק למי יש אישור רשמי מהשלטונות ולכן תכניתי לחזור לפוליגון לא יצאה אל הפועל באותו היום.

                                                       באותו היום נרצחו כל היהודים בפוליגון

התמונה כיצד יורים בשמונת אלפים יהודים ומשליכים אותם לבורות אינה משה מנגד עיני.