פנינה תורי

לפעמים, כאשר הלחץ הנפשי היה ללא נשוא-חשתי צורך לעשות משהו כדי לפרק מעלי את הלחץ, להוציא מעט קיטור. אז הייתי פונה לכתוב במחברת ישנה שהיתה עמי. לרוב הייתי כותבת כשאני יושבת במיטה וכפפות על ידי בשל קור הכלבים ששרר בחדרי. זה כמובן בשעות הפנאי המעטות שנותרו לי.

העבודה במשק הכפר, ששימש מסתור לשולמית ולי, לא היתה קשה עלי. ברצון הייתי קמה בשעה 5 בבוקר השכם. קר וחשוך היה בבית. לאור עששית קטנה הייתי מדליקה את הכיריים ומעלה על הכיריים את הסיר הענקי, בו הייתי מבשלת את האוכל עבור החזירים. עשיתי כל עבודה שהיתה נחוצה מבלי שבעלת המשק תבקש ממני. להאכיל את האפרוחים, התרנגולות, לפטם את האווזים, להכניס שקים מלאים עצים מהחצר להסקה וביתר הזמן הייתי מטליאה טלאים על בגדי המשפחה הכפרית ואף את הלבנים שלהם-שעות על גבי שעות, טלאי על גבי טלאי עד שאצבעותי נדקרו עד זוב דם.

בני המשפחה ובעיקר האמא - מריונה שמה, שקראנו לה בחיבה "מאמוטע" (אמא'לה), היתה מאוד נחמדה אלי. היא הבינה שאני לא רגילה לחיים בכפר, אם כי השתדלתי להראות שהכל מקובל עלי ונח לי. לפעמים היתה מריונה אומרת לי : גברת, את לא רגילה לאוכל שלנו – עשי לך משהו אחר לטעמך – הנה יש ביצים, חמאה, גבינה ועוד. הייתי מודה לה על טוב לבה ועל התחשבותה בי, אך הייתי משיבה שאני אוכלת כמו כולם. האמת לאמיתותה שהיו ימים ולא הייתי מסוגלת לאכול את האוכל הכפרי, בעיקר בשר מעושן וחריף שהיו מכינים בקיץ לכל עונת החורף, נקניקים מדם, כרוב חמוץ עם הבשר המעושן וכיוצא באלה. רק לפעמים היתה לי חגיגה כאשר שמו על השולחן סיר גדול מלא תפוחי אדמה מבושלים וכדים מלאים עם חלב חמוץ. כל אחד סביב השולחן היה נועץ מזלגו בתפוחי האדמה שבסיר. גם לביבות מתפוחי אדמה היו לפעמים מלבלבים...

אולם בעיית האוכל ואפילו הרחצה לא נראתה חשובה כל כך בעיני. המועקה הנפשית והפחד התמידי מכל אדם זר שהזדמן למשק, האימה שמא נתגלה לא הרפתה ממני כי אז...אשר לנו – הרי כאשר אבדנו אבדנו, אבל בני המשפחה – הכפריים התמימים היקרים לנו כל כך – הם המסכנים את חייהם רק בגללנו – מה הם אשמים? גם המחשבות על הנעשה בגטו לא נתנו לי מנוחה. מה קורה שמה? ניקרה בלבי השאלה תמיד. כשעזבתי את הגטו כבר אז הוחלף המשטר בו והפך למחנה ריכוז. גם השם השתנה: "מחנה ריכוז קובנה" , שהלך והצטמק: יותר ויותר הוצאו בקבוצות מהגטו ונשלחו למחנות עבודה עם משטר צבאי, לא עוד משפחות שלמות, אלא בעלי כושר עבודה בלבד. משם לא חזרו עוד לגטו. מעט תפקידים שנותרו לוועד היהודי – "האלטסטנראט" לנהל לכאורה את החיים בגטו. וזה לא היה עוד בידיהם, ניקרו במוחי שאלות: מה קורה שם עכשיו?

כשיצאתי ממשרדו של הכומר פאוקסטיס בעקבותיה של אונה, למרות התנגדותו הנמרצת של הקלבונס לצאתי לכפר כדי להגיע לשולמית – הייתי מלאת חרדה וגם כאב לב על שאני גורמת צער לכומר – מיטיבנו. אבל דאגתי הרבה לבתי הקטנה עברה על הכל.  למזלי לא היה לה מושג באיזו סכנה היא הכניסה את עצמה בלקחתה אותי איתה וכשליבה טוב עליה הלכה לקראת המזח על שפת נהר הניימן כשהיא מפטפטת בעליזות ואילו אני כבר מרחוק ראיתי המון לבושים מדי ה-ס.ס. וה-ס.ד. מסתובבים על יד המזח ולבי נפל בקרבי. מלמלתי תפילה חרישית: אלוהים עשה שלא ידרשוני להציג תעודות, התעודה המזויפת שעליה התנוסס שמה של הלנה אפאנאוויצ'יענע היתה טובה כל עוד לא הסתכלו בה. היה זה זיוף גס וגם לפי הגיל בתעודה הייתי בשבע שנים זקנה יותר. כשעלינו על ספינת הקיטור והיא יצאה לדרך רווח לי במעט, אך גם זה לרגע קט. פתאום הרגשתי כמו במלכודת. מהספינה לא היה לי לאן לברוח. נוסף לזה נדמה היה לי שהאנשים על הספינה מתבוננים בי עד ששמתי לב שלמעשה האנשים מסתכלים על המגפיים שעל רגלי שהיו חדשים, אותם הכנתי לקראת היציאה המתוכננת ליערות הפרטיזנים. קללתי בלבי את המגפיים וקללתי את עצמי על שנעלתים. אבל לא היה מה לעשות, כאשר נעלי בגטו כבר היו בלויות. החלטתי להתרחק ככל האפשר מאונה בכוונה שבאם יעצרו אותי – שלא תיפול בידי אנשי ה-ס.ס. גם היא. אך כל מאמצי היו ללא הואיל באשר אונה ככל שהתרחקתי ממנה היא התקרבה אלי שוב ושוב.

שעות רבות של מריטת עצבים עברו עלי עד שירדנו סוף סוף מהספינה אל החוף.

התחלנו לצעוד ברגל אל כיוון המשק המרוחק של יורקשייטיענע. היום נטה לערוב. גשם טפטף ללא הרף והבוץ היה עמוק ודביק. כל פעם אחת משתינו התגלשה ונפלה אפיים ארצה. פעם עזרתי לאונה לקום על רגליה ופעם עזרה אונה לי. פעם שקע מגף שלי בבוץ הדביק ורק בקושי חילצתי את רגלי כדי להמשיך...אבל כל זה לא הטריד אותי וגם לא את אונה ולא מנע ממנה להמשיך ללכת ולספר ללא הפסק על בעלת המשק-מאריונה, שבעלה נהרג כאשר עץ גבוה ניכרת מפגיעת ברק ונפל על בעלה והרגו במקום. אונה סיפרה על כל אחת משלוש הבנות ועל הבן היחיד של מאריונה, העובדים כולם במשק, אבל כל סיפוריה של אונה בקושי הגיעו לאוזני.

משהו אחר הציק לי ומרט את עצבי ללא רחמים והוא – מה מצבה של שולמית? מה אעשה אם יש לה חום ולא אוכל לקרוא לרופא? כיצד תגיב בעלת הבית כאשר תראה את "הסחורה" שהביאה אליה אונה? האם לא תאמר לי מיד שאינה רוצה להסתכן ולסכן את ילדיה יותר, שאקח את בתי ואעזבנה לנפשה...מחשבות אלה הציקו לי יותר ויותר ככל שהתמשכו השעות בהליכה בבוץ הטובעני. עד שסוף סוף ראיתי אור מנצנץ מרחוק. "את רואה את האור שם? – זה הבית, אמרה אונה.

בלב דופק התקרבתי אל הבית, ניגשתי לחלון, משם נצנץ אור קלוש, בתקווה לראות משהו מהנעשה בפנים, אבל לא יכולתי לראות דבר. ה"אור" היה רק פתיל תקוע בעששית קטנה...אונה פתחה את דלת הבית, נכנסה פנימה ואמרה בעליצות לבעלת הבית: "מריטה ראי את מי הבאתי לך – את האמא של סאלאמוטע" והנה מול עיני התרחש ממש נס: בעלת הבית – מריטה ממש שמחה לבואי. מאוחר יותר הבנתי פשר השמחה הזאת. ומעשה שהיה כך היה: אתמול, דהיינו יום לפני בואי לכפר, כאשר מריטה לא יכלה עוד לסבול את בכייה הבלתי פוסק של שולמית, אמרה מריטה לשולמית: הפסיקי לבכות אמא שלך תבוא. מתי? רצתה שולמית לדעת. ומריטה השיבה: מחר! והנה נמצאה מריטה דוברת אמת ועל כך שמחה מאוד, כי על כן היתה בעלת המשק אישה אדוקה ודוברת אמת.

אבן נגולה מעל לבי, ועכשו חיפשתי בעיני את הילדה ומריטה הצביעה על הספסל שעמד על יד התנור הגדול, שעליו ישנה שולמית כשידיה מורמות מעל לראשה. ידיה היו שחורות מלכלוך וכך גם כתונת הלילה הוורודה שלה מפלנל, שלא הורידה כנראה מאז היום שעזבה אותי בקובנה. שולמית היתה מכוסה בשמיכת הפוך הקטנה שלה וראשה חבוש בתחבושת גדולה.

ירדתי על ברכי ליד הספסל, עליו שכבה שולמית והתחלתי לרחרח אותה. נשמתי לרווחה כאשר נוכחתי לדעת שאין לה חום ונשימתה רגועה. והנה פתחה הילדה עיניה וקראה בשמחה "אמא", אבל ללא הפתעה. כי הרי "ידעה" כבר אתמול שאני צריכה להגיע היום...שולמית הסתכלה בי בפליאה ואמרה: "אמא מה עשית לך תסרוקת כל כך מכוערת, מוטב שתסתרקי כמו קודם". לראשונה אחרי הרבה זמן חייכתי. האבן הכי גדולה נגולה מעל לבי וחשבתי: אולי יש תקווה!

למחרת בבוקר התחלתי לטפל באוזנה החולה כפי שהדריכני הרופא. למזלנו נפתח הפצע המוגלתי לבדו. המוגלה זבה מאוזנה בכמויות גדולות. כמה וכמה פעמים ביום היה עלי לנקות את אוזניה עם מי חמצן והכפריים התחילו להסתכל עלי בפליאה למה שאני רוחצת כל רגע את ידי. חששתי שמא יחשבו שאני נגעלת ממשהו בביתם והסברתי להם שהידיים חייבות להיות נקיות כשאני מטפלת באוזן חולה. להשיג מנורה כחולה אי אפשר היה ולכן חיממתי את האוזן בבקבוק מים חמים. הסאלול ויתר הרפואות שהבאתי לא חוללו פלאים, הילדה אמנם לא סבלה עוד כאבים חזקים, אבל האוזן לא נרפאה, המוגלה הוסיפה ליזול מתוכה ופצעים מוגלתיים כיסו את פניה של הילדה. ראשה כולו היה מכוסה בתחבושת גדולה שכיסתה את אוזניה וגם את שערותיה הכהות.

על יד המטבח היה חדר צדדי קטן. בקיטון זה שלא היה מוסק ישנתי עם שולמית במיטה אחת. רק בחדר המגורים הגדול, בו בילו בני הבית את זמנם הפנוי מעבודות המשק ובו עסקו בטווייה ואריגה – שם היה תנור גדול לאפיית לחם – שם היה חם. שולמית שהתה בחדר הגדול הזה משך כל שעות היום יחד עם בני המשפחה. פחדה הגדול נעלם עם בואי. היא גם הספיקה ללמוד ליטאית ושיחתה החלה קולחת בקלות כל יום יותר. היא היתה מהלכת אחרי בנות הבית, שואלת על כל "הקדושים" שתמונותיהם קישטו את קירות הבית ומקשיבה לסיפורי הנסים והנפלאות שעשו "הקדושים". לא עבר זמן רב והיא ידעה גם להתפלל ולהצטלב לפני "הקדושים" והיא עשתה זאת ברצינות ובדבקות רבה. מאריא ואונה הזקנה שבעו נחת ממנה. זה מצא חן גם בעיני הבנות הצעירות.

ואני, כאשר לא טיפלתי בשולמית – הייתי עסוקה בכל עבודות הבית והמשק. את המגפיים "הארורים" שלי החבאתי מזמן ונעלתי נעלי עץ (קלומפעס ביידיש) – (קפקפי עץ מכוסים בחתיכת עור מלמעלה), כמנהג הכפריים, אלא שאני לא הייתי רגילה להן וכל פעם שהלכתי בחצר, על השביל הצר מקרשים שהניחו מעל לבוץ, עם שק מלא עצי הסקה על גבי, היו ה"קלומפעס" נשמטות מעל רגלי ונשארתי מבוססת בגרביים בתוך בוץ מעורב בשלג. כתוצאה מכך הייתי גם אני מצוננת תמיד. בכדי להיראות כפרית יותר עשיתי "עסק" עם אחת הבנות. נתתי לה את סינורי היפה וקיבלתי בתמורה סינור מבד שק גס, בו הרגשתי יותר בטוחה. אך למרות כל מאמצי ההסוואה האלה הייתי מתחבאת בחדרי וחוזרת למלאכת תפירת הטלאים ברגע שאדם זר היה מתקרב למשק. למזלי לא הרבו אנשים זרים לבוא למשק.

בינתיים התרגלו אלי בני הבית ואף אחד לא הזכיר לי את הבטחתי שאשאר כאן רק שבוע אחד. שולמית לא הבריאה והיה זה כאילו מובן מאליו שאני נשארת.

בינתיים העביר לי אברהם בגדים וחפצים שלי באמצעות הכומר, כי הרי יצאתי מהגטו כשרק תיק משרדי אחד בידי.

ערב חג המולד החלה תכונה בבית. הבת הבכורה מאריטע עמדה להתחתן ובחג המולד התכוננו לערוך את החתונה. כמה ימים לפני כן אמרה אלי מאריא: "ראי, לחתונה יבואו הרבה אנשים זרים ומישהו יכול לראות אותך ולחשוד בך. מוטב שלא תהיי בבית בזמן החתונה. לכן ביקשתי את אחותו של הכומר פאוקסטיס שגרה בקרבת מקום, מספר קילומטרים מהמשק, שתארח אתכן עד אחרי החתונה". ההצעה נראתה לי וכי מי אני כי אלין?

לילה אחד חשוך וקר רתם יואזאס – בנה של מריה סוסים לעגלה, עטפתי את שולמית בכל בגד חם שהיה לי, פרשתי שמיכת צמר מעלינו, שהחזקתי בשתי ידי, ויצאנו לדרך. בחוץ השתוללה סופת שלג. הרוח נשבה בזעף וביבבה. השלג התערבל מעלינו ומסביבנו. מעוצמת הרוח נתלשה לפתע השמיכה מידי והועפה אחורנית. שולמית פרצה בצעקה "השמיכה של אבא'לה! השמיכה של אבא'לה!" (היתה זו אמנם שמיכת הדרך של אביה). לא איכפת היה לה כל-כך הקור כמו אבדן השמיכה היקרה לה. לא ציפיתי שיואזאס, שנהג בסוסים, יעצור בשל כך את העגלה. להפתעתי הוא עשה כך – עצר, סב אחורה, חזר על עקבותיו לחפש את השמיכה ולמרבה הפלא ולשמחת לבה של שולמית היא נמצאה פרושה על השלג הלבן. בשעה מאוחרת בלילה הגענו למקום מקלטנו החדש – לבית אחותו הצעירה של הכומר פאוקסטיס, בו התגוררה יחד עם בעלה ובתה הקטנה. הבית – בית עירוני תרבותי במבנהו ובריהוטו – נקי, מרווח, אבל בלי אותה חמימות אנושית שאפפה אותנו בבית הכפרי הפשוט של מאריא.

כאן לא היתה לי כל עבודה לעשות במשק. יכולתי רק לעזור לעקרת הבית בעבודות הבית הרגילות. ימי שהותנו אצלה – כשבוע ימים – עברו בהמתנה שמישהו יבוא להחזירנו אל מאריא. יחסה של בעלת הבית ושל בעלה אלינו היה תרבותי, תוך שמירה על ריחוק מסויים. במקרה אחד לפחות גילתה כלפי שולמית חוסר רגישות תמוה מצד אישה שהיתה בעצמה אם לילדה קטנה. שולמית היתה ילדה יפה להפליא, אולם עתה, עם התחבושת הענקית על ראשה ואוזניה והמטפחת הגדולה מעל לתחבושת ופצעי המוגלה שכיסו את פניה – היא לא נראתה כמובן כך. והנה, ברצותה להשפיע על ילדתה שתאכל, אמרה לה בעלת הבית בנוכחות שולמית "הביטי על סאלאמוטה, אם לא תאכלי, תהיי מכוערת כמוה". היה זה עלבון צורב ששולמית לא שכחה.

עבר חג המולד, הדי שמחה הכלולות נדמו מזמן ואיש טרם בא מבית מאריא להחזירנו אליה. חשתי בקוצר רוחם של מארחי, ולא היתה כל תרעומת בלבי עליהם בשל כך – ככלות הכל גם הם עשו חסד גדול אתנם בתתם לנו מקלט זמני. כאב לי יותר משום מה על שגם מאריא אינה רוצה בנו עוד, כנראה, וזנחה אותנו אצל אחותו של הכומר פאוקסטיס, כמו שאחיו השתחרר מהנטל בהשאירו את שולמית אצל מאריא.

לפרקים שמעתי תמיהה מפי בעל הבית (מילר) על שבבית מאריא אין איש בא להחזירנו אליהם ויום אחד רתם בעל הבית סוס בעגלה והסיענו חזרה לווירוואגאליאי. מאריא קידמה את פנינו בחצר ביתה בברכה, אם כי בלי חדווה. ניכר היה בה באישה הטובה שהיא נבוכה, נבוכה כפליים – על שחזרנו ועל שלא החזירה אותנו ביוזמתה...ואילו אני חשתי עצבות רבה – כמי שאינו רצוי בשום מקום, כאדם שאין לו מדרך כף רגל בעולמו של הקב"ה ואני נאלצת ליפול למעמסה על אנשים טובים אלה, שלא היו רבים כמותם בליטא בימים אלה.

החיים חזרו לשגרתם הכפרית. קימה לפני עלות השחר לאורה הקלוש של העששית, בישול אוכל לחזירים בדוודים גדולים שהתקשיתי להרימם, הטלאת בגדים ולבנים וכל עבודות הבית והמשק – וכמובן טיפול באוזן החולה של שולמית ופצעי פניה, ועל כל אלה רבצה כמו ענן שחור – הסכנה, פן יערכו גרמנים חיפוש פתע, פן יזדמנו לכאן באקראי גרמנים או רוצחים ליטאים, פן תשזפנו עין רעה ובעקבותיה תבוא הלשנה ואיתה הקץ. הפחד לא הרפה משתינו אף לרגע-גם מן הילדה שמלאו לה רק 7 שנים. גם היא ידעה מה צפוי לנו בכל מקרה כזה.

פעם נראו שני אנשי צבא בחגור מלא מתקרבים לסביבת המשק. מיד הסתגרנו בבהלה בחדרנו, לבותינו הלמו כפטישים, ובשמענו יריות בקרבת מקום כבר לא היה כמעט ספק בלבי שאלה הם אנשי ה-ס.ס. או אנשי המשטרה הצבאית הליטאית ששוטטו בכפרים בחיפוש אחרי עריקים, פרטיזנים ויהודים שברחו מהגטאות. למזלנו היתה זו אזעקת שוא. כעבור זמן-מה התבשרנו שהיו אלה חיילים ליטאים שערקו מהצבא הגרמני ופשוט השתעשעו ביריות מנשקם...

כל הזמן חיפשתי דרך לגמול למיטיבי והנה נודע לי שהם רוצים מאוד מנורת לוקס להאיר את הבית. כתבתי על כך לאברהם לגטו כרגיל באמצעות הכומר והוא הצליח להשיג מנורת לוקס ולהעבירה באותה דרך אלי לכפר. הוא אף מצא דרך להוציא מן הגטו ולהביא אלי (מפורק) את ארון הבגדים שלי – ארון גדול בן חמש דלתות מעץ מהגוני יקר. הארון הובא לחצר הכנסייה, לשם הגיעה העגלה של מריה שהעבירה אותו לכפר. הארון היה גדול מדי בשביל חדריה של מאריה ולכן אוכסן במבנה שבחצר הבית, שכונה "מחסן". הם שמחו מאוד על הארון אבל אני פחדתי שהוא עלול להיות לנו לרועץ, לעורר סקרנות מסוכנת אצל אדם זר שיראה בכפר ארון מפואר מעץ מהגוני. לכן שמחתי שלא ניתן היה להעמידו בבית.

צרות רבות גרם לנו פועל שכיר צעיר שנתקבל לעבודה אצל מאריה. הוא החל לחשוד בי. הסבירו לו שאני קרובה ענייה מהעיר, אך הוא לא השתכנע כנראה. לפעמים שמעו אותו אומר: מי היא? פולניה או אולי יהודיה? הוא בלש אחרי שולמית והקיפה בשאלות כשהיתה לבדה אבל הילדה בת השבע ידעה יפה את "עובדות החיים" שלנו בכפר והיתה יכולה לעמוד אפילו בחקירת גסטאפו מה גם שהשפה הליטאית שבפיה כבר היתה ללא דופי. "סאלאמוטה" פנה אליה פעם השכיר – באיזו שפה את מתפללת? באיזו שפה עלי להתפלל אם לא בשפת האם שלי ליטאית? –" ענתה. פעם אחת שאל אותה: "באיזו שפה את שומעת רדיו?" – "מה זה רדיו" – היתממה הילדה בפליאה רבה, וכה הלאה. ברבות ימים פגה חשדנותו וזאת בעיקר לשולמית שידעה להשיב תשובה נאותה לכל שאלה, התפללה והצטלבה בדבקות עם יתר בנות הבית לפני תמונות הקדושים התלויות על הקיר.

כאשר כבר הרגשתי את עצמי קצת כבת-בית, התחלתי לבקש את מאריה שתקבל לביתה גם את חותנתי הזקנה חיה שנשארה בגטו. אבל היא סירבה בתוקף. האם לא מספיק שתי יהודיות בבית? אישה זקנה היא גם מעמסה כבדה מדי.

שפכתי את לבי בפני אונה והיא הבטיחה להתעניין בסביבה. אחרי שנדנדתי לה כמה פעמים, אמרה לי: "אף אחד אינו מסכים, אבל אם את רוצה בואי אתי ונבקר יחד בכמה בתים כפריים בסביבה אולי יתרצו לך יותר". הסכמתי, אם כי לא הבנתי את ההיגיון שבדבר וידעתי את הסיכון שבניסיון כזה מצדי. בוקר אחד יצאנו שתינו לדרך, לא הכרתי את הסביבה ולא את האנשים, אבל קיוויתי שאונה תדע לאיזה בית להכניסני ולאיזה לא. בדרכנו עברנו דרך העיירה לוקשי ואונה, בראותה כנסיה מרחוק, נמשכה אליה כאילו אוטומטית ומשכה אותי אחריה. בכנסיה השתדלתי לחקות אותה בכל אשר עשתה: השתחוויתי והצטלבתי, כרעתי על ברכי לידה על ריצפת האבן הקרה כקרח והתפללתי בלבי שתפילתה של אונה תגמר מהר, אבל תפילתה ארכה שעה ארוכה. ברכי כאבו ללא נשוא, בעוד שאונה הרגילה לכריעה ממושכת, נהנית מכל המעמד. סוף כל סוף גמרה אונה להתפלל ויכולתי לקום. בקושי יישרתי את רגלי, עייפה מאוד.

כשלבה טוב עליה יצאה אונה מהכנסיה ואילו לי הוקל שיצאתי מבלי שמשכתי תשומת לב. המשכנו את הסיבוב בבתי הליטאים שבסביבה ללא הצלחה. כולם השיבו פני ריקם. במפח נפש חזרתי עם אונה למקום מחבואי. שיחק לי המזל שאני עצמי חזרתי בשלום מהרפתקה זו.

על אף כישלוני זה התחלתי לגשש אצל מאריה אם תיאות לתת מחסה לאברהם. הוא גבר צעיר-אמרתי-ויוכל להתחבא במחבוא כל שהוא מבלי שיגלו אותו, אבל לא מאריה ולא הבנות רצו לשמוע על כך. כל גבר מהווה סכנה מפני שהוא חשוד כפרטיזן רוסי או כעריק. על אחת כמה וכמה יהודי שגם קל לזהותו כיהודי.

כאשר החזית הרוסית התקרבה לגבולות ליטא וחיסולו הקרוב של הגטו היה בלתי נמנע-נסיתי שוב ושוב להתחנן בפני בעלת המשק "אמא'לה" כפי שכולנו כינינו את מריה, לתת מחסה לאברהם, אבל ללא הצלחה. או אז עלה רעיון בלבי, לנסות לדבר על לבו של יואזאס, בנה הצעיר, היחיד של מאריה, שמילדותו נאלץ לעבוד במשק בשל מותו הפתאומי של אביו, אך נפשו חשקה ללמוד דווקא. סיפרתי לו שאברהם הוא עורך-דין ויוכל ללמד אותו קרוא וכתוב ואת כל המקצועות. הדבר קסם לו מאוד ואחר ששקל רבות בדבר דיבר עם אמו, שהעריצה אותו מאוד. אחרי כן הפתיעה אותי מאריה יום אחד באומרה שהיא החליטה לנסוע לקובנה ולהביא את אברהם למשקה. כתבתי על כך מיד לאברהם באמצעות הכומר והודעתי לו שב-23 במרס תגיע לחצר הכנסיה של הכומר עגלה לקחתו לכפר.

יואזאס הכין בינתיים מחבוא בשביל אברהם. מגג הגורן נמשך גגון ברוחב של כ-2 מטרים שמתחתיו נערמו אלומות פשתן עד למעלה. מאחור היה קיר קרשים שתמך בגגון. באמצעות עמודי עץ הרים יואזאס את האלומות מבפנים הערימה, כך שנוצר חלל מפסיק לשני אנשים לשבת או לשכב אך לא לעמוד. הכניסה היתה דרך חור ברווח שהיה בין קיר הקרשים של הגורן לבין הקרקע. את הכניסה מבפנים כיסה בענפי עץ יבשים, כך שאיש לא יכול היה לנחש שקיים כאן מחבוא.

עתה החלה ציפייה מלאה חששות כבדים. האם יצליח אברהם לחמוק מהגטו ולעשות את כל הדרך הארוכה והמסוכנת עד לכפר? היה חודש מארס, ניצני האביב כבר נראו בארץ, השמש זרחה והעולם נראה כה יפה. אולם הדר הטבע במקום לשמח את לבי-הכאיב לי ממש. עמדתי בחצר, שאפתי מלוא ריאותי את ניחוח האביב ותהיתי: מה כואב לי? האם אין זה הניגוד הנורא שבין העולם החיצון היפה הזה לבין האכזריות השולטת בו ללא רחם?

ב-23 במרס, השכם בבוקר יצאה מאריונה בעגלה לקובנה, כמתוכנן-להביא משם את אברהם. היא היתה אמורה לחזור עם אברהם בשעות אחה"צ המאוחרות של אותו יום. עתה הייתי בחרדה כפולה ומכופלת, ומשהגיע הערב ואחריו הלילה והם לא הגיעו למשק-לא ידעתי את נפשי מרוב חרדה.

לא היה ספק בלבי שמשהו קרה. לפי כל החישובים היו צריכים להגיע לא יאוחר מן השעה חמש בערב והנה השעה כבר תשע ועשר ואחת-עשרה בלילה והם אינם. הגעתי עד לסף יאוש. במר לבי חשבתי: כפי שאבדנו אבדנו, אבל משפחת יורגשייטיס מה יהא עליה? לא יכולתי לסבול את המחשבה ואת התמונה שעמדה לנגד עיני איך הנאצים מעמידים אל הקיר את כל בני המשפחה-האם והבנות והבן ורוצחים אותם.

בשעה שתיים אחר חצות שמעתי את נביחת הכלבים. מה היא מבשרת? את בוא הגסטאפו? והנה שמעתי קול שקשוק גלגלי עגלה מתקרבת וקולה של מאריה ואור פנס חדר מבעד לחלון. רצתי החוצה והנה אין גסטאפו! הם הגיעו בשלום!

מאז אין אני סובלת נביחת כלבים בלילה, כי זה מזכיר לי את הלילה מלא החרדות הזה. הכנסתי את אברהם לחדרי, בו ישנה שולמית. שנינו נרגשים ונסערים. "אין לך מושג איזה יום עבר עלי" – אמר אברהם והמשיך: מאריה נעצרה בכל בית מרזח שנתקלנו בו בדרך לשתות מהיי"ש הביתי. היא כלל לא פחדה בשל נוכחותי בחברתה. בסוף היום היא כבר היתה שתויה לחלוטין וטעתה בדרך! פחד אחזני כשנמצאנו טועים בחשכת הליל בסביבה לא מוכרת. רצה הגורל והגענו סוף סוף בשלום. אך לפני הכל עלי לספר לך על אירוע וזה אגדתי חסר תקדים, מדהים במהותו שעלול היה להביא לאסון על הגטו כולו. בליל חג המולד האחרון, הצליחו כל 64 היהודים-כלואי הפורט התשיעי לברוח בחשכת הליל וחלק מהם ובראשם קצין יהודי בצבא האדום שתכנן והנהיג את הבריחה, אף הצליחו להסתנן אל תוך הגטו. הוזעקתי מביתי ומשך שעות ארוכות שמעתי יחד עם חיים ילין מפיו של הקצין היהודי-וסילנקו שמו את פרטי הבריחה כששלושתנו סגורים ומסוגרים בחדרך עד אור הבוקר..." הוספנו לדבר ולהחליף חוויות שעברו על שנינו מאז נפרדנו לפני כחמשה חודשים עד אשמורת הבוקר. אז הובלתי את אברהם למקום המסתור שיואזאס הכין עבורו וזה לפני שאנטאנאס הפועל השכיר הזר יתעורר.

נכתב בידי המשפחה

טקס ביד ושם   21/2/2003 כתבה: צילה מגדסי (תורי)

כשאבא נפטר לפני שנה הוא ביקש בצוואתו להנציח את כל בני משפחתו שלא זכו לקבר בישראל. חשבנו כי יד ושם הוא המקום המתאים לכך בשל מקומה המרכזי והקשה של שואת יהודי אירופה בהיסטוריה של המשפחה שלנו, ובשל הקשר של אבא עם המוסד, קשר שקיבל מימד רב משמעות עבורנו עם בחירתו של אבא, בתמיכתנו, למסור את היומן שכתב בגטו, יחד עם כל המסמכים הרבים שאסף, ליד ושם.

כשפנינו ליד ושם בבקשה לעזור לנו לקיים את צוואתו של אבא, הציע לנו מר ירון אשכנזי, להנציח גם את בני משפחתה של אמא שלא זכו לקבר בישראל ושרבים מהם נספו בשואה. אנחנו מאוד מודים לצוות היקר והמסור של יד ושם, המלווים אותנו לאורך כל הדרך, ממסירת היומן והמסמכים ובהמשך בתהליך ההכנה להנצחה, על האפשרות שניתנה לנו, על הרגישות, האכפתיות והמסירות.

בעת הכנת רשימת בני המשפחה שברצוננו להנציח, חשתי שוב וביתר שאת את גודל האסון שקרה למשפחות הורי ולעם היהודי. שם ועוד שם, ועוד שם של אם, אח, אחות, גיס, גיסה, ילדים שנספו ביד מרצחים.

בציטוט של אבא קובנר המופיע בכניסה לבית התפוצות נאמר: "זהו סיפורם של אנשים שנתפזרו על פני כל היבשות והם משפחה אחת. אומה אשר גזרו עליה כליה והיא קמה מן העפר". אמרה זו מאוד נגעה ללבי, והיא מספרת גם את הסיפור של המשפחה שלנו.

אבא גדל בלזדיי. זורח גולוב אביו היה מוסמך לרבנות, כמו אביו רבי יוסף דב שעסק כל ימיו בתורה. אמו שרה-לאה, הייתה אשת חייל שניהלה את העסקים, וטיפלה במסירות במשפחתה. היא הייתה בתו של יעקב פרוסק שהיה עובד אדמה במשק חקלאי משלו וקשור לאדמתו. בזיכרונותיו כתב אבא "בית אבי היה תמיד מלא אנשים. ביניהם באו בענייני הקהילה והיחסים עם הרשות. הייתי הכי צעיר במשפחה וכולם היו מנסים לפנקני ולשחק אתי. אמי הקפידה על ניקיון וסדר. כך גם אחיותיי בתיה ורבקה הבכורות".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה טולטלה המשפחה יחד עם כל יהודי העיירה מביתם. כשחזרו לעיירה עם סיומה, מצאו את ביתם פרוץ וגילו כי כל רכושם נשדד.

אחיו עזבו את אירופה בגיל העשרה, לייבל (לואיס) לארה"ב ואביגדור לארגנטינה. שם חיו ושם נפטרו. בשנת 1928 נסע אבא לפיטסברג, כדי ללמוד שם משפטים. לאחר שנה וחצי, עם מות אביו במפתיע ממחלה קשה, חזר ללזדיי לבקשתה של אמו. בזיכרונותיו כתב: "הייתה זו מהלומה כבדה בשבילי שכן אהבתי והערצתי את אבי מאוד". עם חזרתו לליטא המשיך את לימודי המשפטים בקובנה שם חיה אחותו הבכורה בתיה רומנובסקי. בתקופה זו הוא נקשר אליה במיוחד. האחיות רבקה ועליזה חיו עם משפחותיהן בלזדיי, וכל בני המשפחה שחיו בליטא נהגו להתאסף ולבלות מדי שנה את כל חג הפסח בבית האם בלזדיי. האם שרה-לאה נפטרה ב-1939.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו בני המשפחה להבין מעט מהסכנה. הם ניסו לשכנע זה את זה לבא למקום בו נראה היה לכל אחד מהם כי שם הסכנה פחותה, וכי בו כדאי לשהות עד יעבור זעם. בני המשפחה נפוצו לכל עבר בשל הדעות השונות ובשל הקושי לנוע בדרכים. בראשית המלחמה עדיין לא העלה איש בדעתו כי הגרמנים ירצחו גם נשים, ילדים וקשישים, וכמובן לא חזו גם רציחות המוניות של גברים. בתיה ובעלה בנימין רומנובסקי היו חייבים לעזוב את קובנה בשל מעמדו כפקיד בכיר בממשל הסובייטי. בשלב מסוים נפרדו דרכיהם מאלו של אבא שהחליט לברוח על אופניו. בבריחתו הגיע לווילקומיר שם פגש את שושנה אחותה של אמא (שאז עדיין לא הייתה קרובה אליו). זו הצילה אותו באומץ רב מידי הגרמנים ואח"כ הפצירה בו שישפיע על אמא שגרה בקובנה לבוא מיד אליה לווילקומיר יחד עם בעלה פנחס ובתה הקטנה שולמית אחותי. היא האמינה כי ידידיה הליטאים יסתירו ויצילו את כולם. שושנה לא ידעה כי בעודם מדברים היו כבר אמא ומשפחתה כלואים בכלא הצהוב בקובנה. אבא, לאחר שלא הצליח  להרחיק ממקום הסכנה, בשל התקרבות הנאצים, חזר לקובנה לאחר שלושה ימי נדודים על אופניו. הוא דווקא האמין שקובנה "העיר הגדולה" הייתה מקום בטוח יותר מהעיירות הקטנות ועשה מאמצים עילאיים להביא את אחיותיו רבקה ואלסה עם בני משפחותיהן לקובנה. אלו מצידן סרבו לבוא עם העגלון ששלח אליהן כיון שהאמינו כי בלזדיי היו בטוחות יותר. בפתק בו הודיעו לו על החלטתן, הן אף הפצירו בו כי יצטרף אליהן, בביטחון כי הליטאים שם לא יפגעו לרעה ביהודים. כפי שכתב אבא בזיכרונותיו: "הרי שם מכיר כל ליטאי את כל תושבי העיירה היהודים, אותם ואת אבותיהם  וקיימים ביניהם יחסי שכנות טובה העוברים מדור לדור. הכיצד יתכן כי ירצחו אותם?" בהמשך כותב אבא: "שוב ושוב קראתי את הפתק של אחיותי היקרות לי מכל. תקפה אותי אכזבה מרה. משום מה לא נותר ספק בלבי כי הן שוגות שגיאה פטאלית והחמיצו אולי את ההזדמנות היחידה להימלט על נפשן ולהציל את בני משפחותיהן. וכי במה שונים יהודי לזדיי מיהודי העיירות הסמוכות לקובנה שנשחטו ע"י הפרטיזנים הליטאים? לא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. על גורלם של אחותי הבכורה בתיה, בעלה ושני ילדיהם שמהם נפרדתי בתחנת הרכבת לא ידעתי דבר. נותרתי לבדי".

מאוחר יותר התברר כי רבקה, אלסה ומשפחותיהן נספו בלזדיי. בתיה הגיעה עם משפחתה לרוסיה, ולאחר המלחמה חזרה עם משפחתה לווילנה ושם חיה עד יום מותה. לואיס נפטר בארה"ב ולאחר שנים גם אביגדור בארגנטינה.

ההורים של אמא-צילה ולייב אושפיז עסקו במסחר. סבא ניהל מסחר סיטונאי וסבתא את החנות של המשפחה, תוך שהיא מגדלת את שמונת ילדיה. במסעותיה הרבים לרכישת סחורה, היה תמיד מתלווה אליה התינוק התורן. החינוך היה בראש מעייניהם של סבא וסבתא וכן הרעיון הציוני. מכאן לא פלא שכל הילדים למדו בגימנסיה עברית.

האסון הראשון שפקד את המשפחה היה כשהאח משה נפטר ממחלת ריאות קשה. כשפלשו הרוסים לליטא, ברחו האחים מאיר, אברהם-יצחק ובנימין לווילנה מפחד הקומוניסטים, כיוון שהמשפחה הייתה אמידה. ואכן כשאלו הגיעו, החרימו את רכוש המשפחה, ביתם ואת עסקיהם, וסבא, סבתא ומאיר הבכור שולחו לסיביר. בסיביר חיו סבא וסבתא בתנאים קשים, בצמצום רב, ללא שרות רפואי הולם. סבתא צילה, לא יכלה לאלו ונפטרה בגיל 63. הדוד יונה עלה לישראל והקים שם מפעל מנועי חשמל מצליח, הראשון מסוגו בארץ. אמא, ובעלה הראשון פנחס התכוונו להצטרף אליו, יחד עם בתם הקטנה שולמית, אחותי. בעודם עסוקים בהכנות לעליה, נלכדו במלחמה. כך גם שלמה אחיה הצעיר (בן ה-20) של אמא שבידו היה כבר סרטיפיקט לעלות ארצה לאחר שהרוסים מנעו את עלייתו ארצה. פנחס נספה כבר בראשית ימי השלטון הנאצי בליטא יחד עם אביו אליעזר ועם שלמה, בפורט השביעי. שרשרת הרציחות הנוראה נמשכה: אמו של פנחס, חיה שיינזון נרצחה בפורט התשיעי, אחיה של אמא בנימין (25) ואשתו לובה בפונאר, האחות שושנה (23) שעזרה לאבא להינצל בראשית ימי המלחמה, יחד עם בעלה דוד גרב, בווילקומיר, ובני הדודים בפילבישקי, בריגה וברסין. תקוותה ואמונתה של שושנה כמו זו של אחיותיו של אבא, כי החברים והשכנים הליטאים בעיירה ישמרו עליה, נכזבה.

עם כל תלאות וסכנות המלחמה הצליחו אבא ואמא להינצל, להציל זה את זו ואת שולמית, לעלות לישראל לאחר דרך ארוכה, רבת תלאות ומרתקת ולהקים כאן את ביתם. גם הדודים מאיר ואברהם-יצחק ניצלו ועלו ארצה.

גם הסבא לייב הצליח לשרוד למרות התלאות, בזכות רוחו החזקה וחלומו לזכות ולהגיע לארץ ישראל. עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בא"י לא היה מאושר ממנו, וכך כתב לאמא ולאבא: "מזל טוב מזל טוב לנו שיש לנו מדינה, ותודה לסטאלין שהצביע בשבילנו באו"ם. אם אני לא אזכה להגיע לארץ, לא נורא, הרי גם משה רבנו לא זכה להגיע לישראל". אך הוא זכה. אבא במאמצים רבים ובתושייה הצליח להביאו ארצה-הראשון שזכה לעלות מסיביר לאחר קום המדינה, ואנחנו זכינו להכיר אותו ולחיות אתו וליהנות ממנו במשך 11 חודש עד שהלך לעולמו. הוא היה מאוד מאושר לחיות בארץ, נהנה מכל דבר שראה סביבו, מכל בית שנבנה ומכל כביש שנסלל כאילו היו שלו. הדבר היחיד שהעכיר את שמחתו הייתה העובדה שלא היה לו די כסף לתרום לקרן המגן.

אבא אמא ושולמית, שהיו בין המעטים מבני המשפחה שניצלו, הגיעו לישראל, הקימו פה בית. המשפחה גדלה ופרחה עם עוד שתי בנות, ובהמשך –ששה נכדים ו-13 נינים (בינתיים).

אבא עסק כל שנותיו בהנצחת השואה והנספים, ויחד עם זאת חי חיים מלאים: היה איש משפחה חם ואוהב, עסק בפעילות ציבורית רחבה, קיים משרד עורך דין משגשג, ולמרות הפרק הנורא כל כך בחייו אמר באחרית ימיו: "אני לא בזבזתי את החיים שלי" כמו שאמר אבא קובנר: "לזכור את העבר, לחיות את ההווה, לבטוח בעתיד".