אירוע חסידי אומות העולם

ביום 28/1/2019 ערך איגוד יוצאי וילנה והסביבה אירוע לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה והפעם בסימן הוקרת חסידי אומות העולם, משפחות הניצולים ודורות ההמשך של המצילים והניצולים. הוזמנו לאירוע בנו של הקונסול היפני צ'יאנו סוגיהרה, שישב בזמן המלחמה בקובנה והציל מאות רבות של יהודים ממוות, ונכדתה של סופיה בינקנייה מקובנה שהסתירה בביתה, תוך סיכון חייה וחיי משפחתה, משפחות שלמות של יהודים. לאירוע הוזמנו גם ניצולים ומשפחותיהם שהתרגשו לפגוש את בני משפחות המצילים וסיפרו לקהל את סיפור הצלתם.

כתמיד, הוזמנו גם חיילי חיל הים המאומצים ע"י האיגוד, שהגיעו במדים והוסיפו נופך מיוחד לאירוע.

עדותו של סרגיי קורבליקוב:

אבי מקר ואמי בסיה הכירו בווילנה לפני המלחמה. אבי לא היה יהודי, ולכן משפחתה של אמי אסרה עליה להיפגש איתו. הוא נישא לחברתה של אמי בלומה טרוצקי, שגם היא הייתה יהודיה, ונולד להם ילד. אז כבר התחילה המלחמה ובלומה הסתתרה עם בנה, איליה, אצל חמותה, אימו של אבי (לימים סבתי). יום אחד הגרמנים החלו באקציה נגד יהודים באזור והובילו אותם בשיירה לעבר היערות, להוציאם להורג. בלומה הביטה מן החלון וראתה את אביה ואימה הולכים בשיירה, היא לא יכלה לעמוד בכאב, הפקידה את בנה בידי חמותה והצטרפה להוריה, ומעולם לא שבה. בתוך אותה תקופה קשה וכואבת אבי ואמי התאהבו וכך הגעתי אני. נולדתי בשנת 42 בגטו וילנה. באותה שנה, מעט לפני שנולדתי, הגיעה הוראה מן השלטונות כי אסור ללדת ילדים בגטו, אך אמי סיכנה את חייה וילדה אותי בהסתר בעליית הגג של בית החולים היהודי, שם נותרתי במחבוא כמה חודשים בזמן שאמי הייתה יוצאת לעבודה וחוזרת להניק אותי בכל מס' שעות. אבי היה רוסי לא יהודי ולכן לא חי בגטו. הוא היה פרטיזן בתנועה אנטי פשיסטית, היה מבוקש ע"י השלטונות הנאציים, והיה במסתור כל אותה העת. מדי פעם הוא היה לובש טלאי צהוב ונכנס לגטו לבקרנו וכך שימש כאיש קשר בינינו לבין החוץ. אם הנאצים היו מגלים שאמי ילדה אותי בגטו היו מוציאים אותה ואותי להורג, לכן היה עליהם להבריחני מהגטו.

בגיל כמה חודשים הוברחתי מהגטו ע"י אבי ואמי בשיתוף פעולה עם מסייעים מהגטו. באישון לילה הורידו אותי מחלון עליית הגג של בית החולים בתוך סל קשור לחבל וכך שלשלו את החבל מן הקומה העליונה. זה היה מסוכן מאוד וכולם היו נהרגים אם היו נתפסים. הוסתרתי אצל אחותו של אבי, דודתי פטיניה קורבליקוב צ'רניצוב, שרשמה אותי כבנה. כדי לא לעורר את חשד השכנים היא התחתנה עם חבר ששיתף איתנו פעולה (פבל צ'רניצוב) ואף התחפשה לאישה הריונית, כך ששניהם נראו כמו זוג נשוי ואני כבנם הטרי. אבי הבריח את אמי מהגטו והיא הצטרפה לפרטיזנים. הם נלחמו בנאצים במשך חודשים, עד שאמי נפלה בספטמבר 1943 בקרב ליד אגם נארוץ', ואילו אבי נתפס ע"י הגסטאפו ולאחר עינויים רבים הוצא להורג. בינתיים אני גדלתי אצל דודתי וסבתי יחד עם אחי למחצה ולא ידעתי דבר על הורי. זו הייתה תקופה מסוכנת מאוד, אסור היה לעשות צעד אחד שגוי. השכנים היו חשדנים ומדי פעם היו נשלחים מכתבי "הלשנה" לשלטונות על כך שמסתירים יהודי בשכונה. אחת לכמה זמן היו מגיעים הנאצים או המשטרה לחפש את היהודי המוסתר. היה לנו שכן צעיר, כבן 15 בשם ג'ורג', שהיה מגיע בריצה בכל פעם שהיה שומע את השוטרים מתקרבים על מנת להזהיר אותנו. יום אחד, כשהייתי בן כשנה, הוא נתפס לפני שהצליח להגיע אלינו.

השוטרים מצאו אצלו מכשיר רדיו (באותה תקופה הייתה אסורה אחזקת כלי תקשורת, כדי שלא נדע מה קורה סביב), והכו אותו בצורה קשה מאוד עד שנותר נכה. סבתי שמעה את המשטרה רק כאשר כבר היו בדלת ביתנו, ומיד זרקו אותי מהחלון אל גינת תפוחי האדמה שמאחורי הבית. בנס ניצלנו ולא מצאו אותי. כך חיינו, בסכנת חיים יומיומית. דודתי וסבתי הוכרו כ"חסידות אומות עולם" על ידי יד ושם שכן הן לא היו יהודיות וסיכנו את חייהן על מנת להצילני .

חייתי אצל דודתי כרוסי בזהות בדויה עד גיל עשר, אז היא נפטרה מלוקמיה. כבר היינו אחרי המלחמה, אך לא ידעתי דבר על מוצאי האמיתי. במהלך השנים הגיעו לבקרנו דודים יהודים, קרובי משפחתה של אמי, אך אנחנו חיינו בפריפריה, רחוק ממרכז העיר, לא הבנתי מה המשמעות של "יהודי" ולא שאלתי עצמי מדוע שמם שונה משלי. (אז נקראתי ע"ש אבי, קורבליקוב). לאחר "שאמי השנייה" נפטרה, סבתי סיפרה לי את סיפור חיי, אך לא ממש הבנתי אותו לעומק. מאחר ודודתי נפטרה ולא היה מי שיגדל אותי ואת אחי, רשמו אותנו לפנימייה צבאית לבני לוחמים ומפורסמים (אבי היה לוחם, פרטיזן מפורסם). כשהייתי בן 14 הגיעה לבקרני חברה של אמי, ונתנה לי תמונה שלה. כך ראיתי את אמי לראשונה. באותה תקופה צפיתי במס' סרטים על השואה ומאוד התחברתי והזדהיתי עם היותי יהודי, לכן היה לי חשוב לשנות את זהותי ליהודי וכך עשיתי. בגיל  20 לאחר הפנימייה הצבאית החלטתי שלא ללכת לצבא, אלא ללמוד רפואה. הרגשתי שאני חייב לעסוק במשהו רציני, חשוב, עיסוק של הצלת חיים. האקדמיה הייתה בלנינגרד, רוסיה, שם גם הכרתי את אשתי ונישאתי. חזרנו לליטא, ושם עבדתי כרופא בביה"ח הכללי והתקדמתי בתפקידי, כיהנתי כסגן מנהל בית החולים וכנציג הרפואה בממשלת ליטא.

בשלב כלשהוא הרגשתי שאני צריך שינוי, וביקשתי העברה לתפקיד בחו"ל והועברתי לתימן, שם עבדתי כשלוש שנים. בשונה מאוד מליטא, בחורף, המעלות הכי "נמוכות" היו 24 מעלות צלזיוס, ואילו בקיץ, היו מגיעות ל 55 מעלות צלזיוס. במהלך שהותי בתימן, בשנת 1982 הגיעו לבית החולים הרבה פצועים פלסטינים מלבנון. בבית החולים לא ידעו שאני יהודי (שם משפחתי היה של אבי, קורבליקוב). יום אחד, לוחם פלסטיני פצוע לפתע לפת את גרוני וצעק "מה עושה כאן יהודי!" ? לא הבנתי איך הוא ידע שאני יהודי. הוא הרגיש שאני יהודי. הצוות סייע להצילני מידיו כמובן, אך היה עליי לדווח לשגרירות וכשעשיתי זאת, אמרו לי שאני בסכנה גדולה וסיימו את החוזה שלי בתימן וחזרתי לווילנה. בשנת 1989 התקיים כנס רופאים יהודים בליטא, וקיבלתי הזמנה לביקור בישראל. הגעתי לביקור בארץ ומצאתי המון קרובי משפחה. משהו קסם לי בארץ. כשהייתי בקיבוץ מעברות למשל, ראיתי בחדר האוכל ארכיאולוג ידוע שוטף את כלי עבודתו בכיור יחד עם הסכו"ם הרגיל כאילו היו כפות פשוטות. משהו משך אותי, הפשטות, הדמוקרטיה בארץ וכשביקרתי בכותל היה לי ברור שאני רוצה לעלות לארץ. כשחזרתי לווילנה הודעתי זאת לאשתי ולילדיי, והחלטנו שלפני שינוי כל כך גדול נעשה הפסקה, נחשוב על הדברים. ביקשתי העברה למדינה אחרת, והועברתי להודו באותה העת כבר נולדו שני ילדיי, ולדימיר ותמוז. תמוז היה בן כמה חודשים, לכן הוא ואשתי נסעו איתי להודו, ובני ולדימיר נשאר ללמוד בליטא. לאחר כמה חודשים בני, שנותר בליטא, ביקש שנחזור. הוא לא רצה להישאר עוד בליטא. הבנתי שהגיע הזמן.

עלינו לארץ בשנת 1991. מאז ועד היום עודני עובד כרופא בקיבוצי עמק הירדן ובביה"ח האיטלקי בנצרת. אני כותב שירים בשפה הרוסית, וכבר הוצאתי שלושה ספרי שירה. אני מוכר כסופר באיגוד הסופרים בשפה הרוסית. לפני כעשר שנים ביקשתי לחדש את אזרחותי הליטאית. חשוב לי להשפיע על ההיסטוריה, לשמר את הקשר בין הליטאים ליהודים. שהליטאים הצעירים יכירו יהודים, שלא יתנו להלך הרוח הנאצי לחזור ולהשפיע עליהם. שלא יקרה דבר כזה שוב.