אברהם סוצקבר-גטו וילנה

גטו וילנה / אברהם סוצקבר. תירגמה מיידיש: ויקי שיפריס. הוצאת עם עובד, 299 עמודים.

הלוואי שהיה לישראלים אומץ לזכור כך את השואה/ יעד בירן הארץ, 24/6/2016

ספריו של אברהם סוצקבר בתרגומם לעברית ע''י ויקי שיפריס (גטו וילנה) ובני מר (חרוזים שחורים) - ערב תרבות יידיש של ירושלים ד'ליטא במיטבה, שתוכנן, נבנה ואורגן בשיתוף עם פעילי ארגון יוצאי וילנה - בבית שלום עליכם בת''א ביוני 2017. פרופ' אברהם נוברשטרן הוביל אולם גדוש קהל, בנתיבי הספרות והשירים מווילנה הישנה והאהובה, ערב מלחה'ע ובשואה, ובהשתתפות דורי אנגל, בני מר, ורגינה דריקר עם האנסמבל לשיר היידי האמנותי ע''ש נחמה ליפשיץ ובנוכחות רינה ומירה, בנותיו של אברהם סוצקבר. ארוע חווייתי יוצא דופן.

בספר העדות של משורר היידיש הגדול אברהם סוצקבר, שנכתב ב–1944, נאבקים העד והמשורר זה בזה. ודווקא בסתירותיו אלה מיטיב הטקסט לשקף את הפרדוקסליות והקושי הטמונים בזיכרון השואה. כך מתחיל ספר העדות, ב–22 ביוני 1941, עם פלישת הנאצים לליטא: "רצתי החוצה, לאן שרגלי נשאו אותי. נכנסתי לביתו של נח פרילוצקי. הוא שקוע בעבודה על החיבור שלו 'פֿאָנעטיק פֿון יידיש' (=הפונטיקה של היידיש). 'עם הפצצה הראשונה שהטיל על אדמה רוסית כרה היטלר קבר לעצמו', אמר פרילוצקי, אך מה אפשר לעשות אין הוא יודע. הוא שב ופנה לכתיבת פֿאָנעטיק פֿון יידיש".

פרילוצקי, שנמלט מוורשה לווילנה עם פרוץ המלחמה, צדק בנבואתו. אך ברגע ההווה של הסיפור מאפילה על נבואה זו האי־ידיעה הקונקרטית. וגם למי שיודעים כבר את ההיסטוריה אין בנבואה משום נחמה, שהרי אף על פי שהיטלר כרה לעצמו קבר, הוא הצליח למשוך איתו אל תוכו בשלוש השנים הבאות מיליונים רבים. סוצקבר חוזר פעמיים על שם חיבורו של פרילוצקי "הפונטיקה של היידיש", חזרה מיותרת כעדות, אך חזרה רבת משמעות כשירה. זו מטאפורה — כצוואה של גבורה רוחנית או כטרגדיה מרה.

סיפורו של פרילוצקי קשור לתפקידו של סוצקבר ב"בריגדת הנייר". הנאצים, הלהוטים לתעד ולשמר את תרבותו של העם שביקשו לחסל, בחרו בכמה אינטלקטואלים מגטו וילנה, וסוצקבר ביניהם, כדי שימיינו את אוצרות התרבות במכון ייוו"א ובספריות אחרות בווילנה, ויכריעו מה יישלח למוזיאון בגרמניה ומה יישלח למפעל למחזור נייר. עובדי הכפייה האלה נצטוו לקחת חלק בהשמדת תרבותם, אך הפרו את הצו וניסו להציל ככל שיכלו. הם החביאו כתבי יד במקומות שונים בבניין ייוו"א, הבריחו חלק מהם לתוך הגטו והטמינו אותם במקומות מסתור. קול העד מספר על גבורה אנושית שבזכותה ניצלו נכסי תרבות חשובים. קולו של המשורר עולה מבין סדקי המציאות האבסורדית, המרושעת והרת המטאפורות.

בשירו "לוחות העופרת מבית הדפוס ראָם" רומם סוצקבר את המציאות האבסורדית לאגדת גבורה על מרד פרטיזנים שחושל בכוחה של הירושה התרבותית. אך גם בספר העדות, הפרוזאי לכאורה, נוכחת המטאפורה במלוא עוצמתה. כך, באמצעות רשימה מקרית לכאורה של טקסטים שהוברחו אל הגטו באמתלת פסולת נייר לצורכי חימום: "מכתביו של טולסטוי (...) כתבי יד של שלום עליכם, מכתבים של גורקי, של ביאליק, ושל רומן רולן, ספרים נדירים מהמאות ה–15 וה–16, ציור של רפין, יומנו של דוקטור הרצל, כתב ידו של הגאון מווילנה, רישומים של מארק שאגאל".

הוא מפרט עוד יותר כשכתבי היד הופכים בידיים הנכונות לרוח לחימה: "מצאתי מסמך חתום בידי לוחם החופש הפולני־אמריקאי, טדאוש קושצ'ושקו. (...) את המסמך מסרתי לאשה פולנייה (...) למחרת היא באה למקום העבודה שלי וסיפרה לי: כשהיא הראתה את חתימתו של קושצ'ושקו לחברי הארגון המחתרתי שהיא שייכת אליו, זה השפיע עליהם כניצוץ באבק שריפה". מטאפורה שלמה בלב העדות: האינטלקטואל היהודי שהנאצים כופים עליו להשמיד את תרבותו, מבריח מסמך שיש בכוחו הסמלי להצית את רוח המרד הפולנית, לחבר בין יהודים ופולנים ולסייע בקירוב קצו של שלטון הרשע.

הכוח בעדותו של סוצקבר טמון בסירוב לנרטיב פשטני של גאולה. בעמודיו האחרונים של הספר מתוארת שיבתו לווילנה לאחר שחרורה, ומציאתם של חלק מכתבי היד שהוחבאו. גם כאן הוא מפרט את שמות המחברים, כמבקש לגאול ממקום המחבוא את התרבות היהודית המפוארת כולה. אך הוא כותב גם זאת: "בפינה משמאל אנחנו חופרים ומחלצים את הפסלים, רובם נלקחו ממוזיאון אנ־סקי. את ראש האריה של טולסטוי אנו מזהים בחשכה, זו יצירתו של איליה גינזבורג. בשעה שחילצנו את הפסל 'דוד' של אנטוקולסקי קרה הדבר הזה: כשהורדנו שכבת אדמה הופיעה יד. אחזתי בה וצמרמורת חלפה בגופי, היא לא היתה עשויה גבס. התברר שב'מלינה' (=מחבוא) הזאת הסתתרו אחרי חיסול הגטו יהודים. אחד מהם מת, וקברו אותו ליד פסלו של אנטוקולסקי". מעשה הגבורה של הצלת אוצרות התרבות שוכן בסמיכות מטונימית למותם של מיליונים, וכוחה הגואל של המטאפורה מצטמק שוב לנוכח הזוועה.

נדמה כי הצורך להתבונן במציאות הנוראה באופן סמלי חיוני לחיים האנושיים. אך בספר העדות, שלא כמו בשירים, כוחו הפואטי של סוצקבר בא לידי ביטוי באיפוקו, בסירוב להניח למטאפורה להשתלט על הנרטיב וליצור מראית עין כוזבת של גאולה. סוצקבר מכשיל את המטאפורות שלו, ובמקום להתרומם לכדי קתרזיס הן צונחות בחזרה אל רצפת בית המטבחיים הטבועה בדם. חיפוש המשמעות נתקל בחוסר הפשר והשרירותיות של הרוע. תנועה זו היא תמצית זיכרון השואה בעדותו של סוצקבר.

הוא מעיד על גבורת המחתרת של גטו וילנה והפרטיזנים, אך אינו יוצר נרטיב המוליך בפשטות משואה לגבורה ואינו מבדיל בין מי שהלכו "כצאן לטבח" לאלה שהתקוממו. העדויות מגיא ההריגה בפונאר מובאות בספר דווקא אחרי הפרק המתאר את פעילות המחתרת. סוצקבר מספר גם את סיפורה המופלא של התרבות בגטו וילנה — בתי הספר, אירועי התרבות, התיאטרון — אך אלה מופיעים עמודים ספורים לאחר עדותה של ניצולת פונאר, תמה כץ, המבהירה ליושבי הגטו כי החיסול הוא תהליך שיטתי וסופי.

האם מדובר כאן בניצחון הרוח על החומר או בשיגעון של מי שמקימים תיאטרון בבית קברות? האופן שבו סוצקבר מניח את העובדות זו לצד זו מציע כי שתי התשובות נכונות. שואה וגבורה, דיכוי ומאבק מעורבבים זה בזה. בגטו קמו בתי ספר, ומחנכיה המסורים של וילנה מסרו נפשם למען חינוך הילדים במציאות בלתי אפשרית. אך בחלקו האחרון של הספר מספר סוצקבר גם על תעודת סיום לימודים בבית ספר בגטו שנמצאה בבור המתים בפונאר ולשונה: "גטו וילנה. מחלקת התרבות, סיוע לילדים. מספר 9. אנו מאשרים בזאת כי רודניצקי לייזר סיים את בית הספר היסודי בגטו".

סוצקבר אינו מושך ידיו ממטאפורות. אם כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי, כדברי אדורנו, גם שתיקת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי. הניסיון לתאר את ההיסטוריה "כפי שהיא", ללא פילטרים, נהפך לעתים קרובות לפורנוגרפיה של מוות, ויש לתהות על השפעתה בקרב דורות שגדלו על תיאורי זוועה שאין בכוחה של הנפש להכיל. מנגד, הניסיון לחלץ משמעות מתוך המציאות הנוראה נכשל לא פעם בהפיכתה של השואה למטאפורה שנועדה בעיקרה להקל על המשך החיים הבורגניים.

יומנה של אנה פרנק הפך לרב מכר בינלאומי בין השאר מפני שסיפורה של נערה בת טובים, כישרונית ואוהבת חיים, שרק שרירות החוק הנאצי גוזרת על משפחתה ועליה להתחבא בעליית גג, הולם את התודעה המערבית הבורגנית. ואין צורך להכביר במלים על הנחמה שמציעים רוב סיפורי השואה הישראליים, באמצעות שיקומה של שארית הפליטה במדינה היהודית. עדותו של סוצקבר מורכבת יותר, מרובת גוונים, ומשום כך אף קשה יותר לעיכול.

גם סוצקבר מעלה על נס את גבורתה של מצילתו הליטאית יאנובה ברטושביץ', והוא מתרחק מחלוקה פשטנית בין יהודים טובים לגויים רעים. אך מעשה ההצלה, שהוא מופת של אנושיות בלב הגיהנום, כרוך בין שני צירופי מקרים שרירותיים המונעים מבעדו להפוך לנרטיב גאולה פשטני. כשסוצקבר ברח בפעם הראשונה מהגטו, לא ידע לאן ללכת. "פניתי אל אשר יישאוני רגלי. כיוון שאיני מכיר כאן איש, עשיתי לי סימן: איכנס לסמטה השלישית, אקיש על הדלת השביעית, ושם, אני מקווה, אמצא מחסה והצלה". אחר כך, כשביקש לשוב לגטו מפני שדאג לבני משפחתו שנותרו שם, ניסתה מצילתו לעזור: "'הישאר פה', היא דיברה על לבי, 'אביא את אמך לכאן'".

סוצקבר מתבונן גם ברוצחים ואינו מסתפק בדיבור על פלנטה אחרת או על חיות אדם. "קיטל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד 'הרמוני'. בכל יום ראשון הוא היה משדר ברדיו וילנה. הוא נהג לנגן בסקסופון הכסוף שלו ולהצטרף בשירה. (...) במבט ראשון קשה לתאר שקיטל הוא קיטל. הוא כל הזמן מחייך. שיניו מבהיקות למרחוק. הוא מדיף תמיד ריח בושם, הוא אלגנטי ומנומס, אופנתי ומחונך היטב. כשהוא יוצא לפרובינציה, להוציא לפועל איזה טבח, הוא לוקח איתו את הסקסופון". למשפטים אלה אין כוח הסבר היסטורי, והם אינם מתחקים אחר שורשי הנאציזם, אך יש בהם כוח פואטי. זו שירה מאופקת, הנוצרת באמצעות סמיכות מטרידה של מה שנתפש כסתירה פנימית, שירה המעוררת אי נחת וזועקת לנוכח מציאות של רוע חסר פשר.

הקדמתם של אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי לספר מיטיבה למקם את הטקסט בהקשרו הביוגרפי, ההיסטורי והפוליטי ומאפשרת הבנה בהירה שלו. גם הנספחים בסוף הספר, המביאים מידע על אנשים ומקומות בווילנה היהודית, ולוח הזמנים הברור של שואת וילנה, מסייעים להפוך את הטקסט לכלי לימודי רב ערך.

הלוואי שהיה לישראלים אומץ לזכור את השואה כך, בקולו החכם והמורכב של איש רוח שחווה את מוראותיה על בשרו, הנושא את עדותו סמוך כל כך להתרחשותה והקשור בכל נימי נפשו לתרבות קורבנותיה.