שבעים ושתים שנה לחיסול הגטו

שבעים ושתים שנה לחיסול גטו וילנה/שושנה רשף    

כל כך הרבה לבן. לבן זה צבע חגיגי ויפה, נקי וטהור.

חיילים, נגדים וקציני חיל הים, היחידה המאומצת ע"י האיגוד, לבושים במדים כשהדרגות נוצצות על כתפיהם, הגיעו לבית וילנה להתייחד, לזכור ולחלוק כבוד עם שרידי הניצולים, לזכר האירוע הנורא ההוא, חיסול גטו וילנה, שאירע לפני שבעים ושתים שנה.

חבל שרק מעטים מבין דור הניצולים עודם בחיים וחלקם נכח באירוע, אך מעט נחמה אפשר היה למצוא בעובדה שגם נציגים מדור שני ואפילו שלישי היו שם.

מקהלת וילנה, שהשנה ימלאו כבר חמישים שנה להיווסדה, בניצוחה של תמרה אייצס, פתחה בשיר "וילנה וילנה" שמספר על העיר המיוחדת שלנו ומבטא את הגעגועים העזים אליה ותורגם מיידיש לעברית ע"י שושנה רשף.

כשעלה מיכאל שמייביץ "היו"ר והמנהיג הרוחני שלנו", כפי שמכנה אותו מיקי קנטור, לשאת את דברו, השתררה דממה בקהל.

בראשית דבריו עמד על המשימה והחובה שעל דורות ההמשך לזכור את הנספים "נזכור בכאב את אלפי אנשי הרוח והתורה, את הזקנים והילדים אשר לכולם היה גורל אחד. מעל מאה אלף נספים מווילנה ומהסביבה, אותה עיר מפוארת שזכתה לכינויים לרוב, כמו "כוכב הצפון","קריה נאמנה" ו"ירושלים ד'ליטא", והוסיף "נזכור ונמשיך לטפח את אוצרות התרבות, נישא בגאון את הניצולים".

מיכאל שמייביץ, אמר שגם בגטו לא ויתרו יהודי וילנה על חיי התרבות. שירים חוברו ע"י צעירים ופרטיזנים ביניהם הוא הזכיר את אברהם סוצקבר, חתן פרס ישראל, שמרקה קצ'רגינסקי, הירשקה גליק, ואת וולקוביסקי (ששמו היום הוא אלכסנדר תמיר) שבגיל שתים עשרה חיבר את המוסיקה לשיר "שקט שקט" שהפך להימנון.

בסיום דבריו סיפר מר שמייביץ על עשרות השנים שהקדיש לאיגוד ותרם לשיקום הבית "בית וילנה". כעת הגיע הזמן להעביר את הסמכות לדורות ההמשך ולמיקי קנטור שתכהן מעכשיו כיו"ר האיגוד. הוא לא שכח לברך אותה ולאחל לה "הצלחה מכל הלב ומתוך אמונה שהבית ימשיך להתנהל בהיותו בידיים טובות".

מיקי בתגובה ובהתרגשות ניכרת הודתה לו על האימון ועל היותו לה אב רוחני.

אל"מ שמוליק שחק  נשא דברים בשם החיילים: " אנו רואים עצמנו דור המשך והקשר איתכם חשוב לנו כדי לזכור ולהזכיר, "זכור את מעשי עמלק"  הוסיף פסוק מתפילת שחרית .