פרומה ויתקין-קוצ'ינקינה

הוצעו לי שמות רבים ובחרתי בדנוטה. שם משפחתי ויתקין הוחלף לוויטקוסקאיטה. מאותו יום נאלצתי לשכוח שאני פרומה ויתקין והודרכתי כיצד עלי להתנהג לאחר מכן. לפיכך, חיי החדשים החלו בשם Danutė Vitkauskaitė.

אני, פרומה מלכה קוצ'ינקינה (ויטקינאיטה), נולדתי ב -3 ביוני 1933 בקובנה. הייתי הילד השלישי במשפחה. אחי הראשון נפטר מוקדם וגדלתי עם האח השני יוסף, שהיה מבוגר ממני בשבע שנים. הייתי בת 8 כשפרצה המלחמה ביוני 1941.

אבי וולפק ויתקין הגיע ממשפחה גדולה שהשתרשה בקובנה, ליטא, לפני מאות שנים. במשפחה של אבי היו 7 ילדים והוא היה הבכור, יליד 1900. הוא היה מנהל טכני של מפעל "קוטון".

המשפחה של אמי - ריבה שמוקלר - לא הייתה כל כך גדולה. היה לה רק אח אחד, שמואל. ילדותי הייתה מאוד יפה. אני זוכרת את כל המפגשים היפים של המשפחה בחגים שונים. ביום השני למלחמה הוריי החליטו לברוח לרוסיה. המסע היה קשה, נסוגנו יחד עם הצבא הרוסי ולכן היינו כל הזמן תחת אש מהיערות משני צידי הדרך. עצרנו באיזו רפת למנוחה וכשהתעוררתי אבא אמר שאין טעם להמשיך הלאה מכיוון שהגרמנים כבר עקפו אותנו. וכך חזרנו על עקבותינו. בגטו עברנו לבית שם הצטרפו למשפחתנו סבי וסבתי מצד אמא פיזש שמוקלר ואשתו השנייה סימה; כל המשפחה של אחי אמי סמואל שמוקלר - סמואל, אשתו פרידה ובתם גוטיה; כמו גם משפחתו של בן דודה של אמי בירגר. גרנו לא הרחק מנהר הנריס, משער הגטו, מהגשר הראשי מעבר לנהר הנריס ורחוב יורקארקו. רחוב קרישצ'וקאיצ'יו עבר לאורך הנהר. אנשים שהתגוררו בבתים האלה ליד הנהר נהגו ללכת לגנים שלהם ליד הנהר לקטוף ירקות. בינתיים חיילים היו יורים בהם מהגשר. אני עדיין נושאת את הדימויים הנוראיים האלה בזכרוני - גופות מתות שוכבות במדשאה ובגנים. זה היה כשילדותי נגמרה ...אנחנו - ילדים - נהגנו להתארח לבד בבקתות האלה. בת דודה שלי הייתה מבוגרת ממני בשש שנים. אחי יוסף, ובני דודי וולף בירגר וגותיה היו באותה קבוצה של הגימנסיה, ומוטל היה מבוגר בשנתיים. כשכולם היו בעבודה, הזקנים והילדים היו נשארים בגטו.

ערב האקציה הגדולה ב- 28 באוקטובר 1941 התבשרנו שעלינו להתכנס בכיכר הגדולה של הגטו למחרת בבוקר. מתח וחרדה ניתן היה לחוש בביתנו ואף אחד לא יכול לישון. אני זוכרת היטב שהיינו מהאחרונים שנסקרו. אבי סידר אותנו בצורה כזו כדי ליצור רושם שכולנו מסוגלים - החזקים היו הראשונים, הזקנים מאחוריהם ואחי היה האחרון. שני סבי ואחי נלקחו לצד הלא נכון, אך אבי הצליח להרחיק את אחי מהסבים. סבי שעיה רובין ויתקין וסבתי בסיה ויתקין, כמו גם סבי האחר לייבה פיסח שמוקלר ואשתו סימה שמוקלר נספו במהלך האקציה הגדולה. אחרי האקציה היה יותר מקום בצריף שלנו, אבל הקיום נעשה יותר עגום. אחרי האקציה הגדולה אבי החל לבנות מסתור בצריף שלנו. גם שכנים היו מגיעים למרתף המסתור הזה עד שהיה מלא וגדוש. בעיניי, בילדותי, הרגעים האלה במחבוא היו המפחידים ביותר. פחדתי להישאר שם מכיוון שהמקום היה צפוף ולא היה אוויר, אך עם זאת זה הציל את חיינו מספר פעמים.

אני זוכרת אקציה אחת, כאשר התחלנו לעזוב את המחבוא כשחשבנו שהסכנה חלפה. כבר הזזנו את הארון מהדלת כשראינו שהחיילים חוזרים. המשפחה שלנו ועוד כמה עשרות אנשים הועברו לשער הגטו. אבי ניסה לדחוף את ארבעתנו לחצר ולהסתתר. אבל הם החזירו אותו לשורה בכל פעם. בפעם הבאה שניסה לברוח הוא הוכה קשות מאוד. אלה היו חיילים ליטאים - יכולתי לשמוע אותם מדברים ליטאית. אחי ניסה להגן על אבי, אבל גם הוא היה חבול קשות. אף על פי כן, אבי הצליח לדחוף את אחי לחצר כלשהי ממש ליד השער. אני זוכרת שאחי ניסה לחזור אלינו, אבל אבי אמר לו שהוא צריך להישאר שם כדי לעזור לנו. בינתיים לקחו אותנו אל מחוץ לשער. הייתה כיכר ליד שער הגטו - היא מסומנת כעת באבן זיכרון. עמדנו בכיכר ההיא ויכולתי לראות את אחי מאחורי הגדר. הוא נצמד לתיל כשידיו מעל ראשו, בוכה. הוא ראה אותנו מחוץ לשער והוא הבין מה זה אומר. אבל שוב הצילו אותנו. הקבוצה שלנו נלקחה לכיוון רחוב יורקארקו, שם כבר המתינו אנשים מהאקציה. אבינו עדיין ניסה להסתיר אותנו איפשהו בדרך למרות שכבר היינו מחוץ לגטו. לא הצלחנו להסתתר, וחשבנו שזה נגמר, אבל פתאום הוצאה פקודה לפנות אחורה. אני עדיין זוכרת את שמו של האיש שהציל את הקבוצה שלנו - הוא היה דוקטור לוין. פניו נחרטו בזכרוני לנצח. לאחר האקציה הגדולה, רבקה שמוקלר-אושרוביץ ומשפחת בגריאנסקי עזבו את הגטו, אך לא ידענו לאן. שרדתי בזכות רבקה שמוקלר, כי לאחר שעזבה את הגטו היא סידרה לי מחבוא בעיר. בזמן שהייתי בגטו הרגשתי ביטחון למרות כל הסכנות, כי לפחות יכולתי לראות את הוריי כל ערב. אמי תמיד הצליחה לבשל משהו מאותם תפוחי אדמה או אפונה שיכולנו לשים עליו את היד. הרגשתי בטוחה ולא רציתי לעזוב את הגטו. כשהורי אמרו לי שהם ישלחו אותי להסתתר בעיר, לא יכולתי לישון בלילות. הייתה קבוצה מאורגנת של אנשים בקובנה, שעזרו להסתיר ילדים מהגטו. הקבוצה כללה את פטרס באובליס, סופיה בינקיניי - אשתו של המשורר והסופר קאזיס בינקיס, בנותיהן לילייג'נה ואירנה, חתנה ולאדאס ורצ'יקאס, אחייניתה של סופיה בינקיניי נטליה ליקביצ'ינה, וכן נטליה פוגליביצ'יטה, הלן הולצמן, נטליה ג'יגורובה, לידיה גולובוביינה, סופיה צ'יורליאנטה ולדימירס, זובובאס ודנוטה זובוביינה, ויקטוראס ואלנה קוטורגה, ופראנה ספוקייטה-יודוולקיינה זכו בתואר חסידי אומות העולם והוענק להם צלב מצילי חיים (לאחר מותם). שוטר יהודי לקח אותי מהגטו יחד עם עוד ילדה אחת - דבורה ביירון. באותו לילה דבורה היתה מיועדת להגיע לנטליה ג'גורובה, ואני הייתי צריכה להגיע לנטליה פוגליצ'יוטה. עזבתי את הגטו עם צרור זעיר של דברים אישיים שכן להורי לא היה מה לתת לי. השוטר לקח אותי ואת דבורה לשער הגטו שדרכו בריגדות עובדים גדולות חזרו מהעבודה. הוא תפס אותנו בצווארונים ביד אחת, הושיט את היד השנייה ודחף אותי ואת דבורה לאמצע השורות בצעקות "אורדנונג! אורדנונג! " אנשים הבינו שהוא מנסה להוציא ילדים מהגטו ולכן הם הקיפו אותנו ונתנו לנו לעבור באמצע השורות בלי לעורר תשומת לב. הרגשתי שאני עוברת במים עד שהגענו לקצה השני של הקבוצות. ידעתי שעלי להגיע לבית החמישי בצד שמאל של הרחוב ולמצוא אישה לבושה בסיכת זרחן. הייתי צריך לשאול אותה מה השעה והיא נאלצה לתת לי תשובה שגויה לחלוטין. הפעם האחרונה שראיתי את אבי הייתה בשער הגטו אליו הביא אותי. לפי ההוראות, ניגשתי לאישה ההיא. היא הייתה נטליה פוגליצ'יוטה. שתי הנשים האהובות בכל חיי - נטליה פוגליביצ'יטה ונטליה ג'ורגובה - הסתירו את רבקה שמוקלר-אושרוביץ' במשך שלוש שנים ואני ביליתי שם רק שני לילות. אז קיבלתי שם חדש. הוצעו לי שמות רבים ובחרתי בדנוטה. שם משפחתי ויתקין הוחלף לוויטקוסקאיטה. מאותו יום נאלצתי לשכוח שאני פרומה ויתקין והודרכתי כיצד עלי לנהוג לאחר מכן. לפיכך, חיי החדשים החלו בשם Danutė Vitkauskaitė. תקופה זו מחורף 1943–1944 עד אוגוסט 1944 ומאוחר יותר עד מאי 1945 לא הייתה קלה ולעיתים קשה עוד יותר מתקופת הגטו. שם פגשתי לראשונה את הלנה הולצמן ולמחרת הגיעה בתה מרגרט. הלן צ'פסקי (לימים הולצמן) הייתה מגרמניה, נשואה ליהודי גרמני - האמן מקס הולצמן. הם עברו לליטא בשנת 1923. בימים הראשונים של המלחמה, כשהחלו מעצרי היהודים ברחובות, נתפסו גם בעלה של הלן הולצמן ובתה הגדולה מריה. מקס הולצמן לא חזר הביתה. הוא כנראה נורה בפורט השביעי. בתם הגדולה של ההולצמנים, מריה בת ה -19, שנהגה לבקר חיילים גרמנים פצועים בבית החולים בקובנה ולדבר על שלום עמם, נכלאה זמן מה ונורתה בפורט ה -9 יחד עם אלפי יהודים אחרים מקובנה במהלך האקציה הגדולה ב- 28 באוקטובר 1941.

הלן הולצמן ובתה הצעירה מרגרט שרדו את האימה והייאוש שבאובדן, והצטרפו במהירות למטרת הצלת אנשים. עשרות יהודים עברו בביתן לפני שהסתתרו. כאשר דבורה ואני הוצאנו מהגטו הלן הולצמן בחרה בי, כי נראיתי חזקה, כפי שאחר כך אמרה לי. הלן הולצמן הייתה אשה קפדנית. היא דיברה רק גרמנית וזו הייתה משימה קשה בשבילי להתרגל לקפדנות הזו. באופן טבעי, כילדה בת 10, לא יכולתי להעריך ולקלוט עד כמה יוצאת דופן היתה אותה אישה ואת האישיות שלה. הייתי אצל הלן הולצמן כשלילה אחד הגיעה רבקה שמוקלר ואמרה שהיא לוקחת אותי לטיול. טיילנו לכיוון שדרת סוואנורי, שם התגוררו שתי הנשים, ורבקה אמרה לי שאמי הייתה שם. היא גם אמרה לי לא לבכות ולהגיד לאמי שהכל בסדר. קיבלתי הוראה לא להראות שום חולשה, מכיוון שאמי הייתה מודאגת מאוד. נכנסתי לבית וראיתי את אמי ליד התנור - היא נראתה רזה ואפורה. היא השתנתה לחלוטין מאז שעזבתי את הגטו לפני זמן קצר. ברור שהיא ניסתה לשלוט בעצמה ככל שהיא יכולה. המפגש שלנו היה קצר. כעבור שעה בערך הובלתי חזרה להלנה הולצמן, בזמן שאמי נשארה לילה והצטרפה למחרת לחטיבות העובדים. הייתי מוטרדת ומפוחדת מהפנים של אמי - כזה היה היקף השינוי בתקופה הקצרה. ככל הנראה, לפרידה שלנו הייתה השפעה כה גדולה עליה, עד שלימים, כאשר נמצא מחבוא לאמי ולאחי, שלושתם החליטו להישאר יחד עד שיימצא מקום גם לאבי. אבל מכיוון שזה מעולם לא קרה, הם נשארו בגטו עד הסוף. לילה אחד התעוררתי פתאום, נאמר לי להתלבש במהירות ואז נטשה ג'גורובה לקחה אותי מדירתה של הלן הולצמן. זה היה הליך שגרתי כאשר אחד הנמלטים נתפס על ידי גסטפו. גברים מעונים יכלו לומר למשטרה הכל. אם העצור היה מכיר מחבואים מסוימים, אנשים היו נלקחים מאותם מקומות ומועברים למקומות אחרים. כך לקחו אותי מהבית שכבר התרגלתי אליו ובסביבות חצות הובאתי לבית של השחקנית אולגה קוזמינה-דאוגובייטיינה בשכונת זליאקאלניס. במהלך הזמן אצל גברת דאוגובייטיינה התגעגעתי לכולם. נטשה הרגישה את הבדידות שלי והיא הייתה האדם היחיד שביקר אותי במשך כל תקופת ההסתתרות שלי בכל מקום שהייתי. אני זוכרת את עצמי יושבת בעליית הגג בקומה השנייה ומתבוננת בציפורים. הייתה לי האמונה הזאת שאם ציפור תנחת על אדן החלון, נטשה תגיע. נהגתי לחכות לה בקוצר רוח ואהבתי אותה מאוד. ונטשה הייתה באה. נשארתי בביתה של אולגה קוזמינה-דאוגובייטיינה במשך כחודש, עד שקיבלתי את תעודת הלידה החדשה שלי בשם דנוטה ויטקוסקייטה. מביתה של הגברת דאוגובייטיינה לקחו אותי לבית הילדים, שהיה בבית לבנים אדומות ברחוב אוגניאג'ש. בסופו של דבר, רחובות קובנה הפכו שוממים. לא היו אנשים או כלי רכב שנראו. נטשה פוגאלביצ'וטה לקחה אותי מבית הילדים מחשש שאולי יעבירו אותנו לגרמניה. היא החליטה לקחת אותי לקולאוטובה - אתר נופש שנמצא במרחק של כ -20 ק"מ מקובנה. אחותה לידיה גולובוביינה התגוררה בקולוטובה לפני המלחמה ואחריה. אחרי המלחמה הוגלתה לאיגרקה. 15 אנשים הסתתרו בבית של לידיה גולובוביינה בקולוטובה עד לשחרור. כאשר אני ונטשה הגענו לקולוטובה, רבקה שמוקלר, אירוטה-רוזיאן בגריאנסקי וקבוצת ילדים יהודים ורוסים אחרים כבר היו שם. כאשר קו החזית התקרב לחווה של לידיה גולובוביינה, יצאנו כולנו ליער. לקחנו שתי פרות וסחבנו כיכרות לחם. היה שם שטח מלא בתותי בר בשלים. רצנו לעברו ופתאום נפתחה לעברנו אש מעבר לנהר נמונאס. שמעתי מישהו צועק "למטה!" נפלתי לאדמה והסתרתי ראשי מתחת לגופה של רבקה כדי להרגיש בטוחה יותר. ברגע שהלחץ הזה הסתיים, לא יכולתי לומר משפט מלא באף אחת מהשפות שהכרתי. הייתי משמיעה מילה אחת בליטאית, אחרת ברוסית והשלישית היתה בגרמנית. במשך זמן מה, רבקה אפילו דאגה מהמצב שלי. ביער בנינו מקומות מסתור והיינו ישנים על כיכרות הלחם עד שבוקר אחד התעוררתי ואמרו לי שאנחנו לא צריכים להסתתר יותר. אחרי כל תקופת ההסתרה האינסופית זה נשמע בלתי סביר ולא יכולתי להבין שהסכנה הסתיימה. אני עדיין יכולה לראות את הרפת של לידיה גולובוביינה בה התחבאנו פעמים רבות. בימים הראשונים שלאחר המלחמה לא היו לי ידיעות על הורי או על אחי. הייתי הולכת לבית הכנסת של קובנה ובודקת את רשימות האנשים שחזרו ממחנות הריכוז. חיפשתי את קרוביי עד שמצאתי את השם ויטקיניינה. הייתי בטוחה שהיא אמא שלי. הוכרז כי פרומה ויטקינאיטה מחפשת את קרוביה, וכך פגשתי את אשתו של דודי האהוב ניסן לאה ויתקין ששרדה את שטוטהוף. ממנה, ומאוחר יותר גם מקרובי משפחה אחרים, גיליתי שכל בני דודי נפטרו במהלך אקציית הילדים בגטו קובנה. הורי ואחי יוסף ניסו לשרוד בגטו עד הרגע האחרון. הם ידעו שאני נמצאת איפשהו קרוב בקובנה. כולם נספו במהלך חיסול גטו קובנה, כאשר התפוצץ המחבוא הגדול של הגטו. הלן הולצמן ובתה מרגרט קיבלו אותי למשפחתן. סיימתי את הגימנסיה וקיבלתי השכלה גבוהה כשגרתי עם המשפחה ההיא. נפרדתי מהלנה הולצמן ב 1965 באותו שער הגטו שבו ראיתי את אבי בפעם האחרונה. הלן ומרגרט חזרו לגור בגרמניה. למרבה הצער הלן הולצמן נפטרה בצורה טראגית בתאונת דרכים בגרמניה בשנת 1968. מרגרט בתה ואחותי, עדיין מתגוררת בגיזן, גרמניה, בין ציוריה והקולאז'ים של הלן הולצמן.

קובנה, 2009

מתוך: Rescued Jewish Lithuanian Child

צפו בסרט "אטיוד של תקווה"