פרידה גלזמן אברמוביץ
לפני המלחמה הורי גרו בעיירה קטנה, סמלישקי ליד קובנה. כשנכנסו הגרמנים לסמלישקי, שבה רוב האוכלוסייה הייתה יהודית, הם ומשתפי הפעולה הליטאים שלהם הרגו כל יהודי שמצאו. אבי, שלמה גלזמן, ראה את הוריו ואת אחיו הבכור מאיר נרצחים. מאוחר יותר הועלתה כל העיירה באש על ידי הליטאים. הוריי, יחד עם סבי וסבתי מצד אמי, ברחו ליער. אמי, קטיה (קונה) גלזמן, לבית קרניק, הייתה בהריון. נולדתי בבונקר בחורף 1941/42; אני למעשה לא יודעת את התאריך המדויק של לידתי. זוג פולני-ליטאים ללא ילדים, אורשוליה ויוזאס אבוקאוסקאס, הסכימו לטפל בי. אבוקאוסקאס הטביל אותי וקיבלתי תעודת לידה מזויפת על שם ליליה אבוקאוסקאיטה. לאחר שסבי וסבתי מתו במחבוא, הורי הצטרפו לפרטיזנים ונלחמו מפברואר 1942 ועד השחרור. בשנת 1945 הוריי אספו אותי מאמי ומאבי המאמצים, אותם אהבתי מאוד. פחדתי בבית הוריי הביולוגיים. ה'זרים' האלה הפרידו ביני לבין אורשוליה ויוזאס' האהובים שלי ואילצו אותי לגור בבית שבו אנשים שדיברו שפה מוזרה. לא יכולתי לאכול ובכיתי כל הזמן, עד שאורשוליה באה לבלות קצת זמן עם המשפחה שלנו, ובסופו של דבר התרגלתי להוריי הביולוגיים.
בשנת 1959 נכנסתי למכון הפוליטכני בקובנה; למדתי בפקולטה להנדסה אזרחית יחד עם אילנה קמבר, מיקה קרנובסקי, שרה לוין, ליוסיה בורסטייט ואהרון פרנק. רק עכשיו אני יודעת שכולם היו גם ילדים מוסתרים של גטו קובנה; מעולם לא שוחחנו על הנושא הזה, לא עם חבריי ללימודים ולא עם בעלי. בשנת 1972 לאחר מאבק ארוך מול השלטונות הסובייטיים, שכלל את נסיעתו של אליק למוסקבה כדי לקבל אשרות, היגרנו לישראל. שמרתי על קשר עם משפחתה של אורשוליה עד להגירתנו ב-1972; תמיד הרגשתי שאורשוליה היא אמא שלי וקראתי לה 'מוצ'יוטה - אמא. בארץ עבדתי כמהנדסת אזרחית במשרד התחבורה. הייתי מעורבת באופן פעיל כמעט בכל פרויקטי בניית הגשרים והכבישים בישראל בשלושת העשורים האחרונים. אליק היה אדם יוצא דופן: מוכשר, בעל זיכרון מעולה וידע רחב - ממש אנציקלופדיה מהלכת. הוא היה מנהיג טבעי, תמיד מוקף בהמון חברים. אבל כוח הרס עצמי מסוים גרם לקשיים והוביל אותו לכשלים בחייו המקצועיים והמשפחתיים. בשנת 1976 התגרשנו. הבן שלנו שירת בחיל האוויר הישראלי. כעת הוא עובד בישראל בחברת הייטק. אליק התחתן בפעם השנייה, אך נפטר מסרטן כשהיה בן 50 בלבד. משפחתו של מריאש תומכת באשתו ובילדיו התאומים.