צילה מגדסי (תורי)

טקס ביד ושם   21/2/2003 כתבה: צילה מגדסי (תורי)

כשאבא נפטר לפני שנה הוא ביקש בצוואתו להנציח את כל בני משפחתו שלא זכו לקבר בישראל. חשבנו כי יד ושם הוא המקום המתאים לכך בשל מקומה המרכזי והקשה של שואת יהודי אירופה בהיסטוריה של המשפחה שלנו, ובשל הקשר של אבא עם המוסד, קשר שקיבל מימד רב משמעות עבורנו עם בחירתו של אבא, בתמיכתנו, למסור את היומן שכתב בגטו, יחד עם כל המסמכים הרבים שאסף, ליד ושם.

כשפנינו ליד ושם בבקשה לעזור לנו לקיים את צוואתו של אבא, הציע לנו מר ירון אשכנזי, להנציח גם את בני משפחתה של אמא שלא זכו לקבר בישראל ושרבים מהם נספו בשואה. אנחנו מאוד מודים לצוות היקר והמסור של יד ושם, המלווים אותנו לאורך כל הדרך, ממסירת היומן והמסמכים ובהמשך בתהליך ההכנה להנצחה, על האפשרות שניתנה לנו, על הרגישות, האכפתיות והמסירות.

בעת הכנת רשימת בני המשפחה שברצוננו להנציח, חשתי שוב וביתר שאת את גודל האסון שקרה למשפחות הורי ולעם היהודי. שם ועוד שם, ועוד שם של אם, אח, אחות, גיס, גיסה, ילדים שנספו ביד מרצחים.

בציטוט של אבא קובנר המופיע בכניסה לבית התפוצות נאמר: "זהו סיפורם של אנשים שנתפזרו על פני כל היבשות והם משפחה אחת. אומה אשר גזרו עליה כליה והיא קמה מן העפר". אמרה זו מאוד נגעה ללבי, והיא מספרת גם את הסיפור של המשפחה שלנו.

אבא גדל בלזדיי. זורח גולוב אביו היה מוסמך לרבנות, כמו אביו רבי יוסף דב שעסק כל ימיו בתורה. אמו שרה-לאה, הייתה אשת חייל שניהלה את העסקים, וטיפלה במסירות במשפחתה. היא הייתה בתו של יעקב פרוסק שהיה עובד אדמה במשק חקלאי משלו וקשור לאדמתו. בזיכרונותיו כתב אבא "בית אבי היה תמיד מלא אנשים. ביניהם באו בענייני הקהילה והיחסים עם הרשות. הייתי הכי צעיר במשפחה וכולם היו מנסים לפנקני ולשחק אתי. אמי הקפידה על ניקיון וסדר. כך גם אחיותיי בתיה ורבקה הבכורות".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה טולטלה המשפחה יחד עם כל יהודי העיירה מביתם. כשחזרו לעיירה עם סיומה, מצאו את ביתם פרוץ וגילו כי כל רכושם נשדד.

אחיו עזבו את אירופה בגיל העשרה, לייבל (לואיס) לארה"ב ואביגדור לארגנטינה. שם חיו ושם נפטרו. בשנת 1928 נסע אבא לפיטסברג, כדי ללמוד שם משפטים. לאחר שנה וחצי, עם מות אביו במפתיע ממחלה קשה, חזר ללזדיי לבקשתה של אמו. בזיכרונותיו כתב: "הייתה זו מהלומה כבדה בשבילי שכן אהבתי והערצתי את אבי מאוד". עם חזרתו לליטא המשיך את לימודי המשפטים בקובנה שם חיה אחותו הבכורה בתיה רומנובסקי. בתקופה זו הוא נקשר אליה במיוחד. האחיות רבקה ועליזה חיו עם משפחותיהן בלזדיי, וכל בני המשפחה שחיו בליטא נהגו להתאסף ולבלות מדי שנה את כל חג הפסח בבית האם בלזדיי. האם שרה-לאה נפטרה ב-1939.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו בני המשפחה להבין מעט מהסכנה. הם ניסו לשכנע זה את זה לבא למקום בו נראה היה לכל אחד מהם כי שם הסכנה פחותה, וכי בו כדאי לשהות עד יעבור זעם. בני המשפחה נפוצו לכל עבר בשל הדעות השונות ובשל הקושי לנוע בדרכים. בראשית המלחמה עדיין לא העלה איש בדעתו כי הגרמנים ירצחו גם נשים, ילדים וקשישים, וכמובן לא חזו גם רציחות המוניות של גברים. בתיה ובעלה בנימין רומנובסקי היו חייבים לעזוב את קובנה בשל מעמדו כפקיד בכיר בממשל הסובייטי. בשלב מסוים נפרדו דרכיהם מאלו של אבא שהחליט לברוח על אופניו. בבריחתו הגיע לווילקומיר שם פגש את שושנה אחותה של אמא (שאז עדיין לא הייתה קרובה אליו). זו הצילה אותו באומץ רב מידי הגרמנים ואח"כ הפצירה בו שישפיע על אמא שגרה בקובנה לבוא מיד אליה לווילקומיר יחד עם בעלה פנחס ובתה הקטנה שולמית אחותי. היא האמינה כי ידידיה הליטאים יסתירו ויצילו את כולם. שושנה לא ידעה כי בעודם מדברים היו כבר אמא ומשפחתה כלואים בכלא הצהוב בקובנה. אבא, לאחר שלא הצליח  להרחיק ממקום הסכנה, בשל התקרבות הנאצים, חזר לקובנה לאחר שלושה ימי נדודים על אופניו. הוא דווקא האמין שקובנה "העיר הגדולה" הייתה מקום בטוח יותר מהעיירות הקטנות ועשה מאמצים עילאיים להביא את אחיותיו רבקה ואלסה עם בני משפחותיהן לקובנה. אלו מצידן סרבו לבוא עם העגלון ששלח אליהן כיון שהאמינו כי בלזדיי היו בטוחות יותר. בפתק בו הודיעו לו על החלטתן, הן אף הפצירו בו כי יצטרף אליהן, בביטחון כי הליטאים שם לא יפגעו לרעה ביהודים. כפי שכתב אבא בזיכרונותיו: "הרי שם מכיר כל ליטאי את כל תושבי העיירה היהודים, אותם ואת אבותיהם  וקיימים ביניהם יחסי שכנות טובה העוברים מדור לדור. הכיצד יתכן כי ירצחו אותם?" בהמשך כותב אבא: "שוב ושוב קראתי את הפתק של אחיותי היקרות לי מכל. תקפה אותי אכזבה מרה. משום מה לא נותר ספק בלבי כי הן שוגות שגיאה פטאלית והחמיצו אולי את ההזדמנות היחידה להימלט על נפשן ולהציל את בני משפחותיהן. וכי במה שונים יהודי לזדיי מיהודי העיירות הסמוכות לקובנה שנשחטו ע"י הפרטיזנים הליטאים? לא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. על גורלם של אחותי הבכורה בתיה, בעלה ושני ילדיהם שמהם נפרדתי בתחנת הרכבת לא ידעתי דבר. נותרתי לבדי".

מאוחר יותר התברר כי רבקה, אלסה ומשפחותיהן נספו בלזדיי. בתיה הגיעה עם משפחתה לרוסיה, ולאחר המלחמה חזרה עם משפחתה לווילנה ושם חיה עד יום מותה. לואיס נפטר בארה"ב ולאחר שנים גם אביגדור בארגנטינה.

ההורים של אמא-צילה ולייב אושפיז עסקו במסחר. סבא ניהל מסחר סיטונאי וסבתא את החנות של המשפחה, תוך שהיא מגדלת את שמונת ילדיה. במסעותיה הרבים לרכישת סחורה, היה תמיד מתלווה אליה התינוק התורן. החינוך היה בראש מעייניהם של סבא וסבתא וכן הרעיון הציוני. מכאן לא פלא שכל הילדים למדו בגימנסיה עברית.

האסון הראשון שפקד את המשפחה היה כשהאח משה נפטר ממחלת ריאות קשה. כשפלשו הרוסים לליטא, ברחו האחים מאיר, אברהם-יצחק ובנימין לווילנה מפחד הקומוניסטים, כיוון שהמשפחה הייתה אמידה. ואכן כשאלו הגיעו, החרימו את רכוש המשפחה, ביתם ואת עסקיהם, וסבא, סבתא ומאיר הבכור שולחו לסיביר. בסיביר חיו סבא וסבתא בתנאים קשים, בצמצום רב, ללא שרות רפואי הולם. סבתא צילה, לא יכלה לאלו ונפטרה בגיל 63. הדוד יונה עלה לישראל והקים שם מפעל מנועי חשמל מצליח, הראשון מסוגו בארץ. אמא, ובעלה הראשון פנחס התכוונו להצטרף אליו, יחד עם בתם הקטנה שולמית, אחותי. בעודם עסוקים בהכנות לעליה, נלכדו במלחמה. כך גם שלמה אחיה הצעיר (בן ה-20) של אמא שבידו היה כבר סרטיפיקט לעלות ארצה לאחר שהרוסים מנעו את עלייתו ארצה. פנחס נספה כבר בראשית ימי השלטון הנאצי בליטא יחד עם אביו אליעזר ועם שלמה, בפורט השביעי. שרשרת הרציחות הנוראה נמשכה: אמו של פנחס, חיה שיינזון נרצחה בפורט התשיעי, אחיה של אמא בנימין (25) ואשתו לובה בפונאר, האחות שושנה (23) שעזרה לאבא להינצל בראשית ימי המלחמה, יחד עם בעלה דוד גרב, בווילקומיר, ובני הדודים בפילבישקי, בריגה וברסין. תקוותה ואמונתה של שושנה כמו זו של אחיותיו של אבא, כי החברים והשכנים הליטאים בעיירה ישמרו עליה, נכזבה.

עם כל תלאות וסכנות המלחמה הצליחו אבא ואמא להינצל, להציל זה את זו ואת שולמית, לעלות לישראל לאחר דרך ארוכה, רבת תלאות ומרתקת ולהקים כאן את ביתם. גם הדודים מאיר ואברהם-יצחק ניצלו ועלו ארצה.

גם הסבא לייב הצליח לשרוד למרות התלאות, בזכות רוחו החזקה וחלומו לזכות ולהגיע לארץ ישראל. עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בא"י לא היה מאושר ממנו, וכך כתב לאמא ולאבא: "מזל טוב מזל טוב לנו שיש לנו מדינה, ותודה לסטאלין שהצביע בשבילנו באו"ם. אם אני לא אזכה להגיע לארץ, לא נורא, הרי גם משה רבנו לא זכה להגיע לישראל". אך הוא זכה. אבא במאמצים רבים ובתושייה הצליח להביאו ארצה-הראשון שזכה לעלות מסיביר לאחר קום המדינה, ואנחנו זכינו להכיר אותו ולחיות אתו וליהנות ממנו במשך 11 חודש עד שהלך לעולמו. הוא היה מאוד מאושר לחיות בארץ, נהנה מכל דבר שראה סביבו, מכל בית שנבנה ומכל כביש שנסלל כאילו היו שלו. הדבר היחיד שהעכיר את שמחתו הייתה העובדה שלא היה לו די כסף לתרום לקרן המגן.

אבא אמא ושולמית, שהיו בין המעטים מבני המשפחה שניצלו, הגיעו לישראל, הקימו פה בית. המשפחה גדלה ופרחה עם עוד שתי בנות, ובהמשך –ששה נכדים ו-13 נינים (בינתיים).

אבא עסק כל שנותיו בהנצחת השואה והנספים, ויחד עם זאת חי חיים מלאים: היה איש משפחה חם ואוהב, עסק בפעילות ציבורית רחבה, קיים משרד עורך דין משגשג, ולמרות הפרק הנורא כל כך בחייו אמר באחרית ימיו: "אני לא בזבזתי את החיים שלי" כמו שאמר אבא קובנר: "לזכור את העבר, לחיות את ההווה, לבטוח בעתיד".