צמח פלדשטיין

צמח בן צבי (ברוסית: סמיון גריגורוביץ') פלדשטיין נולד בדצמבר 1884 בעיירה ניישטוט שאקי בפלך סובאלק שבמערב רוסיה (ליטא),הבכור מחמשת ילדיהם (שני בנים ושלוש בנות) של מלכה לאה וצבי, סוחר יהודי אדוק. למד במספר בתי ספר, וסיים את חוק לימודיו בגימנסיה בעיר קניגסברג שבפרוסיה המזרחית, גרמניה. למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין שבגרמניה ואחריה באוניברסיטת ברן שבשווייץ, וקיבל בה תואר דוקטור. הדיסרטציה, שנעשתה בהדרכת לודוויג שטיין והוגשה בנובמבר 1907, הייתה בנושא יסודותיה של האתיקה של הרמן כהן (Cohens Begründung der Ethik; היא פורסמה בברסלאו ב-1914). במהלך לימודיו בברן פגש את פַניָה (אֶלקָה פרֶיידה) בּוּזַ'בסקי, שהייתה לקראת סיום לימודי רפואה שם. היא נישאה לו ב-1910, תוך שהיא מוותרת על התואר, והשניים עברו לעיר ורשה, שם היה פלדשטיין מורה בבית הספר התיכון היהודי של מגנוס קרינסקי ועסק בהפצת התרבות העברית.בני הזוג היו הורים לשלושה: לב (לְיוֹבָה) (1911), אסתר (טוּסיָה) (1913) ויהושע (1921).

בשנת תרע"ג-1913 הוזמן לקאליש לכהן כמנהלה הראשון של הגימנסיה היהודית שנוסדה בעיר. במלחמת העולם הראשונה גלה לעיר מינסק, שם ייסד וניהל גימנסיה פרטית. אשתו לימדה בה מתמטיקה וספרות רוסית.

לאחר תום המלחמה והקמת הרפובליקה הליטאית הראשונה שב לליטא, ומ-1921 כיהן כמנהל הגימנסיה העברית בווילקובישק (נוסדה ב-1919), שבה הורו את כל המקצועות בעברית בהברה ספרדית (כפי שהתקבל קודם לכן ביישוב בארץ ישראל). בשנת 1922 נקרא לבירה דה פקטו, קובנה, להחליף את ד"ר שלום יונה טשרנא כמנהל הגימנסיה הריאלית העברית מיסודו של הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך. פלדשטיין שימש בתפקידו כמנהל הגימנסיה עד סגירתה עם הכיבוש הסובייטי ב-1940 (במשך מרבית שנות פעילותה). הגימנסיה, שהייתה מוסד פרטי, הייתה הגדולה במוסדות החינוך העבריים בליטא. בגימנסיה הרצה על נושאים מן הספרות העולמית (בתרגום עברי) וההיסטוריה הכללית. תלמידו יעקב יוֹזֶליט, שהיה לימים מחנך עברי בארצות הברית, כתב עליו לימים:

הוא חונן בכשרון גדול, בחיתוך דיבור להפליא – נאה וברור. ידע להקנות לתלמידיו ידיעות רחבות בשיטה קלה ובהירה, ובהסברה נוחה. בזמן שקרא את הרצאותיו היתה השכינה שורה במחלקה. הוא ידע לצייר ולתאר את התקופה ולהכניס בה רוח חיים, עד שנדמה לך שאתה חי ופועל בתקופה המדוברת וספוג אוירה. הרגשת שהוא נהנה להשמיע והתלמידים נהנים לשמוע. אדם המעלה היה. הוא ידע לקרב את תלמידיו לתורה ולמעשה, להלהיבם ולקנות את לבבם. הוא היה חבר, אב ומורה לתלמידיו.

הגימנסיה הייתה על טהרת העברית: כל השיעורים בה התנהלו בעברית, למעט לימודי התרבות הליטאית (לשון, ספרות, היסטוריה), אך התלמידים בינם לבין עצמם נהגו לדבר יידיש – השפה המדוברת של היהודים במזרח אירופה. לדברי תלמידו יוזליט, פלדשטיין ביקש שהתלמידים ידברו עברית גם מחוץ לבית הספר, והם השתדלו למלא אחר בקשתו.

הבניינים השכורים שבהם התקיימו הלימודים בגימנסיה (מדור הבנים ומדור הבנות) היו לא נוחים, וחדרי הלימוד קטנים וצפופים. על רקע זה יצא פלדשטיין בסוף שנת 1928 לארצות הברית, באישור משרד החינוך הליטאי, לגייס כספים לטובת בתי הספר העבריים בליטא (בהם בתי הספר של "תרבות"), ובתוך כך לדאוג למימון עבור משכן חדש לגימנסיה שלו. הוא גייס לעזרו את המשורר שאול טשרניחובסקי, תמורת תשלום הוגן, והשניים נסעו לארצות הברית למספר חודשים. בעזרת תרומות, בין היתר מנדבן יהודי-אמריקאי יליד ליטא, והלוואה ממשרד האוצר הליטאי, נבנה בראשית שנות ה-30 בניין חדש ומצויד עבור הגימנסיה.

לצד עבודתו כמנהל, היה פלדשטיין פעיל בתנועה הציונית והעברית ועסקן חינוך ותרבות. היה חבר המרכז הציוני (ציונים כלליים) וחבר הוועד המרכזי של רשת החינוך העברית הציונית "תרבות" בליטא. היה פעיל בחברה ההיסטורית-אתנוגרפית בקובנה, הקדיש ממרצו ומממונו לאוניברסיטה העממית בקובנה (פאָלקס-אוניווערזיטעט). הוא היה פוליגלוט שדיבר באופן שוטף עברית, יידיש, גרמנית, רוסית, אנגלית וליטאית, ויכול היה לשוחח גם בצרפתית ופולנית. היה נואם מבריק והשתתף בעיתונות היהודית, עם מאמרים על הספרות היהודית והעולמית. פרסם מאמרים פדגוגיים ב"הד ליטא" ובביטאון אגודת המורים העבריים בליטא "במשעולי החינוך". בשנת 1935 ביקר בארץ ישראל, ואת רשמי ביקורו פרסם בסדרת מאמרים ביומון יהודי ליטא הציוני "די אידישע שטימע" ('הקול היהודי').

בקיץ 1940, עם כינונה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית כאחת מרפובליקות ברית המועצות בעקבות הכיבוש הסובייטי, עברה הגימנסיה, על פי דרישת השלטונות, ללמד ביידיש. כעבור זמן קצר, עם הרה-אורגניזציה של מוסדות החינוך היהודיים בקובנה, הופסקה עבודתו כמנהל הגימנסיה, והוא עבר עם אשתו לבירה החדשה של ליטא, וילנה, שם התגוררו מרבית קרוביה. פלדשטיין היה למורה לרוסית בגימנסיה הריאלית היידית בווילנה שייסד וניהל ד"ר לייב טוּרבּוֹביץ, בעלה של נדיה, אחותה של אשתו. בתחילה התגוררו אצל משפחתה של אחייניתה (שבהמשך הוגלתה לסיביר, שרדה והיגרה לארצות הברית).

בתקופת השואה, עם הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 והקמת גטו וילנה, גורש פלדשטיין לגטו עם יתר יהודי העיר ששרדו. בגטו כיהן תחילה כמנהל משרד הדואר. לאחר מכן כיהן כסגן מנהל מחלקת התרבות של היודנראט תחת המנהל ד"ר ליאו ברנשטיין. אף שהיה נתון בייאוש, הוסיף גם שם להיות מרצה ופעיל בחיי התרבות – הוא נשא הרצאות בפילוסופיה והיסטוריה ועודד את אנשי הקהילה בתקווה לימים טובים יותר. פלדשטיין היה עורך הביטאון הרשמי של גטו וילנה, "געטאָ-ידיעות" (ידיעות הגטו), שגיליונותיו מנו בדרך-כלל בין 6 ל-10 עמודים (ולעיתים הגיעו גם עד 16 עמודים), ונדפסו בכמה עשרות עותקים, שהופצו באתרים המוניים בגטו. מרק דבורז'צקי מספר כי "משימה קשה הייתה זו בשבילו. העיתון נבדק קודם על ידי צנזורה של משטרת-הגיטו. נחוץ היה להיזהר בכל מלה, בכל ידיעה. אף-על-פי-כן היה מתחכם לכתוב מאמרים ראשיים, שבהם יוכל למסור לקוראיו בשפת-רמזים את מצבי-הרוח והתקוות השוררים בגיטו" היה ממשתתפיהן המרכזיים של "הברית העברית" (מחלקת התרבות של ועד התיאום הציוני במחתרת, שריכזה את הפעולה התרבותית בשפה העברית) ושל "החברה המדעית העברית" שפעלה לידה, והרצה במסגרתה. בנוסף כתב זיכרונות מהגטו, תרגם לעברית את "אאידה" וכתב מסות ספרותיות בעברית וביידיש על ח"נ ביאליק, י"ל פרץ, אחד העם ואחרים.

בהמשך הוצעד מהגטו עם רבים אחרים למחנה העבודה קיוויוֹלי (Kivioli) שבאסטוניה. בשלב זה כבר היה תשוש מאוד ולא יכול היה לעבוד, אך בעזרת כמה ממוקיריו שתמכו בו עלה בידו להיחלץ מהסלקציות עוד זמן-מה. לאחר מכן הועבר למחנה שֶמברג–דאוּטמֶרגן (Schömberg-Dautmergen) שבדרום גרמניה, שם נספה בסוף דצמבר 1944.

בנו הצעיר, ג'ושוע (יהושע) פלדשטיין, כתב עליו לימים כי "הוא היה מורה מעולה, מודל לחיקוי, מורה, מנטור ויועץ; הוא עורר השראה בי, כמו בתלמידים רבים לאורך השנים. הוא ואמי השרישו בילדיהם מוסר וערכים גבוהים, כבוד לכל אדם, סובלנות, חשיבותם של ידע וחינוך, חן חברתי, כישורים תקשורתיים, אהבת הטבע, המוזיקה, הספרות, השירה, המחויבות לעזור לנזקקים, ומעל לכול גאווה בהיותנו יהודים, תקווה נצחית לעתיד טוב יותר ואמונה באלוהים".

בנו הבכור, ד"ר לב (ליובה) פלדשטיין, קיבל תואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת לייז' שבבלגיה, ובגיל צעיר למדי היה למנתח בעל שם בקובנה. נישא לשרה, בתה הצעירה של אסתר ארוֹנוֹבסקי, אשת עסקים מצליחה. השניים נספו בשואה. בתם היחידה, ד"ר עדה לֶבנר, ניצלה על ידי אחיות קתוליות שעבדו כעוזרות בית במשפחה, שגידלו אותה. לימים הייתה לרופאה כאביה (מברית המועצות עלתה לישראל, ומאז שנות ה-90 מתגוררת בקנדה).

בתו אסתר (טוסיה) למדה הנדסה אזרחית בלונדון. נישאה לגִילָר (אִיקָה) שיינברג (Gilar Scheinberg), מהנדס. בעלה שימש כנציג בלגיה באיי הודו המזרחיים ההולנדיים  ובשנות ה-30 היה מוצב עם אשתו בעיר מדן שבסומטרה (כיום אינדונזיה), שם בנה כבישים. עם כיבוש איי הודו המזרחיים על ידי האימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה הייתה לאסירה פוליטית במחנה ריכוז יפני בעיר מקאסאר שבאי סולאווסי (1942–1945). לאחר המלחמה התגרשה, שבה לבריסל וכעבור שנתיים נישאה לז'אן לונטיינס (Jean Loontjens), איש עסקים בלגי. בריאותה התרופפה בשנותיה במחנה, והיא נפטרה ב-19 באוקטובר 1959, בגיל 45, חשוכת ילדים.

בנו הצעיר, יהושע פלדשטיין – לימים פרופ' ג'ושוע (ג'וש) פלדסטין (Joshua Feldstein) – סיים את לימודיו בגימנסיה הריאלית ב-1938. שנה לאחר מכן החל את לימודיו בבית הספר להנדסה באוניברסיטת ליטא, וכעבור שנה נסע לארצות הברית ללמוד מדעי החקלאות בדוילסטון שבפנסילבניה, שם פצח בקריירה אקדמית והגיע לתפקיד נשיא דלאוור ואלי קולג' (לימים אוניברסיטת דלאוור ואלי) . היה נשוי למרים במשך 70 שנה עד מותה ב-2015, אב לשני בנים: תיאודור (טד) ודניאל (דן), וסב לנכדה. נפטר בשנת 2018, בגיל 97.

בת-בתה של אחותה של אשתו של פלדשטיין, אסתר, הייתה הסופרת היהודייה-אמריקאית אסתר האוציג  בן-זוגה, וולטר האוציג, היה פסנתרן קונצרטים.

מתוך: Wikiwand