צמח שאבאד

דבריו של ד"ר צמח שאבאד על בתי הילדים, 1916 (תורגם ליידיש מתוך ווילנער זאמלבוך 1974)

בשבילכם, ילדים יהודים, מעורסלים בגלות, משולחים, מגורשים. בשבילכם, ילדים עניים בלי בית, בלי אבא ואמא. בשבילכם אני כותב את ספר הזיכרונות הזה. אני מקדיש לכם את ספר היזכור של וילנה "ווילנער זאמלבוך". לא כדי שתקראו אותו, אלא שהמבוגרים יקראוהו. אנחנו כותבים רק פרוזה מיובשת. ברצוננו לתאר ולו רק תמונה קטנה של וילנה שלנו, לתעד את רוב העובדות של השנתיים (זמן המלחמה). איך חיינו, מה עשינו, בלי פוליטיקה. בלי חוכמות.

-...”אני אספר סיפור עם אגוזים - אומר שלום עליכם.

- עם מה? עם אגוזים?

-. עם אגוזים!

-. עַכשָׁיו? בזמן מלחמה?

- אדרבה !  בגלל המלחמה. משום שאני רוצה שזה יחדור לליבכם, לנער את רצף מחשבותיכם. ודרך אגב, כשנוגסים באגוזים, מוצאים את הגרעין..."

התוכן של עבודת אוסף היזכור שלנו אולי קשה כמו אגוז, אבל אני תקווה. כי הקורא הצעיר ימצא בו גרעין קטן. ספר האוסף שלנו נערך על ידי האנשים מקומיים שלנו ומשקף את החיים היהודיים בווילנה, את מצוקות החיים והכמיהות של האנשים. ספר היזכור משקף את החיים היהודיים בעולמנו הקטן במהלך תקופת מלחמת העולם (הראשונה). אשר חייבת להישאר זיכרון לדורות הבאים וכן גם בשל האינטרס האקדמי על התקופה.

כל מאמצינו והתנדבותנו הינם עבור ילדי וילנה היהודים, הצעירים והיפים. הראשים הנהדרים האלה שמסתובבים בדלות, עירומים ויחפים. עליהם כותב שלום עליכם שעיניהם הגדולות הבוהקות מביטות בך בפליאה ושואלות את העולם שאלה קשה: "למה?.."   זה נותן תחושה שבורא עולם חטא נגדם... שברא עודף נפשות בעולם!

אולם אין אנו רוצים בכך. אנחנו לא יכולים לאפשר לילדים היהודים המסכנים להרגיש עזובים בעולם. עלינו לתת להם את האפשרות להצליח. יש לתת להם בית שיכול להחליף בית הורים טוב.

בית ילדים! איזה צמד מילים נהדר. כמה מעט אנשים מבינים אותו! במערב אירופה ובמדינות אחרות אנשים הבינו מזמן את ההכרח בבניית בתי-ילדים. הן לקטנים מאוד, שהאמהות שמות אותן בבוקר, יוצאות לעבודה, ואוספות אותן כשהן חוזרות מהעבודה. והן לילדים גדולים יותר, שמבלים שם את  כל היום ומקבלים חינוך, אוכל ולימודים, כמו בבית ספר.

בווילנה נודע צמד המילים החדש (בית ילדים) והמוסדות החדשים נוסדו רק על בסיס הכרח. בית הילדים היה המציאות עבור הילדים במלחמה.

לפני שנתיים (1914) הגיעו לווילנה אלפי גולים ופליטים מאזורי המלחמה. הם קיבלו דירות זמניות עם חדרים גדולים, שבהן חיו עשרות משפחות. גברים ונשים, נערות ונערים, זקנים וילדים נהגו לישון יחד על מיטות קרש, על הרצפה באוויר הצפוף והלח: ככל שנעשה קשה יותר ויותר למצוא דירות טובות יותר לפליטים האומללים, כך אנשים יצאו בזעקה שלפחות עלינו "להציל את הילדים!"

לילדים חסרי הבית נבנו בתים סגורים ופתוחים. בתים נפרדים ובאוויר הפתוח. עשרות מורים ומורות החלו לעבוד בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, אנשים לימדו את הילדים, שיחקו, רחצו אותם, נתנו להם אוכל, שרו איתם ולימדו אותם מלאכת יד. בקצרה: ראו שהם מתרחקים מבתי הפליטים המבוגרים ומחוסרי הבית. והיה נוגע ללב לראות כיצד, באמצע המולת המלחמה, בתוך האומללות והמצוקות של המבוגרים חסרי הבית, הילדים נהגו לשחק בעליזות ולשיר. צחוקם המצלצל נשמע לעתים קרובות ועיניהם הבוערות נצצו.

לאט לאט השתנה אופי בתי הילדים. אלו שהגיעו חזרו למקומם, הילדים המקומיים שהיו זמניים הפכו לקבועים. בכך הפך בית הילדים דומה לבית ספר: ניתנה האפשרות להנהיג לימודים רגילים. אולם, בינתיים הפכו תושבי העיר לעניים יותר, ובית הילדים הפסיק להתקיים. הבית נעשה חשוך (לא היה נפט!), קר (לא היה עץ!). להורים לא היה אוכל לתת לילדים, ובית הפליטים לחסרי הבית נשאר לתושבי העיר. כל בית ספר היה חייב גם לתת לילדים אוכל, וככל שהילדים מבלים פחות זמן בבית, כך זה יותר טוב יותר עבורם. כל בית ספר עממי הפך לבית ילדים: והעולם לא רוצה להבין את זה! בית הילדים נשאר איתנו - 600 מהילדים העניים ביותר בילו שם את כל היום. למרות הקושי שגרמה המלחמה, האומץ של הילדים היהודים העניים לא נשבר. למרות הדלות הזאת, עדיין נשמע צחוק ילדותי, עיני הילדים המסכנים עדיין נצצו, ונפשם עדיין זרחה, רק בזכות הבית החביב שנותר. ומי שרוצה שהדור היהודי הצעיר לא ייפול קורבן לשרשרת העוני והיאוש, חייב בינתיים לתמוך בבתי היתומים בכל כוחו. ספר היזכור שלנו מווילנה צריך לשרת כתזכורת קבועה לחובה הקדושה הזו.