קלמן פרבר
הספר "אולקניקי ראדין וילנא" נכתב בידי הרב קלמן פרבר ז"ל, אך הוא נערך והובא לדפוס רק לאחר מותו בידי בניו, חניאל ושאול פרבר.
הרב פרבר ניהל את היומן שלו עוד בהיותו בגטו וילנה. עם הצלתו מן התופת ועלייתו ארצה צירף לדברי הזיכרונות פרקי ילדות מעיירת ילדותו אולקניקי במחיצת הרב חיים עוזר גרודז'נסקי בישיבת ראמיילעס בווילנה, וכן זיכרונות מישיבת ראדין שם למד אצל ה"חפץ חיים" והרב נפתלי טרופ.
הוא מתאר את הקמת היודנראט בווילנה, את החיים בגטו ואת קורותיו במחנות העבודה שנאסר בהם. הוא מספר על קיום מצוות תוך סיכון חיים, חגיגת המועדים במחנות ועל הימנעות ככל האפשר מעשיית מלאכות דאורייתא תוך כדי עבודת הכפייה בשבתות.
פרבר מתפלמס עם האמירה הרווחת במקומותינו שקדושי השואה הלכו כצאן לטבח, וכותב: "הרוצחים הגרמנים מתחלקים בשלל הקרבנות עם אחיהם הרוצחים הליטאים, הם מתחלקים ברכוש היהודי שנלקח מהיוצאים להרג בפונאר. ולא די להם בכך, הם מתעללים ומשפילים את קרבנותיהם. גם בפונאר גופא רימו הליטאים את הקרבנות בעד בצע כסף ולא עמדו בהבטחותיהם. זה, כמובן, עורר את היהודים, ברגעי חייהם האחרונים, לנקמה. רבים מהליטאים והגרמנים נהרגו, נחבלו ונפצעו בידי צעירי בחורי ישראל, בעמדם על חייהם... מי הוציא את השקר הגדול כי בני ישראל בגטאות הלכו כצאן לטבח? לא ולא! בראש מורם, בגאווה ובגאון הלכו רבנים אלי קבר כששירת 'בצאת ישראל ממצרים' על פיהם ובקריאת 'שמע ישראל' עזבו את עולם השקר".
פרבר מבחין כאן בין גבורה פיזית של צעירים שהכו בנאצים על סף הוצאתם להורג בידי הנאצים, ובין גבורה רוחנית של רבנים ששרו וקידשו את השם במותם. בספר מתואר אירוע גבורה לא ידוע. כשיהודים מובלים לנימנצין, הם רואים בצדי הדרך את גויי הסביבה חופרים בורות עבורם. שיירת היהודים המובלים על ידי גרמנים עם רובים מכודנים, מאותתים זה לזה שהגיעה השעה לפעול:
"הם ידעו כי מישהו צריך להרים קול צעקה ובמהומה שתיווצר נברח היערה. החלטנו שמרצוננו הטוב לא נלך כצאן לטבח. הרגשתי ששעון החול שלי הלך ואזל ואמרתי לעצמי, אם לא עכשיו אימתי. בתוך הצעקות והמהומה נפרץ המעגל. הצעירים המאורגנים והלא מאורגנים התחילו לצעוק ולרוץ לתוך היער. מי שעלה על שוטר ליטאי או על איש אס. אס. לא נס מפניו, אלא כיבד אותו בדקירות סכין, במכות במוט ברזל שהוכן מראש או בבול עץ שהרים מן הקרקע. עד שהשוטרים ואנשי האס. אס. התאוששו ותפסו את הנעשה, חלפו דקות טובות ובינתיים אנו הבורחים התרחקנו מהם והלאה. הרוצחים התחילו לירות בנו ללא מטרה, ואנו המשכנו בריצתנו עד שהרגשנו שיצאנו מכלל סכנה. בסך הכול ניצלו כמאתיים איש" .
המחבר זצ"ל עשה כל חייו למען הפצת זיכרון השואה ולקחיה, וספר זה שיצא לאור רק לאחר מותו מציב יד לפעלו כל חייו ולזכרם של היהודים שנספו בשואה.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
