ראקוב

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו ברקוב כ-2,400 יהודים – כשני שלישים מתושביה. רובם היו סוחרים זעירים ובעלי מלאכה. ברקוב פעלו מפלגות ציוניות ואגודת ישראל, והיו בה בית ספר יידישאי ובית ספר של רשת "תרבות". 
בעקבות כיבוש רקוב בידי הסובייטים במחצית השנייה של ספטמבר 1939 נסגרו עסקים פרטיים בעיירה והוקמו בה קואופרטיבים. 
הגרמנים כבשו את רקוב ב-26 ביוני 1941. זמן קצר לאחר מכן נורו למוות מחוץ לעיירה 49 צעירים יהודים שנחשדו בפעילות קומוניסטית, ושלושה אנשי חברה קדישא שהביאו את הנרצחים לקבורה בבית העלמין היהודי נרצחו לאחר מכן אף הם. כעבור שבועיים רצחו הגרמנים עוד 14 צעירים מחוץ לרקוב. הגרמנים מינו יודנרט ובו ארבעה חברים. 
באוקטובר 1941 ריכזו הגרמנים את יהודי רקוב בכיכר השוק, סרקו את בתיהם וירו למוות במי שלא התייצבו, ובהם חולים וקשישים. לאחר מכן נרצחו באותו היום 112 גברים יהודים בבית העלמין המקומי. 
כאלפיים היהודים שנשארו ברקוב רוכזו לאחר אקציה זו בגטו שהוקם במתחם בית הכנסת, ומדי יום יצאו ממנו יהודים לעבודת כפייה. אנשי הס"ס דרשו שוב ושוב מהיהודים לספק להם זהב, מעילים וסחורות שונות, עד שנשארו בחוסר כֹּל. בתקופה זו החלה בריחה של צעירים מרקוב אל היערות. קצתם הצטרפו ליחידות פרטיזנים באזור. 
מרבית היהודים שנשארו בגטו נרצחו ב-4 בפברואר 1942 בבית הכנסת בגטו. היהודים המעטים שהושארו בגטו הועסקו במיון הרכוש שהניחו הנרצחים. קצתם הצליחו להימלט בעזרת איכרים מקומיים לגטו לביידז'ייב (Lebiedziew), וממנו נשלחו עם עוד יהודים אחרים למחנה עבודה בקרסנה (Krasne).

מקור: יד ושם