רבקה פורת

בת שמואל ולובה אמולסקי

נולדתי בשנת 1929 בעיירה רדוילישסק, לא הרחק משבלי, ליטא. להוריי הייתה חנות מכולת. היו לי אח ואחות צעירים ממני. עד פרוץ המלחמה הספקתי ללמוד ארבע שנים בבית ספר יהודי ב שַבלי. 

בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לעיר וכל היהודים נשלחו למחנה ריכוז. לאחר שלושה ימים נלקחו כל הגברים. נפרדתי מאבי ומעוד כ-20 דודים וקרובים שנלקחו ל גָ' גָריִ, שם הם חוסלו. אנו, הנותרים, הועברנו לגטו שבלי. בגטו התגוררנו בחדר עם עוד 10 אנשים. קיבלנו פחות מ-1 ק"ג לחם ליום עבור כולם. בשנת 1943 נערכה אקציה של ילדים; אחותי ואחי הקטן שאותר במחבוא נלקחו. אני ואמי הועברנו למחנה לינקציה. במחנה עבדתי בסחיבת דליי מים וביערות. ברחתי מהמחנה ועברתי מכפר לכפר עד שפגשתי בדודה של אמי. מצאנו מקלט בבית של אישה ליטאית. פגשנו חיילים רוסיים וברחנו אתם עבר רדוילשקס ומשם לווילנה. בשנת 1946 חזרתי לכפר הולדתי. גרתי בדירה של דודתי. יום אחד, לאחר שכבר התחלתי ללמוד בבית ספר, פגשתי את אמי. לא הכרתי אותה. היא סיפרה לי כי היא נלקחה למחנה שטוטהוף. בצעדת המוות רגליה קפאו ונאלצו לקטוע אותן עד הברכיים, בנוסף איבדה את כל שיניה.

בשואה איבדתי את אבי שמואל, את אחותי צפורה ואת אחי יהושע בן ציון, ועוד רבים מבני משפחתי הקרובה. בשנת 1948 נישאתי לזכריה גולדברג ברדוילשקס. זכריה היה קצין בצבא הרוסי. הוא נפטר בשנת 1977. עליתי ארצה בשנת 1979.

נולדו לי שני ילדים: קלרה ושמואל. שמואל נפטר בארץ בשנת 1993. יש לי חמישה נכדים ושתי נינות. בארץ עבדתי בבנק הפועלים. לימים נשאתי למשה פורת.

מתוך: זכרונות לדורות-רעננה