רוזנסון, ישראל, ירושלים כבר לא בליטא, תשס"ט
זיכרון איננו היסטוריה, ואף אם אספר בדפים הבאים על אודות קורותיהם של מספר אתרים בליטא, לא אנסה לדבוק בכלי המחקר ההיסטוריים כפשוטם. ראיית העבר שלי מושפעת עמוקות מהסוף, ומאחר שהסוף היה כפי שהיה, אינני מתכחש להרהורים תכליתניים בדבר זרימתם של המאורעות אל תכלית ידועה, הפוקדים אותי תדיר ועל השלכות התפיסה הזו לגבי האופן שבו נבחנים המאורעות שבדרך. מאחר שהסוף היה כפי שהיה, קשה לי גם להשתחרר מתחושות החיבה אל כל מה שחלף ואיננו עוד.
זיכרון יהודי המתייחס בדרך כזו או אחרת לשטחה של ליטא – יוגדר שטח זה איך שיוגדר – אינו עומד בפני עצמו, הוא נפגש בהכרח בזיכרון הליטאי: נפגש, מתחכך, מתעמת, מתנגש?! תלוי כמובן מיהו הבוחן את המפגש, חיכוך, עימות, התנגשות הזיכרונות. .. דומני שעצם הירתמותי לכתיבה זו מעידה על אמונתי בהיתכנותו של דיאלוג זיכרונות שכזה.