שושנה רבינוביץ

דבריו של פרופ' ירון רבינוביץ, מ"מ מנהל אגף נשים ויולדות במרכז הרפואי שיבא, מתוך דף הפייסבוק שלו.

אני, ירון רבינוביץ דור שני ושלישי לשואה.
כשהגרמנים נכנסו לווילנה שבליטא ביוני 1941, סבי נתפס ביום הראשון על ידי הכוח הנכנס ולימים מצאנו את שמו מופיע ברשימת הנרצחים הראשונים ביער פונאר שליד וילנה. אמי שושנה הייתה אז רק בת שמונה וחצי, כאשר היא, סבתי ושאר המשפחה הענפה נדחסו לדירות שונות בגטו. שם הן שרדו עד לחיסול הגטו, "הצליחו" בסלקציה שבעקבותיה נשלח חלק גדול של המשפחה ישירות לתאי הגזים להגיע למחנה קייזרוואלד, שטוטהוף ובמזל לשרוד את צעדת המוות ולהשתחרר על ידי הצבא הרוסי. רק שלושה שרדו ממשפחתי הגדולה והגיעו ארצה ב- 1950. 
את סיפורה של אמי שמעתי וקראתי לראשונה ב 1991 כאשר היא פרסמה את ספרה "אם ובתה" (פצעים שלא הגלידו) ספר שתורגם מעברית לגרמנית אנגלית ופולנית ונמכר בלמעלה מ-100,000 עותקים בעולם. אמי הופיעה בעולם בכלל ובאירופה בפרט בהרצאות רבות וכל זאת כדי לשמר את זיכרון משפחתה וזיכרון כל קורבנות הזוועה. אמי גם השתתפה במחזה שהופיע בכל העולם ושנקרא "העדים האחרונים" אותו כתב אחי, סופר ועיתונאי אוסטרי שכותב על האינטישימיות והמלחמה. המחזה עוסק בעדויותיהם של ניצולי שואה שמופיעים על הבמה ומעידים בפני הקהל על זוועות השואה. אחד מהשיאים של פעילותה של אמי בנושא השואה היה בהזמנה שהיא קיבלה מממשלת אוסטריה להופיע לרגל יום השואה לפני הפרלמנט האוסטרי במסגרת המחזה שאחי, דורון רבינוביץ, כתב. אמי נאמה בפרלמנט במסגרת שידור ישיר לטלוויזיה ואמרה את המילים הבאות שמלוות אותי וצריכות ללוות את כולנו: "העלאת הזיכרונות כל פעם גורמת לי לסיוטים ולחוסר שינה. אבל אני עושה את זה שוב ושוב מסיבה אחת חשובה: כל המובלים למוות אמרו לנו בדרכם האחרונה: תספרו את מה שאנחנו עברנו כדי שידעו ולא ישכחו. והיא הוסיפה: "אני עומדת פה לפני העם האוסטרי כנגד כל השקרנים שמנסים לפגוע בזיכרון שלנו ובשואה שהתרחשה עלינו"!

מיומנה של שושנה רבינוביץ' על הקושי שבעזיבת הבית וחפצים סנטימנטליים על רקע המעבר לגטו וילנה

הרמקולים עברו ברחובות וילנה והודיעו שלמחרת יועברו כל היהודים אל הגטו... במשפחתנו לא הייתה שום התייעצות או החלטה. כיוון שהודיעו ברמקולים את בשורת הגזרה הזאת, מיד התחלנו להתכונן למסע. זמן מה קודם כבר אספה אמי את תכשיטיה, כספה ומטבעות הזהב שלה, והסתירה אותם בתוך בגדינו העליונים. היא תפרה את התכשיטים והכסף במעילה, בצווארון הפרווה של מעילי, במכפלת המעיל של דולקה ובכריות הכתפיים במעילו של יולק.

עכשיו נכנסנו אל חדרינו והתחלנו לארוז חפצים שאותם נוכל לשאת עמנו. לא ידענו אם נוכל לחזור ולקחת דברים נוספים, ולפיכך הוחלט לארוז קודם כול את החפצים החשובים ביותר.

מעט בגדים לכל אחד מאתנו, כלי מיטה, מגבות, סבון ומעט אוכל נארזו בחבילות. ארזנו עוד חבילות למקרה שנוכל לחזור לקחת דברים. את דברי הערך שבבית סבא מסרנו לשכנינו הטובים משפחת שטרל. קיווינו שבעת הצורך נוכל להיעזר בדברים הללו, למכור אותם או לקבל תמורתם אוכל...

לסבא היה קשה מכולם... את הבית הזה בנה וטיפח כל ימיו... כל חפץ בבית הזה נשא עמו זיכרונות. היו לו ספרים יקרי ערך, כלי כסף וחרסינה, דברים שהיו חלק מחייו... הוא היה גאה במה שהשיג, בביתו, בחנותו, בבית החרושת לייצור כפפות שהקים במו ידיו, בשם שקנה לו.

עכשיו נשאר לו רק הבית וגם אותו עמד להפסיד. בנותיו עזרו לו לארוז, ושוב ושוב התעורר ויכוח. סבא ביקש לקחת עמו הכול, אך האיש הזקן לא יוכל לשאת משא כבד על גבו, ולכן יעצו לו בנותיו לקחת רק דברים אישיים ולוותר על כל הזיכרונות, על תמונות, מתנות ומזכרות, על חלקים מחייו. ועם כל מזכרת ראיתיו מצטמק עוד ועוד...

מקור: שושנה רבינוביץ', פצעים שלא הגלידו, יד ושם, ירושלים, 1991 עמ' 35-34