שימור בתי הכנסת בליטא

משכחה אל שימור: בתי הכנסת בליטא/ד"ר ולדימיר לוין 15/12/2020 ישראל היום

שיפור במצבם של בתי הכנסת בליטא תוך הפיכתם לחלק מהנוף התרבותי המקומי. מאת ד"ר ולדימיר לוין, המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בשיתוף שגרירות ליטא בישראל.

300 שנה חלפו מאז נולד בשנת 1720 רבי אליהו בן שלמה זלמן, הידוע בעולם היהודי בכינויו ה"גאון מווילנה", הגר"א. לכבודו החליטה הממשלה הליטאית להכריז כי שנת 2020 היא "שנת הגאון מווילנה וההיסטוריה של יהודי ליטא". אם בכדי להתחקות אחרי גאונותו של הגר"א צריך להיות למדן תורני מובהק, הרי שאין צורך בהכשרה מיוחדת על מנת להתרשם מההיסטוריה הארוכה של יהודי ליטא. הביטוי החומרי של היסטוריה זו הם בניני בתי הכנסת שעדיין עומדים על תילם ודרכם יכול כל אחד להרגיש קשר בתלי אמצעי לעבר היהודי הליטאי.

על פי המחקר שנעשה במרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית, לפני מלחמת העולם השנייה היו קיימים בליטא קרוב לאלף בתי כנסת משלושה סוגים: בתי כנסת מרכזיים של הקהילות, בתי מדרש וקלויזים – כך נקראו בליטא רוב בתי הכנסת הקטנים ששימשו לתפילה וללימוד כאחד. אך רק כמאה מבניני בתי הכנסת לשעבר נשתמרו עד היום. רוב בתי הכנסת הוכחדו בזמן המלחמה ובתקופה שבאה אחריה, כאשר ליטא הייתה חלק מברית המועצות, אך כמה מאלו שכבר שרדו את התקופות הקשות נהרסו או התמוטטו בעשורים האחרונים, כגון שלושת בתי הכנסת בפלונגיאן (Plungė) או בית המדרש מעץ בסיאד (Seda).

בכל זאת, לאמיתו של דבר כיום מצב השימור של בתי הכנסת לשעבר בליטא הוא יחסית טוב. כאשר המשלחת המחקרית של המרכז לאמנות יהודית הגיעה לליטא ב-1993, כשנתיים לאחר קריסת ברית המועצות, מצבה של המורשת היהודית הבנויה היה איום, בדומה למצבה ברפובליקות הסובייטיות האחרות, כגון בלרוס, אוקראינה או מולדובה. רק שני בתי כנסת – בתי הכנסת הכורליים בווילנה ובקובנה – היו פעילים, בעוד שכמאה בתי כנסת אחרים או שהיו במצב של הרס חלקי, או ששונו באופן יסודי על-מנת לשכן מוסדות או להפכם לבתי מגורים. בשלושים השנים האחרונות השתנה אפוא היחס אל המורשת היהודית בליטא בתכלית השינוי. רבים מבתי כנסת לשעבר שומרו, שופצו והפכו למוסדות תרבות המשמשים אוכלוסייה מקומית תוך שמירה על "זהותם" היהודית המודגשת והמוצגת בפני כול.

אביא כאן רק דוגמה אחת והיא סיפורו של בית הכנסת מעץ בעיירה פוקרוי (Pakruojis) שנבנה בשנת 1801. בית כנסת זה הינו העתיק ביותר הבנוי מעץ שנשתמר בליטא וכנראה באירופה כולה. לאחר השואה עמד הבניין גלמוד ובשנת 1954 שונה ייעודו והפך לבית קולנוע, כאשר כל העיטור הפנימי שלו הושמד. לאחר קריסת ברית המועצות נסגר בית הקולנוע והבניין נעזב שוב וחלה הדרדרות מהירה במצבו. ב-2009 הוצת, אך נזקי השריפה לא עשו בו שמות. ארע דבר ובאחת ההתייעצויות ברשות הליטאית לשימור הצעתי להעביר את הבניין למוזיאון לאדריכלות מעץ, תחת כיפת השמיים ולשמרו שם, התנגדותם של נציגי פוקרוי לרעיון הייתה נחרצת.

גאוות המקום דרשה שימורו במקום ואכן בשנת 2017 הסתיים השימור של בית הכנסת והוא הפך לספרית ילדים מקומית אשר משלבת בתוכה גם תערוכה על עברה היהודי של העיירה. ציורי תקרת בית הכנסת המדהימים ביופיים (לוויתן, אריה, צבי, גמל, עצים עם ציפורים ואף קיטור עם קרונות נוסעים) אשר תועדו לפני השואה בצילום שחור-לבן שוחזרו. שרידי הציורים שהתגלו תוך עבודות השימור אף אפשרו את שחזורם של הצבעים.

בית הכנסת מעץ בפוקרוי מהווה רק דוגמה אחת מני רבות לפועלם של אנשי המקום והרשויות המקומיות שביוזמתם שוקמו ושופצו בתי הכנסת לשעבר: למשל, בקיידן (Kėdainiai), בקלבריה (Kalvarija), באליטה (Alytus), ביונישקי (Joniškis), בז'ז'מר (Žiežmariai), הקלויז של ר' זאוול בווילנה וכן רבים אחרים. ניתן לקבוע בוודאות שחלק ניכר מאזרחי ליטא – לעומת אזרחי בלרוס, אוקראינה ומולדובה – תופסים היום את העבר היהודי והתרבות היהודית כחלק בלתי נפרד מעברה של ליטא ומתרבותה ההיסטורית. לצערנו, אין זה אומר שהאנטישמיות נעלמה לחלוטין, שכל הבעיות של המורשת היהודית בליטא נפתרו ושכל בתי הכנסת הראויים לשימור לא נמצאים בסכנת הכחדה. אך המגמה שבה מתפתחים הדברים מצטיירת – מנקודת ראייתו של היסטוריון התרבות היהודית החומרית – כחיובית ביותר.