שמעון דובנוב

שמעון דובנוב (10 בספטמבר 1860 – 8 בדצמבר 1941) היה סופר והיסטוריון יהודי שפעל ברוסיה, בגרמניה ובארצות הבלטיות, וממקימי התנועה האוטונומיסטית היהודית. כתב ברוסית וביידיש.

שמעון בן מאיר יעקב דובנוב נולד ביום ב' של ראש השנה ה'תרכ"א (1860) במסטיסלאב אשר בפלך מוהיליב אשר בבלארוס, ואת ראשית חינוכו הוא קיבל בחדר. כבר מגיל תשע החל להימשך להיסטוריה יהודית, וכבן שלוש עשרה כתב את מאמרו הראשון - נגד היהודים המחזיקים רק בספרות התלמוד ומתעלמים עיתים מספרי ההשכלה, ואף מהתנ"ך.

בשנת 1912 עמד, עם דר' י"ל קצנלסון, בראש המפעל אנציקלופדי האנציקלופדיה היהודית הרוסית. אנציקלופדיה זאת התבססה על האנציקלופדיה היהודית, אך באה להשלים את החסר בה. לעומתה, 'האנציקלופדיה היהודית הרוסית' הדגישה גם את חשיבותן של קהילות ישראל במזרח אירופה.

ב-1922 עזב את רוסיה – מרוגז מכל ההגבלות וההפרעות שגרמו לו בעבודתו המדעית - והגיע לקובנה בירת ליטא. כאן הוצעה לו ראשות הקתדרה לדברי ימי ישראל באוניברסיטה הליטאית, אולם הפרופסורים הנוצרים לא ראו את מינויו בעין יפה, ולכן עקר לברלין וישב שם כ-11 שנה. שם השלים את מפעלו החשוב כהיסטוריון, חיבורו המקיף בן 11 הכרכים, "דברי ימי עם עולם" (תורגם לעברית ב-1923–1939).

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה עבר לגור בלטביה. כאשר כבשו הנאצים את ריגה נכלא דובנוב עם שאר יהודי העיר בגטו המקומי. ב-8 בדצמבר 1941 הובל עם אלפי יהודים למותם בגיא-ההריגה. מחמת מחלתו נחסך ממנו המסע המפרך – שוטר לטבי ירה בו והרגו.

דובנוב כתב את דברי ימי עמו בראייתו המיוחדת לו וחילק אותם לפי סדר המרכזים הרוחניים של עם ישראל: ישראל בארצו, בבל, אפריקה הצפונית, ספרד, ארצות אשכנז, מזרח אירופה, ארצות הברית וחוזר חלילה לארץ ישראל, שנעשתה בדור האחרון למרכז הרוחני החשוב ביותר של עם ישראל. הספר נכתב במקור ברוסית, אך הופיע לראשונה בתרגום גרמניה, ואחר כך בעברית וביידיש.

דובנוב היה ממקימי התנועה האוטונומיסטית, שעצבה תפיסה הסוברת שהיהודים הם "עם שכל העולם הוא מקומו"- ולכן פתרון הבעיה היהודית, לפי דובנוב, הוא הענקת אוטונומיה ליהודים בגולה. דובנוב ראה את הגולה כמציאות ההיסטורית, והוא סבר שהיהודים הם עם ללא-טריטוריה; עדות לכך היא המרכזים היהודיים הגדולים בארצות הגולה, ובהם המרכז הרוחני בבבל (בין המאה ה-4 והמאה ה-11), המרכז בספרד (מן המאה ה-11 ועד 1492) ועוד.

הוא התנגד לציונות וגרס כי הציונות אינה פתרון, הן מפני שהפתרון הוא הענקת אוטונומיה בגולה, והן מכיוון שהציונות יכולה לפגוע במאבק השגת אותה אוטונומיה.

דובנוב דבק בשפת היידיש העממית; הוא לא התנגד לשפה העברית אך טען כי זוהי שפת האליטות, המיעוט.

מקור: ויקיפדיה