שרה בארי (בורשטיין)

שמי שרה בארי לבית בורשטיין.

נולדתי באוקטובר 1945 בחיפה, ישראל. הורי: יפה, לבית שפירא נולדה ב-3.07.1926 ויחיאל בורשטיין נולד ב-17.10.1921 ונפטר ב-25.04.2015 . שניהם שורדי שואה ונולדו בווילנה שברוסיה. הורי היו בתנועת ה"נוער הציוני" ושאיפתם הייתה להגיע לארץ ישראל. מלחמת העולם השנייה טרפה את הקלפים. הורי הוכנסו לגטו. אבי היה במחתרת בגטו וילנה. הם חפרו תעלה שהתחברה לביוב העירוני ודרכה הצליחו לברוח ליערות, קודם אבי ואחר כך אימי, ביום חיסול הגטו. שניהם היו פרטיזנים ונלחמו בגרמנים בכל דרך אפשרית.

סיפור פגישתם של הורי לאחר שנפרדו דרכיהם עם חיסול הגטו:

אבי היה מדריכה של אימי בתנועת "הנוער הציוני" מאז היותה בת 10 ומאוחר יותר היו לזוג חברים. כשנפרדו דרכיהם הבטיח אבי לאימי שאם הם יישארו בחיים הם יתחתנו. אימי נתנה לאבי אולר למזכרת. אבי היה ביערות נרוץ' ברוסיה ואימי הייתה ביערות באזור וילנה. באחד הימים נודע לאבי שאחד מחבריו מתכוון להגיע לאזור בו נמצאת אימי. הוא מסר לו את האולר ואמר: "אם תראה את שיינלה ( כינויה של אימי בשפת האידיש) מסור לה בבקשה את האולר וכך היא תדע שאני בחיים". החבר פגש את אימי ומסר לה את האולר ופרטים על מקום הימצאו של אבי. אימי לא היססה אפילו לרגע, הצטיידה במה שחשבה לנכון ועשתה את כל הדרך הארוכה תוך התחמקות מהגרמנים והליטאים ופגשה את אבי.

שניהם ברחו והגיעו לווילנה, שם נישאו בשנת 1944. אחרי תלאות רבות בתקופת השואה הגיעו הורי לארץ באוניית מעפילים מרומניה. אימי הייתה בהריון והורשתה לרדת מהאוניה כדי ללדת אותי. (באותה תקופה השלטון היה בידי הבריטים). משם הגעתי עם הורי לקיבוץ ניצנים. כשהייתי בת שנתיים עברנו לעיר חולון. שם גם נולד אחי רפי, הנקרא על שם סבי, אבי אימי. אחי קטן ממני בחמש שנים ונפטר לפני כ-10 שנים. היה נשוי לשוש ולהם שלושה ילדים: לירון מיטל ועידן. אבי, יחיאל היה בארגון "ההגנה" אשר נלחם למען עצמאות המדינה. הוא גם היה בארגון ה"אצל" שגם נלחם למען עצמאות למדינה. עם הקמת המדינה במאי 1948 הוקם צבא ההגנה לישראל. לימים עסק בעבודה סוציאלית ואימי הייתה גננת. 

ילדותי

גרנו עם עוד משפחה בת 5 נפשות בדירת קרקע של שני חדרים. חדר לכל משפחה. חדר האמבטיה והשירותים היו משותפים .המטבח חולק לשניים. במסדרון עמדו שני מקררים. אני זוכרת שהיינו קונים קרח בבלוק, או חצי בלוק ממוכר הקרח שהגיע עם עגלה רתומה לסוס. גם את החלב קנינו מחלבן שמכר אותו במזיגה מכדים. בחורף הוא לא היה מכסה את הכדים, נכנסו מים והחלב היה מדולל. בימי שישי בערב היינו עומדים בתור כדי להתקלח. אנחנו ארבעה  אנשים ועוד חמישה של המשפחה השנייה, מהם למדתי לדבר יידיש. הורי דיברו עברית. למרות שגרנו בחדר אחד, ביתנו היה תמיד מלא באורחים ובחברים. שורדי השואה התארחו בביתנו עד אשר מצאו את מקומם בארץ. כל לילה נפרשו מזרונים על הרצפה. היה מקום לכולם. ילדי חברי הורי היו משפחתי הקרובה כי כל משפחת הורי נספתה בשואה.

בשנת 1991 אימי מצאה את אחד מאחיה, זליג, לאחר 50 שנות חיפוש. סוף כל סוף היו לי דוד, דודה ובני דודים.

בבית הורי ספגתי את האהבה לארץ, מתוך ידיעה כי לנו היהודים אין ארץ אחרת. 

כמו כן ספגתי את האהבה והכבוד לאדם באשר הוא ואת הנתינה לאחר. מצבם הכלכלי של הורי, בדומה לרוב האוכלוסייה היה לא פשוט. המים בדוד חוממו בעצים. את האוכל היו מבשלים במטבח המשותף, על פתיליה. את הכביסה הרתיחו בדוד על פרימוס. ממני ומאחי לא נחסך כלום. קיבלנו כל מה שהיה נחוץ לנו והיינו עטופים בדאגה ואהבה.

אהבתי להתפלש בדיונות החול, לטפס על עץ הג'ומס ולשחק כדורגל עם הבנים. בכלל הייתי ספורטאית ונשארתי כזו – משחקת כבר למעלה מ-35 שנה טניס. שמחה לראות את רוני נכדתי כספורטאית המשחקת כבר מספר שנים כדורסל. 

בשנת 1964 נישאתי לנפלא באדם, עמוס טיפנברון

לאביו קראו אברהם טיפנברון מהעיר אושווינצ'ים שבפולין. לאימו קראו הינדה לבית לנדאו מלודג' שבפולין. הם הגיעו לארץ ב1933 וגרו כל חייהם בתל אביב. לאחיו קראו אריה. היה נשוי לנילי ולהם שלושה ילדים: ערן, עמית ושירה. בתחילה גרנו בחיפה עד שעמוס סיים את לימודיו בטכניון כעתודאי. עברנו לחולון שם נולדו בנותינו, אורית וחגית. מכיוון שסבא של רוני,עמוס, שירת בחיל האוויר,עברנו לגור בבסיס רמת דוד, שם נולד בנינו אבירם.

לבקשתה של רוני אני מעלה על כתב כמה מתעלולי ילדותם של ילדינו בבסיס: יום אחד עת התארחו בביתנו בני הדודים ערן ועמית בניהם של אריה, אחיו של עמוס ואשתו נילי. עמית שהיה ידוע במעשי הקונדס שלו דירבן את כולם לטפס על עצי האקליפטוס. חגית שהייתה קטנה מהם נשארה על העץ לאחר שהם ירדו. בהיותם למטה פתחו בקריאות לעבר חגית כדי לדרבן אותה לקפוץ. חגית שרצתה להרגיש "גדולה" קפצה ונמרחה על האספלט.

מקרה נוסף היה כשאורית, חגית, עמית וערן אספו צפרדעים ומילאו את הריקשה, מין אופנוע סגור על שלושה גלגלים, של חשמלאי הבסיס קייטל. עוד מקרה היה כשהיינו בבריכת הבסיס עם שתי הבנות, אורית בת 5 וחגית בת 3 כשלפתע ראינו את חגית עומדת על המקפצה הגבוהה רגע לפני קפיצה. זינקנו לבריכה עמוס ואני ותפסנו אותה כשקפצה. לשאלתנו :"למה טיפסה על המקפצה? " ענתה: "כי אני יכולה לקפוץ כמו אורית". 

אחרי שהותנו בבסיס עברנו לגור בחולון. עמוס שירת בקריה בתפקידים מגוונים ומעניינים ואף קיבל את פרס מפקד חיל האוויר על אחד מהפרויקטים שהשתתף בו. אח"כ עבד בחברת "אלישרא". אני עבדתי כשרטטת בניין. כיום שנינו בגמלאות. משתדלים ליהנות מהחיים. עמוס בעיסוקיו ואני כסטודנטית שנה שלישית לקרימינולוגיה ואכיפת החוק.

יש לנו שלושה ילדים: אורית- נשואה לשי אור מבית זרע, בנם של מירי ואסף. להם שלוש בנות : נעם בת ה-20 המשרתת בצבא כמפקדת מורות חיילות. אלי בת ה-14 המנגנת בגיטרה בס. סיטה בת ה-8 המנגנת בסקסופון ומפליאה בקפוארה. הבת השנייה חגית. נשואה לאורן גביש ממושב מזור, בנם של לאה ואורי גביש. להם שתי בנות: נועה בת ה-12 רוכבת הסוסים והנערה היצירתית. רוני בת ה-10 הספורטאית השובבה. השלישי הוא אבירם. נשוי לקרן מהכפר הירוק, בתם של נורית וויקטור רוזן. להם בן ושמו ליש בן ה- 12. ילד טבע במלא מובן המילה.

כמה עשרות שנים שאנו גרים ברמת השרון.

לבקשתה של רוני אני מוסיפה את האינפורמציה הבאה : אלברט איינשטיין היה בן דודה של סבתי.

לחצו כאן לצפייה בסרטון משפחתי שיצרו יחד סבתא שרה והנכדה רוני 

לסיכום, התרגשתי להשתתף בפרויקט מתוך ידיעה שסיפור המשפחה יוזן ויונצח במאגר סיפורי המורשת בבית התפוצות. ניתנה לי ההזדמנות לפגוש את נכדתי האהובה רוני אחת על אחת, לשתף ולתעד בעזרתה, באמצעים טכנולוגיים, מעט מסיפורה המרתק של משפחתי. ניתנה לי ההזדמנות להעביר לה את הערכים עליהם גדלתי.

מתוך: הקשר הרב דורי