שרה זרקין-אפשטיין

שרה זרקין-אפשטיין היא בוגרת שלוש מלחמות חשאיות. הראשונה היתה להצלת יהודים מגטו קובנה בליטא בזמן המלחמה, השנייה התנהלה במסגרת פעילות הנקם של ניצולים יהודים בפושעים הנאצים, והשלישית במסגרת הפעילות הציונית לעלייה בלתי-לגאלית לארץ ישראל - שבעקבותיה באו לה שנים ארוכות בסיביר. בשבוע שעבר, בגיל "תשעים ומשהו", הגיעה לישראל ממקסיקו, שם היא מתגוררת שנים רבות, ונערך לכבודה טקס צנוע ב"יד ושם" שבירושלים.

לא קל לשרה, שעדיין לא שמעה על פולמוס הקצבאות לניצולים, לשבת לראשונה מול עיתונאי. עד היום היא חוששת מהגורמים הליטאיים נגדם נאבקה לפני שישים שנה ומסרבת לחשוף את כל הפרטים על פעילותה, מחשש שמישהו ינסה להתנקם בה. למתבונן מבחוץ זה אולי נראה כמו פרנויה, אבל מדובר רק באמצעי זהירות למי שמלחמתה לחיים ולחירות לא הסתיימה בסוף מלחמת העולם השנייה - אלא רק כעבור 15 שנה, ב-1960.

היא נולדה "מתישהו במלחמת העולם הראשונה", מרותקת לכיסא גלגלים אבל מלאה באנרגיה. "היטלר", היא צועקת ביידיש ומכה במקלה על רצפת החדר, "סטאלין, הוא לא היה יותר טוב, ואת שניהם עברתי". ב-47 השנה האחרונות היא מתגוררת במקסיקו, ואת סיפורה היא  מספרת בתערובת של יידיש וספרדית. כעת היא מבקרת בישראל לרגל חתונת הנין של אחיה, ומוקפת בבני משפחה מכל העולם היא מרשה לעצמה להשתחרר קצת ולספר את סיפור חייה בסיועה של אחייניתה, רות זומן בת ה-73 - גם היא ניצולה.

משפחת זרקין התגוררה בעיירה ארז'וויליק עם עוד כמאה משפחות יהודיות, כ-100 ק"מ מקובנה. כשבריה"מ השתלטה על ליטא ב-1940, במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, למדה שרה, הבת הצעירה מבין עשרת ילדי המשפחה, ראיית חשבון בקובנה. פלישת הוורמאכט ביוני 1941 תפסה את שרה בבית הוריה. לאחר כיבוש ארז'וויליק, ריכזו הגרמנים את היהודים בגטו קטן. בית משפחת זרקין הוחרם, אבל חלק מבני המשפחה הורשו להישאר בו כדי לשרת את מפקד הכוחות הגרמניים שעבר להתגורר בו.

כעבור שלושה חודשים הגיע לבית מפקד המשטרה המקומית, ידיד המשפחה, והזהיר מפני החיסול הקרוב של הגטו על יושביו. שרה רצה מהבית לגטו וניסתה להעביר את הבשורה ליהודים שם: "הם לא היו מסוגלים להאמין לי", היא מספרת, "רצתי ברחוב בוכה, אבל הם אמרו שאני מגזימה". היא חזרה לבית וביחד עם אמה ואחיינית אחת, ברחה לביתו של כומר מידידי המשפחה בכפר סמוך. כעבור יומיים הוצאו כל יהודי ארז'וויליק לחורשה ונורו בידי שוטרים ליטאים. רק קומץ ברחו מבעוד מועד.

שלוש הנשים עברו ממחסה למחסה אצל ידידים שונים בסביבה. יום אחד, כאשר התחבאו השלוש בביתו של איש משטרה, הזהירה אחותו את שרה לברוח מיד לשדה ליד הבית. אמה ואחייניתה לא הספיקו לצאת בזמן - ושרה ראתה כיצד מוציאים אותן מהבית ויורים בהן. "ספרתי את היריות אבל לא יכולתי לבכות, היו שומעים אותי. רק לאחר שלושה ימים הצלחתי לבכות".

בתחילת 1942 הגיעה שרה לחווה המבודדת של משפחת רקוויצ'יוס במערב ליטא. אם המשפחה היתה חולה ובעלה ובנם הבכור נסעו לקובנה להביא תרופות. כשחזרו, סיפרו לשרה על הגטו הגדול של קובנה, אליו הובאו כל יהודי הסביבה. באותה תקופה יהודים היו יכולים לצאת מהגטו כדי לעבוד, אבל בריחה היתה כמעט בלתי אפשרית מכיוון שמרבית האוכלוסייה המקומית שיתפה פעולה עם הגרמנים. שרה הצליחה לשכנע את מארחיה להעביר מכתב לקרובי משפחתה בגטו, שבו ביקשה מהם לנסות ולהגיע אל החווה.

קרובי משפחתה חששו לנצל את ההזדמנות על אף ששרה הסבירה כי מדובר ב"גויים טובים", אבל יהודים אחרים בגטו שמעו על המוצא שנפתח ובמשך החודשים הבאים עברו בסיוע בני רקוויצ'יוס קבוצות של שניים-שלושה יהודים לחוות המשפחה ולחוות אחרות בסביבה, כששרה מתאמת את הגעתם והעברתם למקומות מחבוא.

כך ניצלו מעל מאה יהודים. בין הניצולים היו גם מי שלימים ישמש כנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אז ילד בן שבע, יחד עם אמו. אחייניתה רות זומן, אז ילדה בת עשר שהוחבאה גם היא על ידי שרה, זוכרת כיצד עם רדת החשכה התירו לילדים לצאת מהמחבוא ולשחק יחדיו. בסוף קיץ 1944 כבר התקרב הצבא האדום. כל היהודים התקבצו בחוות רקוויצ'יוס והוחבאו בין קירות כפולים ובבורות מתחת לאדמה שהוכנו מבעוד מועד. שם העבירו את הזמן עד השחרור באוקטובר 1944.

לאחר המלחמה הסובייטים שוב שלטו בליטא. קבוצות של פרטיזנים לאומיים קמו נגדם, כאשר חלק גדול מהם היו אותם משתפי פעולה שביצעו עבור הנאצים את מעשי הטבח ביהודים. שרה, אז כבת שלושים, הצטרפה לקבוצה קטנה של יהודים שתכננו לנקום ברוצחים. על התקופה הזאת בחייה היא מסרבת גם כיום לפרט, מלבד העובדה שהיתה לה חזות ארית והיא פעלה במסווה תחת שם ליטאי ואספה מידע על הרוצחים.

אבל גם לאחר מכן לא חדלה שרה, שנישאה בינתיים למוזס אפשטיין, להשתתף בפעילות מחתרתית. ביחד עם שליחים של התנועה הציונית עברה בשנים 1947-1946 בין הכפרים בליטא וסייעה לחלץ ילדים שהוריהם הפקידו אותם אצל משפחות מקומיות בטרם נרצחו. הילדים הועברו מליטא לנמלי הים התיכון, שם הועלו על אוניות מעפילים. כשנחשפה הרשת, שרה ומוזס נעצרו, הועמדו לדין ונשלחו למחנות הגולאג. שרה - שנגזרו עליה שמונה שנות מאסר - נשלחה למחנה כפייה בקרבת הגבול עם סין. היא היתה בהריון, ובשל התנאים הפילה בחודש השביעי. מאז לא הצליחה ללדת.

"עברתי את היטלר, סטאלין, כלא, רעב, מכות, ובכל זאת שרדתי ואני כאן", אומרת שרה. מוזס ושרה התאחדו שוב בליטא לאחר ריצוי תקופות המאסר, אבל המשיכו לסבול מרדיפת המשטרה החשאית שאסרה עליהם להתגורר בקובנה. כדי להגר, נאלצו להתגרש ולהתחתן באופן פיקטיווי עם אזרחים פולנים ששיחדו. כך הצליחו לעבור לפולין, ומשם ב-1960 היגרו למקסיקו - שם התגוררו חלק מבני משפחת זרקין עוד לפני המלחמה.

מאז מתגוררת שרה בגוודלאחרה, שם בנתה עם מוזס שמת ב-1980 בית ועסק. במשך שנים לא יצאה את מקסיקו. "היא פחדה לחדש את הדרכון שלה", מסבירה רות, "היא חששה שהשם שלה יעלה באיזשהו מקום ויבואו לחפש אותה.

מקור: היטלר, סטאלין, כלא, רעב, מכות - ובכל זאת שרדתי /אנשיל פפר, עיתון הארץ 22/8/2007