שרה ליבמן חוטינר

"סיפור של אשה אחת, אמיצה במיוחד, שסיכנה את חייה שוב ושוב כדי להציל את בני עמה". כך ספד השבוע נכדה של שרה ליבמן לסבתו. ואכן, ליבמן סיכנה את חייה ושילמה בחירותה בפעילותה להצלת יהודים הן במהלך השואה והן אחריה. אחד מהם היה לימים נשיא בית המשפט העליון, פרופ' אהרן ברק.

ליבמן נולדה ב–1922 לישעיהו ובתיה בעיירה ארז'וויליק במערב ליטא, שטעטל יהודית טיפוסית, והיתה אחות לשמונה. משפחתה היתה בעלת מאפייה. כשמלאו לה 19, ב–1941, הגרמנים פלשו לעיירה, ויחד עם ליטאים החלו ברצח יהודיה, בהם הוריה.

ליבמן ואחיה נמלטו. חייה התהפכו. "אנחנו, ילדי משפחת ליבמן האמידה, שתמיד היה בה שפע של אוכל טעים, חלמנו על דבר אחד, פרוסת לחם", כתבה בספר "חיי שרה" (הוצאת "דוקוסטורי"). בזכות ליטאים חסידי אומות העולם היא שרדה במסתור. אחד מהם היה יארוסלאבאס ראקוויצ'וס, שהבריח יהודים מהגטו והסתיר אותם בביתו.

"הצטרפתי לאחד ממבצעי החילוץ הנועזים... אינני יודעת מאין שאבנו את האומץ להיכנס אל לב לבה של הסכנה... אנחנו, אנשי כפר במהותנו, נכנסנו לגטו של העיר הגדולה קובנה, ומשם שלפנו והצלחנו להבריח כמה יהודים", היא כתבה. ביניהם היו בת דודתה, לובה זיו ובתה בת הארבע מירהל'ה, וכן בני משפחות מלץ, גולדשטיין, טולישיביץ, איסרליש, שפיר ובריק — לאה ובנה בן השמונה, לימים אהרן ברק. במשפחתה הוסיפו כי ליבמן שיחדה בכספה את השומרים האוקראינים של הגטו, שבתמורה העלימו עין מהילדים כאשר ברחו אל מחוץ לחומות.

Seserys Libmanaites: Liuba, Sara, Chava

אחרי המלחמה זיהתה את אחד הליטאים שרצחו יהודים בעיירתה. "אותו בחור שהיה לפני המלחמה בן בית אצלנו, ואף לימד אותי לנגן בגיטרה ולשחק שחמט, הפך את עורו בזמן המלחמה", היא כתבה. בלי להסס, היא פנתה לחייל הצבא האדום שניצב ברחוב, והצביעה על החשוד כמי ששיתף פעולה עם הנאצים. האיש נעצר, הועמד לדין והוצא להורג. "וכך אני, שרה ליבמן הקטנה — שחייה עד לא מזמן היו שווים פחות מקליפת השום... אני הבאתי ללכידתו של רוצח שפל", היא כתבה. "לא הרגשתי שמחה או רצון לנקמה, רציתי רק שייעשה משפט צדק".

בהמשך סייעה ליהודים להימלט מברית המועצות באמצעות רכישת דרכונים מזויפים. לרוע מזלה, הרשויות עלו על עקבותיו של מפעל הזיוף, ועצרו אותה. עונשה היה כבד: שבע שנים של עבודת פרך בגולאג בסיביר. כך, ב–1947, מצאה עצמה ניצולת השואה, שאיבדה את הוריה וחלמה לעלות לארץ ישראל, חוטבת עצים במקום נידח.

אחרי שיחרורה עברה לפולין הקומוניסטית, בדרכה אל החופש. בזיכרונותיה תיארה מפגש יוצא דופן שהיה לה עם מנהיג פולין ולדיסלב גומולקה. לדבריה, היא שמעה על כוונתו להגיע לתיאטרון הלאומי של ורשה, ושמה פעמיה למקום. "עשיתי מאמצים מיוחדים להיראות במיטבי", תיארה. בתיקה נשאה מכתב לנשיא, בו גוללה את קורותיה, וביקשה את עזרתו לצאת מפולין ולחבור למשפחתה בארה"ב.

"הקדמתי להגיע אל בית התיאטרון וחיכיתי דקות ארוכות באכסדרה", היא תיארה. "ואז הוא הגיע מלווה בראש הממשלה ובשומרי ראשו. השקפתי מהצד וברגע אחד של חוסר תשומת לב מהסובבים אותו ניגשתי אליו. אמרתי בפולנית: 'אם יוכל אדוני לקרוא את המכתב הזה ולעזור לי, אודה לו מאוד'. הוא הביט בי בפליאה, אך לקח את המכתב, ובדומה ליוליוס קיסר בשעתו הגיב בשלוש מלים: 'קיבלתי. ראיתי. אשתדל'".

לאחר חודש הגיע מכתב ובו הוויזה המיוחלת. שעריה הנעולים של פולין נפתחו בפניה, "כאילו לחשתי להם את מלות הקסם של עלי באבא", כדבריה. בעשורים הבאים חיה בארה"ב, תחילה בשיקגו ואחר כך בלוס אנג'לס, שם היתה אם בית בבית אבות יהודי. ב–1971 עלתה לישראל, כאן עבדה בבית אבות ברמת אפעל. ב–1973 נישאה לראובן חוטינר, שהתאלמן מאשתו, וסייעה לו לגדל את ששת ילדיו ובהמשך היתה סבתא לנכדיו. "שמחנו לראות איך ניצחה את כל מבקשי רעתה, כאשר ביתה היה מלא בצחוקם של ילדים ובמאכלים מהמטבח היהודי־ליטאי", ספד לה אחד מהם. היא נפטרה החודש בגיל 97.

מתוך: היהודייה שהבריחה את אהרן ברק מהגטו במבצע חילוץ נועז / עופר אדרת, 19/9/2020 עיתון הארץ