רות ליברמן

לפני כ-5 שנים החליטה רות להראות לשלושת ילדיה ולנכדתה הבכורה, את השורשים מהם צמחה ובהם גדלה. יחד עלו על טיסה לבלרוסיה, אל העיירות קורניץ- עיירתו של בעלה, ואל העיירה מולטאי- עיירתה של אמה. "כשהגענו למולטאי התחלנו לחפש ולשאול על קבר האחים של יהודי העיירה. אנשי העיירה טענו שאין להם מושג מה קרה ליהודים," מספרת רות.

אבל "אני ידעתי מה עלה בגורלם של יהודי מלטאי", אומרת רות, "בזיכרון שלי היו שמורים 3 סיפורים שאימי סיפרה לי בהקשר לרצח יהודי העיירה (רצח סבי, רצח בן דודי בן ה-3, ורצח דודתי)". בניסיון להתחקות אחרי עקבות יהודי העיירה, ומתוך ידיעה בטוחה שיהודי העיירה נרצחו ע"י ליטאים, פנו רות ומשפחתה אל המוזאון המקומי ושטחו שוב את משאלתם: לדעת מה אירע ליהודי העיירה מולטאי. אנשי המוזאון סיפרו רבות על ההיסטוריה של העיירה, אבל אף לא מילה אחת על גורל יהודיה. "היתה לי הרגשה שיש טאבו על איזכור יהודי מולטאי. לא הצלחנו למצוא אדם אחד שידבר על מה שהתרחש כאן. נראה היה לי שהם חוששים מן האמת. אף אחד לא היה מוכן לפתוח את התיבה הזו, כי מי יודע מה יכול להימצא בה."
רות סיפרה למנהלת המוזאון שבזיכרונה שמורים סיפורים ששמעה מאמה וכן תמונות שנשמרו במשפחתה. "כאמור ידעתי בודאות שיהודים חיו במולטאי, ונרצחו בה, רציתי שגם היא וכל תושבי מולטאי היום, ידעו את הספורים ששמעתי מאמא," היא אומרת.
בשובה ארצה נשלחו הספורים והתמונות למנהלת המוזאון, וזכו להתפרסם בעיתונות המקומית במולטאי. במקביל יצא הסיפור בכתבה גם במקומון "גפן – המושבה" (ראיינה סו בן צבי, בגרסתו הקודמת). בתגובה יצרו מנהלי המוזאון קשר עם רות, ובישרו לה על כוונתו של סופר מקומי להוציא ספר היסטורי על העיירה, אנחנו רוצים שבספר יוקדש פרק אחד ליהודי מולטאי. רות מיהרה לספר שוב את שלושת הסיפורים שנחרתו בליבה ובזיכרונה, ואכן יהודי מולטאי זכו להנצחה היסטורית. שנתיים מאוחר יותר יצא הספר ובו הסיפורים שסיפרה רות.
אלא שבזאת לא תם סיפור ההנצחה.
"לפני כשנה וחצי התקשר לרות צבי קריצר, אף הוא צאצא ליהודי מולטאי, וביקש להנציח את היהודים באמצעות סרט שיש בכוונתו לעשות. צבי רתם למשימה את אלי וצבי הירשנזון ויחד יצאו לדרך. הפרסום הראשוני שהעלו אלי וצבי ברשת החברתית, הציף את שלושת העוסקים בהנצחה בעשרות רבות של תמונות, שהעלו לרשת צאצאים ליהודי העיירה מכל העולם. כמו כן היתה להם הזכות לשמוע עשרות רבות של סיפורי חיים על יהודי מולטאי, עד שניתן היה להבין באמצעות החומר שנאסף את שאירע ליהודי העיירה. "כשראיתי את הפרומו לסרט" מספרת רות, "יכולתי לזהות את סבא שלי, את הדוד שלי... קרובי משפחה רבים כל כך שלא שרדו את השואה..."

ביוזמתו של צבי קריצר הוחלט להעלות את סיפורם של 2000 יהודי מולטאי לתודעה. לא לאפשר להם לשקוע ולהעלם במשך הזמן. צבי החליט להחליף את המצבה שעמדה במקום הרצחם של היהודים, והושחתה במשך השנים, במצבה חדשה ומכובדת. "בנוסף הוחלט לערוך אזכרה ומצעד חיים של צאצאי העיירה " מספרת רות וההתרגשות ניכרת בקולה. לא היינו בטוחים מי יגיע, אבל היינו נחושים לקיים את המצעד, וצבי קיווה שלפחות הצאצאים יגיעו.
ואכן בימים האחרונים של חודש אוגוסט 2016 הם טסו לוילנה. 40 צאצאים מישראל ועוד 25 ממדינות שונות בעולם. כולם התאספו ובאו אל אחד המלונות בוילנה, לציין יחד את מצעד החיים.
בעיירה הוקמה אנדרטה מכובדת לזכר 2000 יהודי מולטאי. למחרת ערכו האורחים הרבים טיול בוילנה ובפונאר. בערב יצאו לסעוד יחד בארוחה משותפת שמטרתה הכרות ביניהם. "אכלנו אוכל מקומי, כליזמרים ניגנו, ונכבדי המקום הגיעו להשתתף איתנו".
מחזאי מקומי, מריוס איבשקביצ’וס, פרסם קול קורא בעיתונות הארצית ובו קריאה לליטאים, להצטרף למצעד החיים המתוכנן של יהודי מולטאי. "היה נדמה לנו שאנחנו צועדים בעיקר בשביל עצמנו. רצינו להזכיר את היהודים שלא שרדו את התופת האיומה. בעיקר אחרי שנתקלנו בניסיון להתעלם לחלוטין מיהודי העיירה- לא ציפינו להשתתפות רבה." על דש בגדו של כל אחד מהצאצאים הוענדה סיכה מיוחדת ובה כתובית בשחור על גבי לבן: "אני מולטאי. חשבנו שנהיה לכל היותר 100 משתתפים".
ב-29 לאוגוסט בשעות הבוקר, יצא מצעד החיים של יהודי מולטאי לדרך. הוא החל בביקור ופתיחת תערוכה במוזיאון. "כשנכנסנו למוזאון ניתן היה לראות שהוא שונה לחלוטין מהפעם האחרונה שביקרנו בו. האולם המרכזי היה מלא בתמונות מחיי היהודים במולטאי, כולל תמונות מרגשות של משפחתי. אחרי פתיחת התערוכה התאספנו לטקס בהשתתפות ראש ממשלת וילנה, בו ציינו בשפות שונות את סיפורם של יהודי מולטאי." הצאצאים קיבלו הנחיה ללכת בראש המצעד "עמדנו שלובי ידיים זה ליד זו, מאחורינו עמדו בני נוער רבים כשהם נושאים את תמונות היהודים שלפני זמן מה היו תלויות במוזאון. התחלנו לצעוד. כשהסתכלתי מימיני ומשמאלי יכולתי לראות את תמונותיהם של בני משפחתי. בצד אחד תמונתו של סבא שלי, ומצד שני תמונתה של סבתא, מאחורי דודים... הרגשתי שבני המשפחה שלי מקיפים אותי. התרגשתי מאד. צעדנו לכיוון האנדרטה. פתאום הסתכלתי אחורה וראיתי המון ליטאים צועדים איתנו, טור ארוך ומתפתל של בני אדם, שבכלל לא יכולתי לראות את סופו. קרוב ל-4000 איש, ביניהם אנשי פרלמנט, שגריר ליטא בישראל, ושגרירי ישראל בליטא, לא האמנתי למראה עיני. כל כך התרגשתי..." אומרת רות, אנשי העיירה עמדו משני צידי הדרך והתבוננו בטור הארוך המשתרך אל האנדרטה. "נדמה היה לי שהנה מתרחש אולי הדבר החשוב ביותר שקרה כאן. הליטאים מכירים בעובדה שהיו בעיירה יהודים. ובמידה מסוימת מנסים לכפר על העוול שהם עשו להם."
למה זה כל כך חשוב לך?
רבים מבני משפחתי לא הכרתי, ובוודאי רבים יותר מבני מולטאי. אבל הרגשתי שאני חיבת להנציח אותם. הם היו 2000 בני אדם שחיו בעיירה. היה לי צורך לדאוג שלעולם לא ישכחו. שכולם ידעו מה באמת קרה שם. בשבילנו, בשביל תושבי מולטאי, ובעיקר בשביל הדורות הבאים.

לצפייה: סרטו של צבי קריצר The last Sunday of August