דב לוין

1925-2016

אחרי השואה נשלח דב לוין לארכיונים, כדי לאתר ליטאים ששיתפו פעולה עם הנאצים. עם עלייתו לארץ יצא למשימת חייו: תיעוד קורותיהם של חבריו לנשק. בשנים האחרונות מתח ביקורת על ה"דו פרצופיות" של ליטא מולדתו ביחסה לעבר. בחודש שעבר מת בן 92.

לפני שבע שנים הפרטיזן, ההיסטוריון וחבר מועצת יד ושם לשעבר, פרופ' דב לוין, היה נתון להתלבטות קשה. על הפרק עמדה השאלה האם להתייצב לדיונים עם היסטוריונים, סופרים ומשוררים ליטאים, שנערכו במסגרת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים ב-2009, או להחרים אותם נוכח מה שתיאר כ"תחושת קבס". לבסוף הדיר רגליו מהאירוע, ונימק, במאמר שפירסם ב"הארץ": "הרעיון החליא אותי כל כך, שלבסוף החלטתי להעדר.

הסיבה להחלטתו היתה תפיסתו, לפיה ליטא נוהגת במדיניות "דו פרצופית" כלפי ישראל, כדבריו. "פרצוף אחד שולח חיוכים ומפגין ידידות לכאורה לישראל. פרצוף אחר, עושה כל שביכולתו כדי להכחיש את זוועות השואה". יתירה מזאת, ליטא, לדבריו, אף  מתנכלת לפרטיזנים ולניצולי השואה בליטא בישראל.

ברקע לכך היתה מדיניות ה"רהביליטציה" כלפי ליטאים ששיתפו פעולה  עם הנאצים שאימצה ליטא בראשית שנות ה-90, זמן קצר לאחר שהכריזה על עצמאותה. ליטאים אלה נרדפו בידי ברית המועצות אחרי מלחמת העולם השנייה, בשל פשעי המלחמה בהם היו מעורבים. ואולם ליטא המודרנית ראתה בברית המועצות אויב גדול לא פחות מהנאצים, ו"ביקשה לגזור גזירה שווה בין פשעי הנאצים ל'פשעי' הצבא האדום שלחם בנאצים ובליטאים משתפי הפעולה", כדברי לוין.

לוין ניהל ויכוח נוקב בנושא גם עם נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקאס, כשביקר בירושלים ב-1993, בשל החנינות הגורפות שהעניק לרבבות ליטאים שרצחו יהודים. בתגובה, הנשיא נשא נאום בו אמר כי הוא מרכין את ראשו לפני 200 אלף יהודי ליטא שנספו בשואה ומבקש מהם מחילה "על מעשיהם של אותם ליטאים, אשר הרגו באכזריות, ירו, גירשו ושדדו". ואולם בדיעבד התברר ללוין כי "אלה מלים ריקות. שתכליתן האמיתית היא לנקות את הליטאים מאחריותם לרצח יהודים ליטא, ובכך בעצם לגמד את השואה ומשמעותה."

לוין מתח ביקורת גם על ממשלות ישראל, אשר לדבריו, "בשל רצונן לשמור על קשרים מדיניים, מסחריים וביטחוניים טובים עם ליטא, מבליגות על מדיניות זו. במקום למחות ולגנות, ואף אולי להוריד את דרג היחסים הדיפלומטיים, הן מתרפסות לפניה".

ב-2009, כשהחליט להיעדר מהאירוע התרבותי, כתב ל"הארץ" כי "ממשלת ליטא, באמצעות שגרירותה בישראל, מנסה לטשטש ולהסתיר את החרפה בעזרת משתפי פעולה מסוג חדש: אנשי רוח מלחכי פינכה שבאו לבירת ישראל לדיונים שביניהם לבין יושרה אינטלקטואלית ושיח תרבותי אין ולא כלום".

לוין נולד ב-1925 בעיר קובנה בליטא. בצעירותו היה פעיל ב"שומר הצעיר" וב-1941, עם פלישת הנאצים, היה פעיל במחתרת הציונית בגטו קובנה ופרטיזן ביערות.

חוש התיעוד ההיסטורי בער בו מייד עם תום המלחמה.  "דב לוין יצא מהיערות במוטיבציה ברורה לעסוק בהנצחה", כתב ב-2015 ד"ר בעז כהן, ראש התוכנית ללימודי השואה במכללת האקדמית גליל מערבי, במאמר תחת הכותרת: "מיקרו־היסטוריה של מחקר השואה הישראלי: דב לוין והפרטיזנים מקובנה כותבים את סיפורם"..

כהן תיאר במאמר את האירוע המעצב שעמד ברקע לכך: בשלהי המלחמה, עם התקרבות הצבא הרוסי המשחרר לליטא, יצאה קבוצת פרטיזנים ובהם לוחמים יהודים רבים מגדוד הפרטיזנים "מוות לכובשים", בו היה חבר לוין, להתקפה על חיל המצב הגרמני. הפעולה הצליחה, אך 16 לוחמים יהודים ננטשו בידי מפקדם, ונהרגו. "התחושה היתה קשה, השחרור כבר היה באופק, והנה חברים שהיו שותפים לדרך נהרגו ללא צורך", כתב כהן.

לוין, שהיה אז פרטיזן בן 19, אמר לימים כי זה היה הרגע בו הבין את חשיבות ההנצחה והזיכרון. מייד לאחר מכן, ביולי 1944, גוייס על ידי הסובייטים לתפקיד חשאי: איתור משתפי פעולה מקומיים עם השלטון הנאצי.

"היתה זו אמנם עבודה סיזיפית לראיין המוני טיפוסים חשודים, לבחון אלפי ניירות וצילומים שלהם... אך כמי שנותר לבד מכל בני משפחתו שנרצחו בידי בני המקום, היתה לי מוטיבציה חזקה מאוד להצליח במשימה זו, שנתפסה אצלי כעין המשך לפעילותו הפרטיזנית", כתב לוין.

בין היתר, ביצע את עבודתו זו בארכיונים הגרמניים שנתפסו בווילנה. באחד הימים נקרה בדרכו אורח מפורסם: הפרטיזן והמשורר היידי אברהם סוצקבר שחיפש בארכיון שיירי חומר הנוגע ליהודים. "כמו זאבים המזהים בחוש את בני מינם, כך תפסנו בעליל ששנינו פרטיזנים יהודים לשעבר, ולאחר שנהגתה בינינו המילה או הסיסמה 'עמך', השיחה עברה מיד ליידיש", תיאר לוין. את ערימת הניירות שלוין סייע לו למצוא בארכיון העלים סוצקבר בתוך הרובשקה (חולצה רוסית) שלו.

בחודשים הבאים עסק בסיוע ליהודים להבריח את הגבולות ולעלות לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי. בסוף 1945 עלה לארץ בעצמו. תחילה שהה בקיבוץ בית זרע, אך נפשו חשקה בלימודים אקדמיים. "החמצתי את התרבות בגטו וביער, הרגשתי חצי פרא אדם", אמר.

את התואר הראשון באוניברסיטה העברית עשה בסוציולוגיה, בהיסטוריה של עם ישראל ובכלכלה באוניברסיטה העברית. מלחמת העצמאות קטעה את לימודיו, והוא נשלח לשרת בהר הצופים הנצור. לאחד מחבריו כתב בהתרגשות, כי "נהיה פה עשרה פרטיזנים של 'סמרט אוקפנטם' ("מוות לכובשים"). האם יכולנו פעם להעלות את זה על הדעת, בשבתנו בבסיס שלנו? האם לא צריכים אנו להיות מאושרים?". את לימודיו סיים בתום המלחמה, ואחרי שהוסמך לעבודה סוציאלית השלים תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל.

בתיעוד ההיסטוריה שלו ושל חבריו הפרטיזנים הוא ראה שליחות, גם כדי לספר על הלחימה וגם כדי להנציח את חבריהם הנופלים. לשליחות זו היה צד נוסף. כפי שמתאר ד"ר בעז כהן: "גם עניין הכבוד מילא כאן תפקיד נכבד: בציבור כבר נשמעו סיפורים על צביה לובטקין ויצחק צוקרמן ממורדי גטו ורשה ועל רוז'קה קורצ'אק ואבא קובנר מווילנה, אך לחימתם של הקובנאים לא זכתה להד הראוי", כתב.

ב-1954 התקיימה בקיבוץ יגור פגישת ההקמה של מפעל ההנצחה ללוחמים מקובנה. בעקבותיה פורסמה מודעה בעיתונות. "שרידי הפרטיזנים מגטו קובנה הנמצאים בישראל נתכנסו בשבת שעברה במלאת עשר שנים להתארגנות המחתרת. הנאספים העלו את זכרם של חבריהם שנפלו ודנו על דרכי הנצחת זכרה של תנועת המרי בגטו קובנה. הוחלט על עריכת רשימה מפורטת של משתתפי תנועת המרי, איסוף התעודות על פעולותיה של התנועה ופרסום זכרונות על מלחמת־ההתנגדות של יהדות קובנה". לוין נבחר לחבר בוועדת ההנצחה.

"יד ושם", שעשה אז את צעדיו הראשונים, העמיד לרשותם סיוע, תמיכה כספית והדרכה במשימה, והעניק ללוין מכשיר הקלטה כבד משקל עמו יצא לאסוף עדויות ברחבי הארץ, כשהוא מתגלגל בתחבורה הציבורית. המיומנות שפיתח סייעה לו לתעד לא רק מידע על מספר היהודים במחלקות ובפלוגות הפרטיזנים, אלא גם סיפורים אישיים מרגשים. אחד מהם היה העדות שסיפק לו תושב חיפה שבתקופת המלחמה ניגן בגרמושקה (מפוחית) בליטא. "כשהוא היה באיזה מקום אמרו לו, 'שמע, עזוב את הכל, נגן לנו בגרמושקה. זה כמו מאה רובים'", תיעד לוין.

במסגרת מפעל איסוף העדויות שלו הוא נסע ברחבי הארץ והעולם, "להיפגש עם אנשים במקומות שונים ומשונים, במלונות, בשדות תעופה, ואפילו על הגורן", כדבריו. "בין השאר, פגשתי במלון המלך דוד אחד ממשקיפי האו"ם, שהיה בזמנו רופא בדיביזיה הליטאית. גוי היה, אך זכר את חבריו היהודים שלחמו בה. רשמתי את כל מוצא פיו", תיאר. סך הכל הוא ראיין כ-200 עדים.

בהמשך פנה לכתיבת דוקטורט במסגרת המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. פרופ' יהודה באואר, לימים אחד מגדולי חוקרי השואה בעולם, היה המנחה שלו. עבור באואר היה זה הדוקטורט הראשון שהנחה. לוין, שקיבל את התואר ב-1971, היה הראשון שכתב דוקטורט בנושא השואה באוניברסיטה העברית. "קבלתו של לוין למחקר ולדוקטורט בישרה, במידה רבה, את כניסתה של קבוצה שלמה של לוחמים לשעבר לעולם האקדמי", כתב ד"ר כהן. ספרו של לוין המבוסס על הדוקטורט היה הספר הראשון בסדרה שכתבו הלוחמים לשעבר אשר השתלבו באקדמיה.

בעשורים הבאים לוין התבלט כחוקר מוביל של יהדות הארצות הבלטיות בשואה ולפניה. כך, הפרטיזן שהגיע לארץ בגיל 19, בוער ברצון להנציח את חבריו הפרטיזנים, היה לחוקר של כלל הלחימה היהודית במרחב ממנו בא. כחלוץ בשימוש בכלים מתחום מדעי החברה במחקר ההיסטורי ובשימוש בעדויות ככלי מרכזי במחקר, הוא מונה לראש המדור לתיעוד בעל פה במכון ליהדות זמננו ולאחר מכן לראש האיגוד הישראלי לתיעוד בעל פה ובראש החברה הישראלית לגנאולוגיה. "סגירת מעגל למי שטרח לאתר ולתעד את שמותיהם של לוחמים יהודים שנספו בשואה", כדברי כהן.

לוין היה גם חלוץ בהשתלבות ניצולי שואה לוחמים, בני הדור הצעיר, באקדמיה. אחריו הצטרפו ישראל גוטמן, שלחם בגטו ורשה ויצחק טולקה ארד, שהיה פרטיזן ביערות רודניקי.

לוין, שפירסם מאות מאמרים וכ-20 ספרים, מת בחודש דצמבר 2016, והותיר את אשתו, הפסלת בלהה לוין, שלושה ילדים, שבעה נכדים ונינה.

מהיער לארון הספרים: חייו של פרטיזן והיסטוריון /עופר אדרת 2017