משה ארנס

משה (מישה) ארנס (27 בדצמבר 1925, י' בטבת תרפ"ו – 7 בינואר 2019, א' בשבט תשע"ט) היה מהנדס אווירונאוטיקה ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כשר הביטחון ושר החוץ בממשלות ישראל, שגריר ישראל בארצות הברית, יושב ראש ועדת חוץ וביטחון, וחבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד. היה פרופסור חבר בטכניון, סמנכ"ל התעשייה האווירית, חתן פרס ביטחון ישראל וחתן פרס הדיפלומטיה הישראלית.

ארנס נולד בקובנה שבליטא, אביו היה תעשיין ואמו רופאת שיניים. בהיותו בן שנה וחצי עברה משפחתו לריגה שבלטביה, שם למד בבית ספר עממי. ב-1939 היגר עם משפחתו לארצות הברית, בה היו לאביו מפעלים. למד בבית הספר התיכון "ג'ורג' וושינגטון" שבניו יורק.

בשנים 1946-1944 שירת ארנס בחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. ועם שחרורו סיים לימודי הנדסת מכונות במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. בספטמבר 1947 מונה כנציב בית"ר בארצות הברית. בספטמבר 1948 בדרכו לעלות לישראל, גויס על ידי סוכני אצ"ל ונשלח לצפון אפריקה לסייע ליהודים המקומיים להקים ארגוני הגנה עצמית. עם שובו במרץ 1949 היה חבר "גרעין חד נס" ו"מבוא בית"ר". מסיבות פוליטיות נדחתה בקשתו לעבוד בתעשייה הצבאית והוא עבד כמהנדס בחברה אמריקאית שעסקה בתכנון מערכות מים בתל אביב.

בשנים 1957-1951 שהה בארצות הברית לשם לימודים. הוא המשיך את לימודיו בהנדסה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס והנדסה אווירונאוטית במכון הטכנולוגי של קליפורניה שם היה תלמידו של טסיאן סו-שן, וקיבל תואר שני ב-1953‏. לאחר שובו ארצה הצטרף לפקולטה להנדסה אווירונאוטית בטכניון וב-1961 מונה לפרופסור חבר על סמך ניסיונו בתחום, תפקיד בו כיהן עד 1965. בשנים 1962–1971 שימש סמנכ"ל התעשייה האווירית. ב-1971 הוענק פרס ביטחון ישראל לצוות התעשייה האווירית שארנס היה בין ראשיו, על פיתוח מטוס הכפיר.

בשנים 1997–1999 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של חברת נת"ע - נתיבי תחבורה עירוניים.

ארנס כיהן כחבר הכנסת מטעם הליכוד בשנים 1982-1973, 1992-1984, ו-1999 עד 2003. עמדותיו מיקמו אותו במחנה הנצי בליכוד: הוא היה נאמן לחזון ארץ ישראל השלמה, התנגד לנסיגה משטחים ותמך בהקמת התנחלויות ובמדיניות ביטחונית התקפית. לצד זאת החזיק בעמדות ליברליות, הדגיש את חשיבות ערך השוויון, בפרט ביחס לערביי ישראל שאת שילובם בחברה ראה כיעד חשוב. סגנון התבטאותו היה מאופק ומנומק, והוא נמנע בדרך-כלל מהתקפות אישיות השכיחות בחיים הפוליטיים, גם כאשר היה הוא עצמו מושא להתקפות.

בין 1977 ל-1982 כיהן כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. הוא התנגד להסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום עם מצרים. ב-1980 לאחר שעזר ויצמן התפטר מתפקיד שר הביטחון, הציע ראש הממשלה מנחם בגין את התפקיד לארנס, אך ארנס סירב מאחר שלא רצה ליטול חלק בפינוי חלקי סיני וחבל ימית שעדיין היו אז בידי ישראל. ב-1982 מונה לשגריר ישראל בארצות הברית, וב-1983 לשר הביטחון (בעקבות הדחת אריאל שרון אחרי פרסום דו"ח ועדת כהאן בעניין טבח סברה ושתילה). ארנס כיהן בתפקיד זה מ-23 בפברואר 1983 עד 23 בספטמבר 1984, תחילה בממשלת בגין ואחר כך בממשלת שמיר. עם תחילת כהונתו היה צה"ל פרוס בעומק לבנון וסבל מאבדות רבות. בימי ארנס בוצעו מספר נסיגות (מהרי השוף ולקו האוואלי) אך ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל גבתה מחיר דמים יומי. בעסקת חילופי שבויים הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים בתמורה לשישה חיילי נח"ל אשר היו בשבי אש"ף. במסגרת תפקידו היה ארנס אחראי להקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש, כיום מפקדת זרוע היבשה - מז"י), ואף התנה את מינויו של משה לוי לרמטכ"ל בכך שיתחייב להקימה.

במהלך כהונתו של ארנס התרחשה פרשת קו 300. בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, מינה ארנס ועדת חקירה, בראשות האלוף במילואים מאיר זורע (ולכן נודעה בשם "ועדת זורע"), והטיל עליה לחקור את נסיבות מותם של שני מחבלים מחוטפי אוטובוס "אגד", לאחר שנלקחו חיים לחקירת אנשי השב"כ. ארנס הסכים לחקירה בין השאר לאור השמועות הכוזבות שהוא הורה על הריגתם. בשנים 1988-1984 כיהן כשר בלי תיק האחראי על ענייני המיעוטים, בממשלות האחדות הלאומית. ב-1987 התפטר מהממשלה בגלל הכוונה לסגור את פרויקט הלביא אך חזר לממשלה כעבור זמן מה. בשנים 1990-1988 כיהן כשר החוץ. לאחר מכן, עם פרישת מפלגת העבודה, כיהן שוב כשר הביטחון בשנים 1992-1990, כולל בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, בה צידד בגישה, שלא התקבלה, כי ישראל תיקח חלק פעיל במלחמה ואף תפרוס כוח אוגדתי מיוחד בפיקוד נחמיה תמרי לפעולה כנגד משגרי הסקאד בעיראק. ארנס נמנה בממשלה ובתוך מפלגתו עם ראשי התומכים של ראש הממשלה יצחק שמיר, במה שהיה קרוי "מחנה שמיר-ארנס".

לאחר הפסד הליכוד בבחירות לכנסת ה-13, ב-1992, הודיע ארנס על פרישה מהחיים הפוליטיים. הדבר בא כהפתעה שכן כאדם השני במחנה הגדול בליכוד אז, שכונה מחנה שמיר-ארנס, היה בעל סיכויים מצוינים להיהפך ליו"ר הליכוד ובהמשך מועמד לראש ממשלה. ניתן לומר שהיה פטרונו של בנימין נתניהו ושהוא זה אשר נתן לו דריסת רגל של ממש בציבוריות הישראלית (תחילה במינוי כציר בשגרירות, בהמשך לתפקיד שגריר ישראל באו"ם איתו זוהה לשנים) ותמך בו בבחירות הפנימיות ליו"ר הליכוד עם עזיבת שמיר. בזמן כהונת נתניהו כראש ממשלה בשנים 96'-99', הביע אכזבה ממנו והתמודד מולו בפריימריס על ראשות הליכוד ב-25 בינואר 1999, וזכה בכ־20% מהקולות. מיד לאחר מכן מונה לשר הביטחון במקום יצחק מרדכי שהודח, וכיהן כשר הביטחון מ-27 בינואר 1999 עד 6 ביולי 1999. בתקופה זו יזם את "תוכנית לבנון" שעיקרה פינוי מוצבים וצימצום מספר חיילי צה"ל ששהו בלבנון. בינואר 1999 פונה אחד המוצבים בגזרה המרכזית, לאחר שבאזור נהרגו כחמישה חיילים. ביוני אותה שנה, בעקבות הפגזות חזבאללה על יישובי הצפון, הורה על מבצע רפואה חליפית, במסגרתו תקף חיל האוויר בלילה אחד מגוון תשתיות אזרחיות בלבנון ובהן שתי תחנות כוח מרכזיות, שני גשרים על כביש החוף ומתקן קשר חשוב. המבצע חיזק את ההרתעה והביא לרגיעה בת כמה חודשים. ארנס כיהן שוב כחבר הכנסת החמש עשרה, בשנים 2003-1999, ולאחר מכן פרש מהחיים הפוליטיים.

לאחר פרישתו מהפוליטיקה הוסיף ארנס למלא תפקידים ציבוריים. בנוסף, ארנס פרסם באופן קבוע מאמרי דעה בעיתון "הארץ" ובבמות נוספות. בתקופת כהונתו של אריאל שרון בראשות הממשלה, ביקר אותו ארנס בחריפות מספר פעמים. תחילה על מדיניות ההבלגה בראשית האינתיפאדה השנייה, ולאחר מכן על רעיון תוכנית ההתנתקות. בשנת 2010 פרסם מאמר שבו הוא מביע תמיכה מסוימת בפתרון מדינה אחת ומציע להחיל ריבונות ישראלית על שטחי יהודה ושומרון ולהעניק אזרחות ישראלית לפלסטינים, תוך הצבת אתגר לחברה הישראלית. בשנת 2018 ביקר את חוק הלאום, מאחר שהוא פוגע בעדה הדרוזית ובתהליך שילוב ערביי ישראל בכלכלה ובחברה.

בשנת 2009 פרסם את ספרו "דגלים מעל הגטו" המהווה סיכום מחקר מקיף שערך על מרד גטו ורשה, וחושף את החלק שמילאו במרד לוחמי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), מיסודה של תנועת בית"ר, שלטענתו נדחק לשוליים מסיבות פוליטיות ואידאולוגיות בידי המימסד הציוני. ארנס עיין לעומק בחומרים ממכון ז'בוטינסקי, טס לפולין וגילה ממצאים חדשים מתקופה מלחמת העולם השנייה.

ב-2010 מונה ליושב ראש המועצה הציבורית להנצחת זכרו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי.

בשנים 2003–2018 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של קרן הון-סיכון "תעוזה".

עד פטירתו שימש ארנס עמית במכון לאסטרטגיה ציונית וראש הפורום האסטרטגי בו, וכיו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל במשך כשני עשורים. חצי שנה לפני פטירתו נתמנה ליו"ר כבוד של מכון ז'בוטינסקי בישראל.

מקור: ויקיפדיה