חסיה זילנסקי (מיכלס)
סיפורה של חסיה זילנסקי לבית מיכלס/ רשמה רוני מיכלס, הנכדה.
לפני הכניסה לגטו קובנה:
כשהגרמנים כבשו את ליטא והתקרבו לקובנה הליטאים פגעו ביהודים ומנעו את בריחתם.
נתן מיכלס (הדוד) היה גר ליד פסי הרכבת ויעקב (האבא) בצד השני. הם נדברו שנתן יבוא ליעקב ויחד יעלו לרכבת ויברחו. יעקב חיכה אך נתן לא בא כי ראה אנשים בורחים לכוון הרכבת. הוא רץ איתם ועזב את ליטא לכוון טשקנט כשאחיו נשאר בקובנה. יום אחרי כן הגבולות נסגרו.
סבא וסבתא מיכלס גרו ב"הר הירוק". במעבר לגטו הם החליפו דירות ונכנסו לסלובודקה. אחרי המלחמה סבא יעקב קיבל את הדירה ומכר אותה.
ההורים של גניה נהרגו ב1941 – מיד בהתחלה על ידי הגרמנים או הליטאים.
בגטו קובנה:
יעקב עבד כחשמלאי במשטרה ואחר כך במשרד התחבורה.
אמא של חסיה – רייזל – עבדה בוורשטטן-מפעל לבגדים לחיילים גרמנים. כשנודע לגרמנים על התקרבות הרוסים החלו לפנות את הגטו לכוון מערב.- אוגוסט 1944.
הם עברו למחנה צ'נץ שם אבא עבד במשרד התחבורה וחסיה עבדה בבריגדה של הילדים.
הניתוק של חסיה מאמה באקציית הילדים ב 27.3.44 :
יום אחד באו עם אוטו עם זכוכית צבעונית והעלו את כל הילדים כולל חסיה . את המבוגרים העלו לרכב אחר.
חסיה ירדה מהאוטו לחפש את אמה. האמא יצאה יחד עם הוריה, לחפש את חסיה והגיעה לאוטו שחסיה ירדה ממנו, ונשארה בו. האוטו הזה של הילדים נשלח להשמדה. מאז לא ראתה את אמה.
באקציה הזאת היה גם נוני הבן של גניה- היא חזרה מהעבודה ולא מצאה את בנה.
בעלה היה חולה ונפטר אחרי חודש.
מיום זה יעקב לקח את חסיה איתו לעבודה.
פה היה המפגש בין גניה יעקב וחסיה.
יעקב כמו כל הגברים היה אמור להשלח לדכאו ולכן ביקש מגניה שתשמור על חסיה ויתכן שיום אחד יחזרו ויפגשו.
גברים נשלחו לדכאו, מערבה לכוון גרמניה והנשים לשטטוהוף – בצפון פולין.-אוגוסט 1944.
שטוטהוף:
קיבלו את הבגדים והטלאי. במקלחות היו גם תאי הגזים. זה היה מחנה השמדה- שם לא עבדו. במסדר, אמא התעלפה וחסיה צרחה שתתאושש כי אם תראה חלשה לא תשלח לעבודה ודינה מוות. היו שם 3 שבועות. אחר כך עברו לכל מיני מקומות ועבדו בחפירות לחיילים עם טוריות. עברו ממקום למקום וגרו באוהלים.
באחד הימים כשחזרו מהעבודה גניה צוותה על חסיה להיכנס לבית של גוי ולבקש אוכל. חסיה נכנסה וראתה את האם מאכילה את בנה. נתנה אוכל גם לחסיה. בד בבד אמרה האם לבנה שסרב לאכול :
" אם לא תאכל, היהודיה הזאת תיקח אותך"
באותו זמן גניה נכנסה לבית אחר פגשה איזשהו גרמני שהיכה אותה עד זוב דם. גניה רצתה לחזור לשטוטהוף כי היתה חסרת כוח. חסיה בכתה והפצירה בה לא לחזור כי שם היה מחנה השמדה.
השחרור: 23.1.45
היו ביער. עם כינים ובלי אוכל. הגרמנים כבר לא היו. בחורות צעירות שיצאו מהיער לחפש אוכל נתקלו בסיור רוסי שאמר להם לעצור. הן ספרו להם על המחנה ביער. הבוס של הרוסים היה יהודי – הגיע עם סוס לבן. אמר להן: "אני יהודי. אנחנו במלחמה. למי שיש כוח שילך לכוון הזה ולמי שאין שישאר ואנחנו נבוא לאסוף אותו ( אומרים שהם לא באו ואנשים מתו שם).
בסוף הגיעו לצ'יחוצ'ינוך ונכנסו לאיזשהו מבנה. את הילדים עם האמהות שלחו לקובנה. הנשים המבוגרות נשלחו לעבודה אצל הרוסים.
בקובנה עברו לבית הכנסת. אמא חיפשה מקום לחסיה. איכשהו נודע לה על נתן שחזר גם הוא לקובנה וחסיה נמסרה לידיו של נתן. נתן מסר אותה לבית יתומים. ( אמר לה שלא תגיד שהוא דוד שלה).
גניה חיה אצל אדם עשיר עד שיעקב הגיע. מאוחר יותר נתן עבר לוילנה והם בעקבותיו.
פרטים אישיים:
שם ילדות של גניה – קופילנסקי (קפלנסקי?)
שם אחותה – בתיה
שם הבעל – אפריים רייבמן
הורים של יעקב: לאה ויצחק מיכלס
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
