שמואל בן צבי

שמואל בן-צבי (סמואיל צביזון) נולד בווילנה שבליטא ב 27.05.1948 למשפחת ניצולי שואה- אבא בנימין ואמא פסיה.

למד באוניברסיטת ווילנה היסטוריה, פילולוגיה ועברית, ובאוניברסיטה העברית בירושלים סוביטולוגיה (לימודים רוסיים) לתואר BA.

• היה פעיל עלייה וניהל מאבק למען התרבות היהודית שכלל:

השגת אישורים מהשלטונות בליטא להופיע עם שירים ביידיש ובעברית, הפצת מודעות ביידיש בווילנה, תיעוד רישמי ומוסתר של ההופעות, יצירת קשר עם ישראל לקבלת חומר ותסריטים של מחזות, שמירת חומר כתוב על התרבות היהודית, אירגון אירועים לחגי ישראל והפגנות למען העלייה.

בגלל הפעילות נעצר בליטא מספר פעמים על ידי השלטונות וב 1971  הוחזק שבועיים בבית הסוהר. היה רקדן ובין המנהלים של להקה יהודית שהייתה בסיס להקמת להקת "אנחנו כאן" בישראל.

• בשנת 1971 עלה לישראל והמשיך במאבק למען עלייה חופשית ושחרור אסירי ציון. שימש בתפקיד מזכ"ל המועצה הציבורית למען יהודי בריה"מ. ארגן הפגנות למען העלייה בירושלים, לונדון, פריס, ניו-יורק ורייקיאביק.
• בשנת 1972 היה בין מקימי להקת "אנחנו כאן" שהופיעה בהצלחה רבה ברחבי העולם. היה גם דובר ומנהל אדמיניסטרטיבי של הלהקה.
• מנהל השידורים לחו"ל ולעולים במסגרת רשות השידור ועורך ראשי של תוכנית טלוויזיה לעולים "קליידוסקופ" בערוץ 1.
• ניהל שידורי וועדת הבחירות המרכזית ברדיו בשפות שונות בין השנים 1996-2010 (יעוץ ותרגום).
• שימש כמנהל נציגויות של הסוכנות היהודית בווינה ובמוסקבה ובמסגרת תפקידיו דאג לקבלת העולים בשדות התעופה ובתחנות הרכבת באירופה בדרכם לישראל, לטיפול בהם בתחנות המעבר וליוויים ממוסקבה, ווינה ובודפשט לישראל.
• כיום משמש יו"ר וועדת הביקורת באגודת העיתונאים וחבר הנהלת איגוד יוצאי ווילנה והסביבה.
• נשוי לזמרת האופרה, מוסיקאית ופסנתרנית אווה בן-צבי, ולו בת מנישואים קודמים- חווה גולדווסר ובן מנישואים קודמים של אווה - צבי אורליאנסקי.

תרגום מראיון עם שמואל בן צבי / עיתון וסטי 2019

לפני 30 שנה, בסוף שנת 1989, יציאת מצרים של יהודי ברית המועצות החלה. העיתון "וסטי" מצא את האדם שנשלח למוסקווה למשימה זו. בראיון מיוחד, שמואל בן צבי מסביר כיצד העלייה האדירה הזו החלה.

בשנות התשעים עלו ארצה 950,000 יהודי ברית המועצות. כיום העולים הללו וילדיהם מהווים 15% מהאוכלוסייה בישראל. העלייה הגדולה שינתה את פני המדינה היהודית לנצח. אך לא כולם יודעים איזו דילמה קשה עמדה בפני מארגני יציאת מצרים זו. שמואל בן צבי מספר לנו על כך. האם נחיה לראות את היום בו מטוסים ממוסקבה יתחילו לנחות בנמל התעופה בן גוריון בזה אחר זה - ואחינו היהודים, שהיו כלואים 70 שנה מאחורי מסך הברזל, ישובו למולדתם ההיסטורית? "- כתב בשנת 1989 לעיתון "ידיעות אחרונות". 

"אני אדם מהדור הישן, לכן, אולי דעותי היום יכולות להיראות מיושנות ואפילו מוזרות במקצת", אמר שמואל בן צבי לווסטי בראיון שהוקדש לציון 30 שנה לתחילת העלייה הגדולה של שנות התשעים. כאשר בשנות השבעים נלחמנו למען הגירה חופשית ליהודים. אני מבין שעכשיו זה יכול לגרום לבלבול ואפילו התמרמרות, כי אנשים אומרים, מדוע לא נלחמת למען זכויות אדם ולמען הפלת הענק הסובייטי "אבל זו הייתה הבחירה המודעת שלנו, וזו הסיבה שבסופו של דבר המאבק הזה הצליח."  "חזרנו ואמרנו: גורלה של ברית המועצות לא עניינה אותנו. רצינו רק דבר אחד: חופש ליהודים. קשה לאלה שנולדו בשנות השמונים והתשעים להבין. אבל כשיצאנו אז, בשנות השבעים, ידענו דבר אחד: הדלת נסגרת מאחורינו, לא תהיה חזרה. זו הסיבה שעמדתנו הייתה חד משמעית: אם נצא, אז רק לישראל. שמואל בן צבי הקדיש את מרבית חייו לנושא השיבה למולדת. ראשית - כפעיל במאבק על זכות העזיבה, אחר כך כמנהל האיחוד היהודי בווינה ובמוסקבה, עסק בהעברת יהודים לישראל. ואחרי זה - התמסר לקליטת עולים חדשים כמנהל השידור בשפות זרות של תחנת הרדיו "קול ישראל".

פעילותו הציונית של בן צבי החלה בשנת 1972. באמצע שנות החמישים הקים אביו, יחד עם אנשים בעלי דעות דומות, להקת זמר ומחול של יהודים, שבה השתתף שמואל מגיל צעיר. מופעי ההרכב זכו להצלחה גדולה, ומעטים ניחשו כי במקביל להופעות שלהם, חברי הקבוצה ניהלו "חיי מחתרת", ונלחמו למען שחרורם של אסירי ציון והעלאתם לישראל. בן-צבי נעצר לאחר שהשתתף בצעדת יהודים ליטאים שצעדו מווילנה לפונאר כשמגן דויד על חזותיהם. עם זאת, הצליחו למנוע את משפטם של היהודים שהיתה לו חשיפה גבוהה, כפי שדרשו רבים. בסוף 1972 עלה לישראל. עד מהרה הוקם ההרכב הליטאי המפורסם בישראל ואף שינה את שמו לשם יותר רלוונטי: "אנחנו כאן". ראש ממשלת המדינה דאז גולדה מאיר נכחה גם היא בהופעה.

הצוות החדש-ישן המשיך לשלב סיורים מוצלחים עם פעילויות לזכויות אדם. "מצאנו את עצמנו מבלי משים במוקד המאבק למען זכויותיהם של יהודי ברית המועצות," נזכר בן צבי בראיון. "בסיור בלונדון ערכנו הפגנה לתמיכה ביהודים בברית המועצות, וקיימנו עצרות בערים אחרות.  הסימנים הראשונים של שינויים קרובים הופיעו בשנת 1986, יחד עם שחרורו ועלייתו של שרנסקי לישראל. זו הייתה פריצת הדרך הראשונה. עדיין היו הרבה אסירי ציון וסרבני משטר בברית המועצות, וארגונים כמו המועצה הציבורית לסולידריות עם יהודי ברית המועצות, שאני הייתי המנהל שלו, הסוכנות ולשכת התקשורת (נתיב) החלו להיערך, מכיוון שהם האמינו כי עלייה תתחיל ביום מן הימים, והתחושה שמשהו עומד לקרות הייתה באוויר. כאשר פגש רייגן את גורבצ'וב ברייקיאוויק בשנת 1986 או 1987, נציגי ארגונים יהודיים מישראל קיימו עצרת ברחובות. אגב, עוד לפני הפגישה בין הנשיאים ברייקיאוויק, הצלחנו לקיים מסיבת עיתונאים לתמיכה באסירי ציון, שמשכה תשומת לב מוגברת.

כלומר הייתה תקווה. האם האמנתם שהעלייה של שנות התשעים תגיע למיליון? - לא, אז אף אחד אפילו לא העז לחשוב על זה. ההבנה הסופית לכך שהקרח נשבר הגיעה סביב 1989. היינו כל הזמן בטלפון עם אסירי ציון. עקבנו אחר גורלו של יולי אדלשטיין, ואחרי רדיפתה של אידה נודל. - באותו שלב המאבק כבר לא היה בעד יציאת המונים, אלא למען שחרורם של מעט אסירי ציון יחסית, שהפכו לסמלים? המוני האנשים המוגבלים לנסוע לחו"ל הם מושג אמורפי. לכן העדפנו להתמקד באינדיבידואלים וגורלות ספציפיים. כאשר במסיבת עיתונאים באיסלנד ניסו כמה עיתונאים להוכיח שאנחנו עושים מהומה על לא מאומה, הבאנו דוגמאות ספציפיות כדוגמא: 24 אסירי ציון נכלאו באותה תקופה, 400,000 יהודים הודחו. מיליון אנשים רוצים לעזוב את ברית המועצות, אך חוששים לנקוט בצעדים כלשהם. כאשר פעלנו עם מספרים או דיברנו על פרטים, זה עבד.

הוצע לי תפקיד ראש הסוכנות בווינה, והסכמתי בשמחה, מכיוון שראיתי עבודה זו חשובה ביותר, -- המשימות שלי היו, קודם כל, להראות את נוכחותי במקום, להקים נקודת מעבר לישראלים שרצו לבקר בברית המועצות, כי אז זה לא היה כל כך קל. היה צורך לארגן ויזות, שמשמעותן - כינון יחסי עבודה עם שגרירות ברית המועצות בווינה. ובכן, והכי חשוב, המשימה שלי הייתה להסביר לכולם באוסטריה שיהודים סובייטים שהחלו לעזוב את ברית המועצות בוויזה ישראלית צריכים לנסוע לישראל. - כשנודע על תפקידה של ישראל בסגירת "האופציה האמריקאית" ליהודי ברית המועצות, זה גרם להתמרמרות רבה בקרב אלה שלא ראו עצמם בישראל, אך למעשה נחסמה דרכם לארצות הברית, גרמניה ומדינות אחרות.  אני תוצר של עליית שנות השבעים. ואז חשבנו רק על דבר אחד: לעזוב לישראל. תמיד האמנתי שאם נצא בוויזה ישראלית למדינה אחרת, אז אנו מבצעים הונאה משולשת. ראשית, אנו מקבלים הזמנה מישראל, ושנית, אנו עוזבים את ברית המועצות בוויזה ישראלית, כלומר אנו מרמים את הרשויות הסובייטיות, אבל זה בסדר. ושלישית, כשאנחנו משמיעים רעש בכל העולם, בדרישה לאפשר ליהודי ברית המועצות לעזוב אבל בעצם אנחנו עוזבים לכל מקום, אך לא לישראל, מסתבר שאנחנו מרמים גם את הקהילה העולמית. אז הייתי בטוח שישראל עושה את הדבר הנכון.

עכשיו אני משוכנע שבשנות השבעים זו הייתה ההחלטה הנכונה. מצד שני, כנראה בשנות התשעים ניתן היה להתיר הגירה חופשית. אבל גם ההכרה הזו לא הגיעה מייד. בשנת 1989 דבקתי בעמדה של דרישת יציאה לישראל בלבד. ומי ששלח אותי לווינה ידע זאת היטב. - הזעזוע הראשון שלי במקום העבודה החדש שלי היה הרגע בו התחלתי לפגוש קבוצות של יהודים סובייטים שהגיעו ממוסקבה: מתוך קבוצה של 200 איש, רק 15 אנשים הביעו רצון להמשיך במסעם לישראל. אחרים הלכו למקומות אחרים מלבד המזרח התיכון. באותו שלב התחלתי להבין שמי שנמלט ממדינה שהגבילה את חירותו צריך שתהיה לו הזכות להחליט היכן הוא רוצה לחיות בהמשך.  יישבנו אותם בדירות שכורות שהסוכנות שכרה במרכז וינה. שם סיפקו להם את כל הדרוש להם במשך 2-3 יום, עד הטיסה לישראל. שאר המגיעים טופלו על ידי נציגי הג'וינט. זו הייתה המערכת. מעניין, משטרת ההגירה בווינה רצתה שכל מי שנכנס לאוסטריה עם ויזות ישראליות ימשיך לישראל. בהתאם, המשטרה המקומית עזרה ברצון לנציגי הסוכנות ולא ל"מתחרים "שלנו.

ניצלתם את זה ושכנעתם אנשים לבחור בבחירתם לטובת ישראל? - לא. כי גם אז הבנתי שמי שנחוש לגור בישראל יגיע לשם, בעוד שאחרים ימצאו דרכים שלא לעשות זאת.  - אני חושב שבמקרה הזה לכולם הייתה יד בזה - הממשלה, הסוכנות, לשכת הקשר. בסופו של דבר, ישראל הצליחה לשכנע את ארצות הברית שכעת, כשברית המועצות התמוטטה והגיע סוג של דמוקרטיה, היה צריך לשחק בהגינות. אם אתה רוצה להגיע לישראל אתה מוזמן. אם אתה רוצה לנסוע לאמריקה, הגש בקשה וחכה שייתיחסו אליה באופן כללי, מבלי להשתמש בישראל ככיסוי או נקודת מעבר. אז לא הייתה לי שום חרטה, ואין לי גם עכשיו. באמת האמנו במה שאנחנו עושים.

- האם פגשת אי פעם אנשים שהגיעו לווינה ואז הבינו שכל הדרכים, למעט ישראל, היו סגורות בפניהם? עבור רבים מהם זו הייתה כנראה אכזבה, אם לא טרגדיה? "כן ... אמרתי להם שישראל לא הייתה יכולה לנהוג אחרת, כי הלגיטימציה למאבק שלה, דרישותיה, מערכת היחסים שלה עם ארה"ב תלויים במשחק ההוגן שלנו. ברור שבשנות השבעים איש לא עסק בזה: אנשים מתו, נרקבו בבתי כלא - ולא היה זמן למחשבה אחרת, רק לעזוב. אבל בשנות התשעים המצב היה שונה לחלוטין. לא היו עוד אסירי ציון. זה דרש כללי משחק שונים.

הגעתי למוסקבה בנובמבר עם ויזה למספר חודשים. זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי, במיוחד בחיי היומיום. בנסיעה הראשונה קפא הקרבורטור של המכונית שפגשה אותי, וכך החלה תקופת מוסקבה בחיי. הייתה לי דירה בלי חימום, בקומה ה -16, עם מעלית, שלפעמים עבדה, אבל לעתים קרובות יותר לא. ואז היה קונטיינר של חלב מרוכז שישראל העבירה למוסקבה הרעבה כמחווה של רצון טוב עבור בתי חולים ובתי יתומים. קונטיינר זה נגנב בשדה התעופה.

מתי הבנת שהתוכניות של ישראל לעלייה ענקית מברית המועצות מתחילות להתגשם? - כאשר התורים החלו להיווצר בקונסוליה. כל יום. אנשים הגיעו מכל רחבי הארץ, מכיוון שניתן היה להשיג את זכות העזיבה רק במוסקבה. את הלילה בילו בכניסות, ברחובות - וגם בחורף. נתיב עסקה בהפקת ויזות, אך הם לא הצליחו להתמודד עם הזרם לשם. זה היה החורף של 1990 - אז לכולם הייתה הרבה עבודה. כולם רצו רק דבר אחד: לעזוב לפני שיחסמו אותו, כל עוד הדבר היה מותר. בסמוך לשגרירות החלו להופיע דוכנים בהם נמכרו מילונים וספרי לימוד.

 - כיצד התפתחו היחסים עם הרשויות הרוסיות במציאות החדשה? היו לנו יחסי עבודה רגילים. הם אפילו ניסו לקדם במידת האפשר. מדי פעם הצלחתי להופיע בעיתונות הרוסית, שם גם נגעתי בסוגיות של שיתוף פעולה בין מדינותינו. אמרתי בכנות שישראל יודעת שרוסיה מעוניינת לחזק את היחסים עם ארה"ב. וזה ברור שאם יש עזיבה חופשית ויחס טוב ליהודים, זה משנה את יחסי הכוחות ומטפח הבנה הדדית בין מדינות, וזה מה שקרה בסופו של דבר.

הרבה אנשים עברו בסניף הסוכנות במוסקבה בהנהגתך. האם הצלחת בתפקידך זה, למרות זרם האנשים האינסופי, להתייחס למקרים ספציפיים, לגורלות נפרדים, לזכור פרצופים בודדים, לעזור? - בטוח. פעם פנתה אלי משפחה שהגיעה להשיג ויזות וגילתה שתורם יגיע רק בעוד יומיים. הם פנו אלי באימה: "אין לנו איפה לגור. אם לא נוכל להשיג ויזה עכשיו, אז היציאה תידחה למספר שנים. מה עלינו לעשות?" - ומה עשית? הבאתי אותם לביתי. לא יכולתי ללכת לשגרירות ולבקש להכניס אותם לתור, כי כל התור היה מורכב מאנשים כאלה. אז המשפחה הזו התגוררה בדירתי במשך יומיים עד להשלמת המסמכים. או שהייתה משפחה אחרת. שם, הסב עבד במרכז החלל, והיה מוגבל לנסוע לחו"ל לכל החיים. הנכד עבד בארכיון המדינה - היו גם לו בעיות לעזוב. מה אני עשיתי? קודם כל היצבתי את הנכד כנהג האישי שלי ואז התחלנו לחפש דרך לקבל את זכות העזיבה. בסופו של דבר הם קיבלו אישור, כולם, כולל סבא.

ועם כמה זוגות במוסקבה שהיו על סף גירושין בגלל הבעיה "ללכת - לא ללכת". נאלצתי לנהל איתם שיחות אינטימיות, לשכנע אותם לא רק לא להרוס את המשפחה, אלא גם לחזור ולעלות יחד. והרגעים האישיים והפגישות האלה היו חשובים מאוד עבורי. הם נתנו תחושה שאני יכול לעשות לא רק דברים גלובליים, אלא גם לעזור לאנשים בודדים. ובכן, השאר היסטוריה.

יו"ר הסוכנות, יצחק הרצוג, אמר בעניין זה: "עזרה ליהודים המבקשים לחזור לארץ ישראל היא הבסיס לפעילותנו. כך פעל הארגון שלנו מאז הקמתו. בסוף שנות השמונים, שליחי הסוכנות הצליחו בתנאים קשים ובזמן מוגבל ליצור מערכת שלמה שעזרה למאות אלפי יהודים מברית המועצות לשעבר להגיע לישראל, והיום שליחיהם עובדים בכל רחבי העולם, ועוזרים למי שמעוניין, לעלות לישראל ולפתוח דף חדש בחייהם - בבית. "