רחל קוסטניאן

רחל קוסטניאן נולדה בשנת 1930 בשיאוליי בליטא. בזמן המלחמה כשהיא בגיל 11, ברחה יחד עם אמה  מזרחה לרוסיה, (אביה נהרג במהלך ניסיונו לברוח). קוסטניאן שרדה את השואה  וחזרה לליטא ולאחר השתלטותו של גורבצ'וב הורשתה להקים את קהילת התרבות היהודית וכך התחילה באיסוף חומרים לתערוכה. התערוכה ההיא הפכה מאוחר יותר למוזיאון בשם הבית הירוק, שהוקדש בעבר להיסטוריה של הקומוניזם המקומי. "הבית הירוק" של קוסטניאן נפתח לבסוף ב-1991 ועליו היו  אחראיות  רחל מרגוליס ורחל קוסטניאן וגם עוד כמה נשים שורדות מבוגרות כמו ג'ני ביבר ו"הפרטיזנית" פאניה ברנצובסקי. הם הורשו ללמד על השואה מנקודת מבטם של הניצולים. עמנואל זינגריס הבטיח מימון צנוע של המדינה, בעוד שמימון גדול בהרבה הלך ל"מוזיאון לרצח העם" הרשמי והגדול הרבה יותר שהוטל עליו לחזק את הנרטיב של הדיכוי של ליטא תחת שלטון הסובייטים - שנחשב לרצח עם בליטא. האמת המאוד כואבת על שיתוף הפעולה המקומי המאסיבי ברצח היהודים נעשתה קשה יותר לאחר עצמאותה של ליטא, מתוך רצון לתאר את הליטאים כקורבנות בלבד. רחל קוסטניאן השקיעה עשרות שנים של אנרגיה בקידום החינוך, המחקר והזיכרון של השואה, תוך התנגדות לרוויזיוניזם ולכל הניסיונות לעצב מחדש את הרוצחים המקומיים כגיבורים לאומניים, לעתים קרובות במחיר אישי רב. שני סרטים דוקומנטריים והראיון שלה עם דוד כץ משנת 2015 מדגישים זאת: "לשכתב היסטוריה" ו"ליזה רופט!". קוסטניאן זכתה לתמיכה חוזרת ונשנית של השגרירויות המערביות ולבסוף זכתה על מפעל חייה בצלב הצטיינות על ידי הנשיא הפדרלי הגרמני, ב-9 בפברואר 2021. נציגו של הנשיא הפדרלי שהעניק לה את אות השבח, ראש האגף המנהלת הכללית לתרבות ותקשורת של משרד החוץ, מסר את האות ביחידות, עקב המגיפה, במעונה בברלין, אליה עברה להתגורר עם בנה בשנים האחרונות.

גרמניה עמדה בראש הברית הבינלאומית לזיכרון השואה וחיזקה אותה על ידי הצהרת ברלין מיום 7 ביולי 2020 "נגד ניסיונות לשקם את השותפים לשואה" ובאמצעות הצהרת יו"ר בנוגע לתביעה של חוקרי שואה. ב-1996, יחד עם סלומון אטמוקאס, פרסמה את תולדות המוזיאון היהודי בווילנה. בשנת 2002 הופיעה המונוגרפיה שלה "התנגדות רוחנית בגטו וילנה" עם הקדמה מאת סר מרטין גילברט. אוסף כרזות שהופק בגטו הופיע תחת הכותרת כרזות גטו וילנה (1999 ו-2006). בגרמניה, ארץ מגוריה החדשה, היא המשיכה לעבוד כמחנכת ומרצה.  מאמציה של קוסטניאן להחיות את הסימביוזה הליטאית-יהודית בשנות הפרסטרויקה הם בעלי ערך רב יותר, שכן מיד לאחר העצמאות התגברו הטונים האנטישמיים והתקשו לשמור על שלמות אישית בתקופות של הסלמה גיאופוליטית. רחל קוסטניאן דיברה בשם אלה שחשים פגועים כאשר אנטישמים שקידמו "ליטא נטולת יהודים" - כמו נורייקה, סקירפא ולוקסה - זוכים לכבוד כגיבורי ההתנגדות האנטי-סובייטית.

דוד כץ על זכייתה של קוסטניאן: "במשך שלושה עשורים מילאה רחל קוסטניאן תפקיד ייחודי ומעורר השראה בזיכרון השואה ובחינוך, תוך שהיא הפכה לדמות חשובה במאבק לפרש את ההיסטוריה בתקופת הרוויזיוניזם שפקדה חלק ניכר ממזרח אירופה הפוסט-סובייטית. במרץ נעורים ובהתמדה בלתי נרתעת, היא בנתה את מוזיאון הבית הירוק, מוזיאון השואה האותנטי היחיד בליטא, לכתובת מקומית ובינלאומית של ידע, למידה והשתקפות. גם כשהיא נאלצה להילחם בגלי הרוויזיוניזם, ולא פעם הפכה בעצמה למטרה, היא לא נרתעה ממילוי משימתה לחנך את אלפי תלמידי בית הספר הליטאים שביקרו במוזיאון, ועוד אלפי מבקרים מכל חלקי העולם. היא התעקשה על חדר שיוקדש אך ורק לתרבות היידיש שלפני המלחמה, הן הדתית והן החילונית של יהדות ליטא, שעבורה מהווה מרכיב הכרחי בכל מוזיאון שואה. כל עוד הם היו בינינו, ניצולי וילנה היו מתאספים שם לכוס קפה, ומאפשרים למבקרים לקבל דיווחים ותשובות אינטימיות ישירות. חלק גדול מיצירותיה של רחל - פרסומים, תערוכות, סרטים, סיורים מוקלטים והרצאות – יש צורך בדחיפות לאסוף ולשמר עבור הדורות הבאים. ובאשר לי אישית, אני אף פעם לא שוכח שהיא הייתה המורה הראשונה שלי שלימדה אותי על החשיבות בהגנת ההיסטוריה". לוקאס ולץ, ראש הסניף הגרמני של "עמך" לעזרה פסיכו-סוציאלית, לא חומרית ומניעתית לניצולי השואה ולצאצאיהם אמר על ציון השבח של קוסטניאן: "רחל קוסטניאן חיפשה ומצאה, אספה ושמרה עדויות של יהודים מתקופות קדומות יותר על החיים בליטא, העמידה מקורות חשובים על השואה ועל וילנה וליטא היהודית. בתקופה הפוסט-סובייטית, כאשר הותר לזהות היהודית להתגלות שוב, היא קידמה הכרה בגורלם של ניצולים שואה אחרים בליטא. עשרות שנים, עבודתה תרמה משמעותית להבנה מעמיקה יותר של השואה בליטא על כל היבטיה, ועבודתה עודדה יהודים, עמיתים לניצולים וצאצאים להשלים עם זהותם היהודית בצורה חזקה ובטוחה יותר בעצמם.

מתוך: האנציקלופדיה המקוונת EverybodyWiki