אריאלה אברמוביץ-סף

היום הוא 9 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. בשבילי זה החג החשוב מכולם - חשוב יותר מראש השנה או פסח. נולדתי בסוף אוקטובר 1941. זו הייתה לידה מוקדמת ברחוב רגוצ'יו מספר 12 במהלך מפגש בגטו קובנה, כשהגרמנים התקרבו למוסקבה. זה היה עיתוי גרוע מאוד, אבל לא היה מה לעשות וכשהייתי רק בת חמישה ימים הלכתי, או יותר נכון לקחו אותי, עטופה על החזה של אמא שלי - ל"אקציה הגדולה" (זה היה כשהחולים, קשישים, נכים ותינוקות שזה עתה נולדו נבחרו ונשלחו למות או, אם להשתמש במונח הגרמני, לעשות "עבודה קלה יותר", בעוד הצעירים והבריאים נשלחו לעבוד "לטובת גרמניה"). כל היהודים גורשו אל כיכר הדמוקרטיה, שהייתה חסומה. מוקדם באותו בוקר החלו השוטרים הליטאים המתנדבים, שכינו עצמם פרטיזנים, בחיפוש בכל הדירות, בכל מרתף וכל עליית גג, ורוקנו את כל הגטו. מפקד האס-אס, ראוקה, היה אחראי על כל המבצע. הוא עמד במקום מוגבה, כדי לראות טוב יותר את הקהל: אנשים הלכו בקבוצות, במשפחות. ה"סלקציה" התחילה. ראוקה הצביע עם המקל שלו כדי לציין מי צריך ללכת ימינה ומי שמאלה. הוא הפריד משפחות. קרובי משפחה דחפו והתאמצו לחבור זה לזה. אנשים עדיין לא הבינו שימין פירושו מוות ושמאל פירושו חיים. היה מאוד קר. אנשים נעשו יותר ויותר נסערים.

קרובי המשפחה שלנו התגודדו סביבי וסביב אמי. הצלחנו ללכת לצד הטוב, כל המשפחה שלנו חוץ מסבתא. היא הייתה זקנה וחכמה - אישה, שהבינה כל מה שקורה: כדי לא להרגיז את משפחתה, היא הסתתרה בקהל ה'נבחרים' למוות. כולם היו מאוד מודאגים. ואז לפתע, כפי שנאמר לי מאוחר יותר, אבי זינק לעבר הצד הרע, מצא וממש גרר את סבתא מהקהל. ואז עם אמו, שלא הייתה מודעת למה שקורה, הוא רץ בחזרה לצד הטוב. כשניסו לעצור אותו בתוך הבכי קורע הלב, הרעש, נביחות הכלבים, הקללות והצליפות שהשמיעה המשטרה הליטאית, אבא ניגש לקצין והסביר לו בגרמנית שוטפת שקיבל אישור לקחת את אמא שלו. "מי נתן לך רשות?" "למה נתנו לך רשות?" "איזו שגיאה נעשתה?" לפני שהספיקו להבין מה קורה, אבא החזיר את סבתא אלינו. מאוחר יותר נהגו לשאול את אבי: "איך זה שלא פחדת. אפשר היה לירות בך. אתה גיבור!" "למה אתה מתכוון 'גיבור'? פשוט נבהלתי, יותר מכולם. בגלל זה רצתי". כשהחיים היו רגועים ושלווים, אבא היה לרוב מוטרד בספקות, אבל במצבים חמורים אני לא ממש מכירה מישהו שיכול להיות יותר החלטי. כך הוא הציל את סבתא. סביר להניח שהוא גם הציל את אמא שלנו בהזדמנות אחת. בחלקת גן ליד הבית שבו הם גרו, בחסות החושך אמא שלפה גזר מתוך מחשבה שאף אחד לא יראה אותה, אבל קצין גרמני בכיר תפס אותה בשעת מעשה. הוא עצר אותה שם, אבל בגלל שהוא מיהר באותו זמן, הוא רק הורה לה להתייצב ללשכת המפקד למחרת בבוקר. היא הייתה חייבת לקבל עונש חמור על גניבה. כשאבינו חזר הביתה בתום משמרת עבודתו, הוא מצא את אמא מתייפחת. היה ברור שאולי יירו בה או, במקרה הטוב, תישלח למחנה הסמוך. היא כל הזמן שאלה: "מה אעשה, מה אעשה? מי ישמור על התינוקת?"

אבא ענה בקול עייף, רגוע לחלוטין, נשמע אפילו מעט אדיש: "אל תעשי כלום, אל תלכי". אמא לא הלכה…כל בני משפחתנו מצד אבא, פרט לדוד בנו, קיבלו עוד קצת זמן לחיות. כשנודע שהולכת להיות פשיטה נוספת, אבי אמר בתקיפות: "אריאלה לא תישאר בגטו". לפעמים הוצבו ילדים מחוץ לגדר או לשערי הגטו והיו נאספים על ידי חברים או מכרים או סתם זרים גמורים. לא היו לנו חברים בהישג יד. אבא עלה בהדרגה על הרעיון להחביא אותי - ויהי מה. קרובי המשפחה האחרים התייחסו אליו כמטורף. כולם החליטו שהוא יצא מדעתו, אבל כמו פרנואיד הוא המשיך ואמר "אני הולך לשלוח אותה מכאן". המשפחה הייתה חמה ומלוכדת וכל קרובינו גרו בקרבת מקום. אחותו ואחיו והוריו התחננו בפניו לא: "ילדה כל כך מקסימה! כולנו האכלנו אותה. אתה יוצא לעבודה, אבל הילדה אפילו לא רעבה. רק תראה כמה היא יפה, כמה יפה". סבא המשיך ואמר: "היא לא רק תינוקת. היא תמונה. מה יקרה לכולנו? אם משהו יקרה, אולי אלוהים יעזור". אבא ענה שהוא לא יכול לקחת את הסיכון והוא גם לא מתכוון להתחיל לנהל משא ומתן עם אלוהים...

ביליתי שנתיים בגטו. המשפחה השלימה עם גורלה. התנהגנו בדיוק כמו השאר. קרובי משפחתנו וכל שאר הדיירים בדירה המשותפת שלנו נהגו להאכיל ולהלביש אותי. הם סרגו לי שמלות קטנות וגרביים מסריגים ישנים. באותה תקופה כמעט ולא נולדו ילדים בגטו. אם השוטרים נתקלו בתינוקות שזה עתה נולדו, הם נהרגו מיד. כשהייתי בת 18 חודשים, ידעתי טוב מדי מי מהשכנים יאכל את ארוחת הערב שלהם איפה ומתי. הייתי מקפידה להיות במקום הנכון בזמן הנכון וליד הדלת הנכונה. אפילו כינו אותי "הצועניה הלבנה הקטנה".

אבי, בהיותו רופא, יכול היה לעבוד ממש בגטו, אבל בגללי הוא עבד עם חטיבה מיוחדת בשדה התעופה, שאליה נשלחו הוא וחבריו לעבודה בליווי כדי לפרק את שרידי מטוסים סובייטים שהופלו, או "סטלינצ'י" כפי שהם היו ידועים. העבודה הייתה פיזית הרבה יותר קשה, אבל היו הרבה יותר 'הטבות'. אבי היה בתפקיד בבית חולים צבאי כשהחלה המלחמה. כששמע שהגרמנים צועדים לתוך העיירה, טלפן למנהל הרפואי של בית החולים ואמר: "הגרמנים באים ואנחנו צריכים לעשות משהו עם החולים". התשובה חזרה: "אל תעורר בהלה, הדברים יסתדרו בלעדייך". בקיצור, אבא לא ראה שוב את הרופא הזה, אבל הוא לא הספיק להתחמק בעצמו. ההורים שלי היו בליטא הכבושה. אבא, אחיו בנו ואמי נעצרו כאנשי שמאל ואוהדי קומוניסטים תוך מספר ימים בלבד לאחר הפלישה הגרמנית. הם שחררו את אמי ההרה, אבל אבא לא חשב שהוא ייצא בחיים. אמא נתנה לו כמה תכשיטי זהב לקחת איתו, ליתר ביטחון. הוא נתן אותם לאחיו בתקווה שבנו יצליח איכשהו לברוח, אבל הוא היה משוכנע שהוא עצמו עומד להיירות על ידי הגרמנים. בסוף הכל התגלגל הפוך. אחיו הובל ונורה מיד בפורט השביעי, אבל אבי, הודות למאמצים של אמא, שרצה אל כל רופאי הצבא הליטאי שמצאה, שתחתיהם עבד בעלה לפני המלחמה, שוחרר הודות לעזרת פרופסור זילינסקאס.

בזמן שאבא עדיין היה בכלא, גרמנים פרצו לדירה שלנו בליווי כמה ליטאים. מטופל או משרת בטח הלשין עליהם. הם הגיעו בשתי משאיות חמושים ברשימה. הרשימה שהיתה להם הייתה מאוד מדויקת. חפציה של אמא הפכו את הביקור לכדאי: הם לקחו את כל מה שירשה מאמה (תמונות, כסף, שרשראות יהלומים שנרכשו במכירות פומביות שונות כשטיילה במערב אירופה). היא גם ירשה את כל חפצי הערך של המשפחה. אמה עזבה את ליטא לפלסטין רק בשנת 1940 ועד אז היא לא הצליחה לקחת איתה שום דבר. איזה גרמני או ליטאי דחף את האקדח שלו אל בטנה של אמי ההריונית ודרש ממנה להוציא את כל הפריטים ברשימה. היא לא התנגדה. הכל היה נגיש, שום דבר לא היה נעול. אז הם לקחו הכל, ממש הכל, כולל הרהיטים. המשאיות נסעו דחוסות למעלה וכאשר אבא שוחרר, שניהם היו מהאחרונים שיצאו לגטו ללא רהיטים וללא חפצים. עם 'מזוודות' כאלה, חדר קטן בדירה משותפת היה מספיק. לאחר המלחמה אמי הפכה אדישה לחלוטין לחפצים חומריים. העניין שלה בכל דבר כזה נעלם לחלוטין. היא כבר לא קנתה רהיטים יקרים, שמלות או תכשיטים, למרות שהזדמנויות כאלה הופיעו. כל מה שהיה לה, עד כמה שזכור לי, היו שתיים או שלוש שמלות מימי טרום המלחמה: היו גם חולצה וקרדיגן ומעיל אסטרחן בלוי שנקנו בחנות יד שניה ומלא טלאים. זה היה מעיל החורף היחיד שהיה לה עד לזמן שעזבה לישראל.

כשנולדתי, קיבלנו מיטת נצרים - שארית של מותרות של פעם. זה היה הקישוט העיקרי של החדר הקטן שלנו ברחוב אריוגלוס 31, שאליו היינו צריכים לעבור בתוך הגטו. שכנינו ברובם היו אנשים משכילים. החברים והמנטורים העיקריים שלי היו שני הבנים של השכנים - בבה בן ה-11 וובה מינץ בן ה-9. לפני המלחמה אביהם היה פרופסור לפילוסופיה או כימיה (אני כבר לא זוכרת איזה), אבל בגטו הוא חלה, הוא סבל מכאבים חריפים כי כיב הקיבה שלו התלקח שוב ולא היה כשיר לעבודה פיזית כבדה. בעבודה, אבא נהג להחליף את 'חפצי הערך' שלהם באוכל. אנשים אחרים שלא הועסקו בצוות העבודה שלו, שלא היו מסוגלים או לא רצו לקחת סיכונים, נהגו לתת לו גם את חפציהם. אבא נהג לסחור בכנות רבה ובהצלחה רבה. אמנם היה מקרה אחד שבו נתנו לו פחית שמן שלמה, שהתברר כשמן מנוע, לא שמן בישול. היו כמה מקרים של הונאה כאלה (שיירקבו הנבלות האלה בגיהנום). לפני המלחמה אבא מעולם לא מכר דבר, שלא לדבר על עיסוק בסחר חליפין, למרות העובדה שהוא נצר למשפחת סוחרים. סבי ושני הדודים שלי סחרו בבדים, בעוד שאבי - הצעיר מבין שבעה ילדים - למד רפואה בפריז ואז התחיל לעבוד כרופא זוטר בבית חולים. הוא חזר לביקור זמני בליטא לתקופה קצרה של שירות צבאי ועבד גם כרופא בצבא. בכל הנוגע למעשיות, הוא אפילו לא הצליח להרתיח ביצה. הוא תכנן לחזור לצרפת לאחר שירותו הצבאי ולאחר מכן לנסוע לקנדה הצרפתית למשך שנתיים כדי לאפשר לו לקבל אזרחות צרפתית וזכות לעבודה קבועה.

למרות שזה נראה מוזר, בגטו התברר שהדודים שלי פחות מסתגלים, פחות בריאים ומבוגרים משנותיהם. סבי היה מבוגר מאוד והצעיר והבריא היחיד במשפחה היה אבי. אמנם, הוא היה היחיד עם תינוק. בתחילה אחיו, רובים, היה באותו צוות עבודה וגם מקס ובתו היפה, ריבוצ'קה. תושבי המקום נהגו ללכת לאסירים היהודים והיו שמחים לעשות איתם סחר חליפין. היהודים הסתכנו בירי, אבל לא הייתה להם ברירה ולכן הם לקחו סיכונים. בהתחלה הגרמנים נהגו להסתכל לכיוון השני. רוב השומרים היו חיילים זקנים, שעברו את מלחמת העולם הראשונה: הם שירתו בעורף, כמעט זקנים מכדי להיות בצבא. הם לא היו זדוניים כלל ועיקר וניתן היה להגיע איתם להבנות, במיוחד לאותם אסירים ששולטים היטב בגרמנית. זה חל במקרה של אבי. הם ידעו שהוא הרופא בצוות העבודה שלו, שלמד בפריז והם היו מוכנים לסלוח לו הרבה. קצין גרמני אחד אפילו אמר לו: "אני מתבייש להיות גרמני עכשיו". באחת הפעמים הצליח אבי לחלץ גבר מגושם שנסחף כל כך בזמן ניהול סחר החליפין עד שהיו יורים בו, אם אבי לא היה נכנס עם איזה הסבר מופרך. האיש המדובר, בשם יעקב רבינוביץ', הפך לעורך העיתון הגרמני "אלגמיינר ז'ורנל" באמריקה והוא שלח לנו מכתב מקנדה, לאחר שנודע לו על התאונה הקטלנית של אבי, בו אמר כמה היה אסיר תודה לאבינו, שעזר לו ולאסירים אחרים. אבא לא היה יכול להשיג כל כך הרבה, אילו היה מתמודד מול שוטרים ליטאים במקום חיילים גרמנים זקנים.

באוקטובר 1943, הגרמנים הוציאו את המשפחה של דודי רובים מהגטו עם עוד כ-3,000 יהודים אחרים. הם נשלחו לאסטוניה. הדוד רובים אברמוביץ' כבר היה חולה, כשבנו, בוריה בן ה-12, הגיע איתו למחנה. הוא היה ילד מדהים, עם כישרון מיוחד לשירה ולמתימטקיה והרבה להמציא כל מיני "פטנטים" למען תושבי הגטו. בעזרת אחד מהם אפשר היה לגנוב חשמל. בוריה בילה את כל זמנו בהחברת אביו והיה ער לכך שאביו לא ייבחר לעבודה ולכן ימיו ספורים...

כשכבר היה ברור לכל שעומדת להתקיים אקציה נוספת, אבי הכריז בתקיפות , "את אריאלה לא יקחו". משמעון רטנר, בחור צעיר שהיה חבר מחתרת, למדו הוריי על אפשרות למצוא מחסה לילדה נאה ובהירת שיער בבית היתומים שניהל ד"ר באובליס הידוע. אבא הכיר אותו כעמית למקצוע לפני המלחמה, ולכן את כל השאר "לא תהיה בעיה" להסדיר.

ב 4 בדצמבר 1943 נתן לי אבא זריקת הרדמה ולאחר שהלבישו אותי בבגדי בת איכרים הוא לקח אותי אל בית היתומים והשאיר על יד דלת המבואה בתוך שק שאליו הוצמד פתק ובו נכתב: "אני אם לא נשואה ולא מסוגלת לטפל בבתי. אני מבקשת שתיקחו את בתי ברוניה מייזליטה לטיפולכם".

שאר בני המשפחה בכו מרה. איך היה יכול? לנטוש ממש ברחוב ילדה קטנה ויפה אהובה על הכל, בליל חורף במינוס 25 מעלות...

יום בהיר אחד שלח ד"ר באובליס מסר להורי שאני עומדת למות, ואם יש סיכוי, ולו הקלוש ביותר, הם צריכים לבוא לקחת אותי...

אבי החל לחפש נואשות מישהו מהתושבים המקומיים שיסכים לקחת אותי אליו. יום אחד נקלע דייג לקרבת המקום שבו אבא עבד. שמו היה יוזאפאס דאוטארקאס והוא זיהה את אבא מן הימים שמכר דגים לנופשים בבתי הקיץ. אבי החל לשכנע אותו. הדייג אמר שעליו לדבר עם אשתו ובניו. אבי נתן לו את התמונה היחידה שצולמה בגטו. נראיתי חמודה למדי, והעיקר וחשוב עוד יותר-הייתי בלונדינית.

בליל 3 בינואר 1944 אבא עזב את הגטו לתמיד, לקח את אמי איתו, ואחרי שנפרד מהוריו הקשישים ואחותו, הם יצאו לשכנע את משפחת הדייג לקחת אותי אליהם...למעשה, הדבר האחרון שמשפחה זו היתה זקוקה לו הוא ילד נוסף. אולם אנשים אלה היו יראי שמיים וילדתם נפטרה זמן לא רב קודם לכן. הוריי הצליחו לשכנע את המשפחה שיהיה זה המעשה הנכון לעשות מצד אנשים יראי שמיים כמותם. הרעיון הזה ריתק אותם.

יוליה, אמי המאמצת לעתיד, יצאה עם בנה זיגמאס, קצין בצבא ליטא, לבית היתומים כדי לאסוף את "נכדתם" הנפלאה והיפה. סופר להם שהילדה חכמה מאוד ובלונדינית, אך הם קיבלו לידיהם גוש בשר חבוט וזב דם. הם הביאו אותי לביתם במצב של פאניקה. הם רומו. איזו מן בלונדינית קטנה זאת? איזה שטויות? זה היה יצור צווחני שכנראה הלך למות. אמונתם גברה עליהם, והם החלו להתפלל להבראתי, על אף שתקוותם הייתה מועטה. במשך הזמן הזה החליטו הוריי לבוא לשם כדי לוודא שהכל מתנהל כסדרו. הם שמו פניהם לביתי החדש, הולכים בקור המקפיא דרך היערות כדי לשהות בו כמה ימים... מראה מפחיד נגלה לעיניהם! התגובה הראשונה של אמא הייתה שכנראה מדובר בטעות ולא היה אפשר לשכנע אותה אחרת. לבסוף היא זיהתה נקודת חן במקום כלשהו על פניי והשתכנעה שזו הבת שלה, אחרי ככלות הכל. הוריי התחננו לפני בני המשפחה שינסו להציל אותי. אבי הבטיח שיגיע בשעות הלילה כדי לעזור, והוא ישיג תרופות כדי לשפר את מצבי.

אבא, שעזב את הגטו ונעשה לחסר בית, לבש כסות של איכר והלך העירה. הוא התחיל להסתובב בין הרוקחים שהכיר. חלקם טרקו את הדלת בפניו, אבל אחרים נתנו לו תרופות ואפילו נתנו לו ולאמי מחסה בביתם החמים למספר ימים. אבל אף אחד לא היה יכול לתת להם מקלט לזמן ממושך. עם התרופות שהצליח להשיג חזר אבא לכפר שיליאליס כדי להתחיל במעשה קסמים שעיקרו ריפוי. המרחק לשם היה כ-20 קילומטר, והוא עשה את הדרך לילה אחר לילה. מאמא יוליה הייתה בקירה ברזי הרפואה העממית, היא הכינה חליטות צמחים וניקתה את הפצעים שלי. לא בכדי יצא בכפר ליוליה שם שם מרפאה. הם החזירו אותי לחיים. מהר יותר משחשבו לאפשרי שבתי להכרה והחלמתי. השיער שלי שב לצמוח. שוב התחלתי לדבר אבל רק בפולנית כפי שדיברו מאמא יוליה ובעלה. לביקור האחרון שלו הביא אבא את אמא איתו. היה קר ואמא הייתה עייפה מאוד. בדרך הם ראו איכר עם עגלה. הם נופפו לו לעצור, אבל אחרי שתיים או שלוש מילים הצליף האיכר בסוסו ודהר קדימה. הוריי הבינו שהוא ניחש את זהותם.

הם שכחו את עייפותם ועשו את שארית דרכם מהר ככל שיכלו. זיגמאס ויוזאס, הבן השני במשפחת דאוטארטאס, מיהרו להסתיר את הורי באסם וכיסו אותם בערמת בולי עץ. הגרמנים הגיעו במרוצה כעבור זמן קצר. הם חיפשו בבית מן המסד ועד הטפחות, קיפצו מעל ערמת בולי העץ שבאסם, וכשניכשלו בחיפושיהם שאלו במישרין את בני המשפחה אם ראו שני יהודים נמלטים. זיגמאס-גבוה, נמרץ ובנוי לתלפיות, אמר שמישהו עבר בריצה והצביע לכיוון כלשהו. משיצאו הגרמנים  למרדף אחרי העקבות החמים, שלפו האחים את הוריי מתחת לערמת בולי העץ. לאחר התקרית הזאת הם לא שבו לבקר אותי עד השחרור...

הורי סיפרו לי שיום אחד אחרי השחרור הם באו לכפר וראו אותי בגינה. עמדתי דוחסת תותים אל תוך פי, כולי מרוחה במיץ. הם היו מאושרים. הם לא לקחו אותי לקובנה מיד משום שלא רציתי ללכת. נאחזתי בחצאית של מאמא יוליה ואמרתי בפולנית, "יום טוב אדון, יום טוב גברת". מיד כשמישהו התחיל להסביר לי שיש לי הורים אחרים, התחלתי לבכות. רק אחרי שהורי חזרו וביקרו אותי כמה פעמים, הצליחה מאמא יוליה לנתק אותי מהחצאית שלה....

מתוך: Rescued Lithuanian Jewish Child