קארוליס ויבדוקיה גרייזה
בסוף 1943 הוחלט שיש להבריח אותי (מיכאלה קרנובסקי) מגטו קובנה לידיים בטוחות יותר. חבר של אבי הכיר משפחה חשוכת ילדים לפני המלחמה: הבעל היה גרמני והאישה רוסייה. הם כבר קיבלו ילד אחד 'מרכבת', כלומר אחד הילדים שנמסרו בתחנות רכבת לתושבים המקומיים על ידי אמהות צעירות ביילורוסיות, אוקראיניות או רוסיות, שגורשו לגרמניה לעבודות כפייה. אבי וחברו ניהלו משא ומתן עם הרולדס ויבגניה גרייז (קרוליס ויוודוקיה-דוניה כפי שהם כינו את עצמם) שהיו אנשים פשוטים, והם הסכימו לקחת אותי. בני המשפחה שלנו התווכחו ביניהם אם עליהם למסור את התינוקת או להשאיר אותי איתם וגורל המשפחה יהיה גורלה. באותה קומה של הבית הקטן ההוא בגטו, מלבד הוריי, סבתי ומשפחת גודינסקי – קובה, אשתו, דודתי נינה ורינה בת החודשיים שלהם היו שתי משפחות נוספות. אחת מהן הייתה משפחת רבינוביץ' עם בן מוקי רבינוביץ' בן 11. אמו של מוקי רבינוביץ', למשל, לא רצתה למסור את ילדיה לאיש. למזלי, אמי בחרה בצעד הנואש והאמיץ של פרידה מבתה. העבירו אותי מעבר להגדר לקרוליס בשק תפוחי אדמה, לאחר שנינה נתנה לי תחילה זריקת הרדמה ואז שיחדה את השומרים. היה לי שיער בהיר וגדלתי דוברת רק רוסית, מה שאומר שקרוליס ודוניה יכלו להגיד לשכנים שאני סתם עוד תינוקת 'מרכבת'. אמא פגשה את המצילים שלי במספר הזדמנויות, אבל אז היא החליטה להפסיק לעשות זאת, כי זה עלול רק לחשוף את כולם לסכנות נוספות. לאחר השחרור דודתי נינה ובעלה קובה גודינסקי יצאו ממחבואם וישר הלכו להביא אותי מהמצילים שלי, ששמרו עלי מתוך טוב לבם, מבלי לבקש תמורה. הם היו אנשים פשוטים ודי מבוגרים אז. למרבה הצער, למרות כל המאמצים של משפחתנו, הם גורשו מליטא למרכז אסיה, כי הבעל היה גרמני. נהגנו להתכתב איתם ולשלוח להם חבילות. לרוע המזל, הרולדס ויבגניה גרייז לא חזרו לליטא מגלותם, והם מתו שם.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
