קייליס

בשנת 1941 עם כיבוש וילנה על ידי הצבא הגרמני והקמתם של בתי המלאכה של ה.ק.פ. לתיקון כלי רכב משוריין ומפעל לעיבוד עורות קייליס שבהם עבדו עובדי כפיה יהודיים, הגיע לווילנה יהודי בשם אוסקר גליק שגורש מאוסטריה. גליק פגש חייל גרמני שהיה חבר נעורים שלו מווינה שדאג לסדר לו עבודה במפעל קייליס. אוסקר גליק התחזה לפולקדויטשה (גרמני אתני) והצטייד במסמכים מזויפים. כאשר החלו האקציות ומאות יהודים נשלחו לפונאר, ביניהם גם עובדי קייליס, והמפעל עמד להיסגר פנה גליק למפקד הגרמני הממונה על האספקה לצבא באזור והציע לו להפעיל את מפעל העורות עבור הצבא. (המפעל הוקם בשטח של בית החרושת לאביזרי חשמל אלקטריט שציודו נלקח על ידי הסובייטים בזמן הנסיגה מהעיר). עם חיסול גטו וילנה שוכנו העובדים היהודים של קייליס ובני משפחותיהם באגף מיוחד במפעל והוא הפך למחנה עבודה. בינואר 1942 פרצה שריפה במפעל ובחקירה של הגרמנים התגלה כי גליק יהודי. גליק ואשתו נעצרו והוצאו להורג.

היהודים בקייליס חיו בתנאים סבירים יחסית ורבים שאפו להגיע אל המקום, שנחשב לבטוח בעיני יהודי הגטו. בתחילה חיו במחנה כ-800 איש ובהמשך עלה מספרם ל-1,250, כולל כ-200 ילדים. בקייליס התקיימו חיי תרבות פעילים, הרצאות ופעילות ספורט, כמו כן פעל בו בית ספר לילדים וכן ספרייה קטנה. ב-27 במרס 1944 ערכו אנשי הס"ס את אקציית הילדים ורובם נשלחו למוות.

זמן קצר לפני שיחרור וילנה על ידי הצבא האדום חוסל המחנה ורוב תושביו נרצחו בפונאר.

במאי 1942 מנה המחנה 1,016 בני אדם מ -348 משפחות וזו היתה "התקופה השקטה" שסיפקה הזדמנות לקיים חיי תרבות במחנה. היהודים הקימו בית ספר לילדים, ספרייה קטנה, משטרה ומרפאה יהודים, וקיימו תחרויות ספורט.

באוגוסט 1943 חוסל גטו וילנה, ורק מחנות הכפייה של קיילס והק"פ ו-2 מחנות עבודה נוספים נותרו בעיר. אוכלוסיית קיייליס התנפחה. יהודים רבים ניצלו את המחנה כמקום מקלט זמני לפני שמצאו מקום מסתור טוב יותר או הצטרפו לפרטיזנים היהודים ביערות. לדברי יצחק ארד עברו במחנה כ -600 יהודים. ב -15 באוקטובר ערך ברונו קיטל בדיקה יסודית של המחנה והוציא להורג כ -30 יהודים שלא יכלו להסביר את נוכחותם במחנה. הבדיקות  בוצעו עוד כמה פעמים. בנובמבר קיבל קייליס מפקד חדש, איש האס אס ריכטר. הוא  הנהיג שליטה רבה יותר על המחנה וערך רשימה של תושביה.

במארס 1944, ילדי המחנה, בני פחות מ -16, נאספו במבצע בפיקודו של מרטין וייס. הם נלקחו לתחנת הרכבת; גורלם אינו ידוע. ללא הוכחות חותכות על גורלם, התפשטו שמועות שונות. הספר השחור פירסם עדות לכך שהילדים נלקחו לקרקוב, שם שימשו תורמי דם ועור לחיילים גרמנים פצועים. ב- 20 באפריל נלקחו 80 פועלים מקייליס לפונאר כדי לשרוף גופות. ב- 3 ביולי 1944 נאספו העובדים הנותרים של קייליס, הועברו לפונאר, והוצאו להורג. בסך הכל הוצאו להורג בפונאר באותו יום כ -2,000-2,500 יהודים ממחנות שונים.

כתב: שמחה בן שאול

מתוך עדותו של דר' משה פייגנברג:

אקציית הילדים ב -"kajlis"היתה באותו היום כמו ב-H.K.P., ז.א. ב-27 למארס 1944.
אקציה זו בוצעה בדרך ערמומית ביותר. יום לפני זה הודיע הסמל הראשון ריכטער, שמחר תיערך בדיקה רפואית לכל הילדים בבית הספר. כל הילדים צריכים להיות נקיים, לבושים יפה, האמהות רשאיות ללוות אותם. באמצעי הערמומי הזה, הצליח הבריון להוביל את כל הילדים וחלק מהאימהות למותם.
ההעברה ל-KOZLOWA RUDA כמו גם ל-KAJLIS"" התקיימה באותו היום כמו ב-H.K.P. .
התושבים של מחנה 1,500)  "KAJLIS "  יהודים) חיו כלכלית לא רע. הרבה יותר טוב מאשר בH.K.P. זה היה הודות ששם לא היה משמר גרמני, על הסדר שמרה המשטרה היהודית.
במארס 1944 מצבם הורע בהרבה, כי השמירה במחנה עברה לידי האס.אס.
גם חיסול של מחנה" KAJLIS" היה באותו היום של H.K.P. בשניים ביולי 1944.
לפני זה הביאו לכאן את 80 היהודים, אשר עבדו בבית החולים הצבאי ברחוב אנטוקול. אז העבירו את כל היהודים מ-"KAJLIS" העבירו לפונר, שם הם נרצחו.
רק שני אנשים הצליחו להינצל על ידי בריחה, אלה היו ד"ר בורק ליאון וזלטקוביץ ליאון.
ד"ר מרגוליס סמואל, אשר היה אחד המומחים הרנטגנולוגים הגדולים עם הכרה אירופאית אשר היתה לו הזכות לרפא גרמנים, הושיבו אותו יחד עם משפחתו לגסטאפו מאחר והיה לו קשר עם בתו. אשר ביתה בפרטיזנים. על שירותיו הוא שוחרר על ידי הגסטאפו, אך בזמן החיסול לא עזרו לו כל הישגיו והוא חוסל יחד עם כולם, עם משפחתו.
עד אותם 80 יהודים שהיו מועסקים אצל הגסטאפו, העבירו בימים הראשונים של יולי לקובנה, שם השמידו אותם בפורט התשיעי.

צבי ריזבסקי (ג'ורג'יק): סיפורו  של בלוק קייליס.(kailis)

הייתי פליט עם אימי בווילנה, הגענו לווילנה  בחודש אוגוסט  1939  מהעיר קלן בגרמניה. משפחת אימי היא משפחת ריזבסקי שחיה בווילנה. רחוב ואנגרי 13. (כיום מספר 11). ככל הפליטים היינו קשורים לג'וינט.

לג'וינט היה מטבח מרחוב זוולנה. שם נפגשו רוב הפליטים ששהו בווילנה. פגשנו שם את משפחת גליק (Glueck ) אוסקר ומינה. הם היו פליטים מווינה.  אימי חפשה דרך להתפרנס . עם כניסת הליטאים לווילנה התחילו אימי ומשפחת גליק  ועוד משפחה בשם לאזניק לסחור, ולכן נפגשנו כמעט כל יום אצל משפחת גליק ברחוב דייטשע  גאס 19 .הם גרו בתוך החצר, בדירה שהייתה פעם חנות.

בזמן שהגרמנים נכנסו לווילנה אוסקר עמד בשער הבית  והסתכל על שריון גרמני שעבר ברחוב. הוא שמע קול קורא בשמו מאחד השריונים. זה היה חבר שלו מווינה . שם חבר זה ,עד כמה שזכור לי, היה  וולטר ,ודרגתו הייתה פלדובל. ( feldwebel ).

וולטר זה סידר לאוסקר עבודה ביחידתו. אינני יודע  בדיוק איך אוסקר הגיע לדרגה של אופוטרופוס (Treuhaendler) על בית חרושת לפרוות קייליס שברחוב הטמנסקי, שהיה קודם בבעלות יהודית.

ב 6 לספטמבר 1941, כשיהודי וילנה עברו לגיטאות ,אנחנו גרנו ביום זה ברחוב פילסודסקגו, אצל דודי גרישה, אח אימי. קודם גרנו בבית של סבתא  רחוב וינגרי 13. בית זה הופצץ בבקר יום ה 23  ביוני. נאלצנו לעבור לבית דודי.

ביום כניסת היהודים לגיטאות  העבירו אותנו לבית הסוהר "לוקישקי" . היינו שם כמה זמן, אינני זוכר בדיוק כמה.

יום אחד באו אנשי ווארמאכט  וקראו בשמנו, והורו לנו להתלוות אליהם להעברתנו לגיטו. אך אימי דרשה שכל משפחת ריזבסקי שהיו  אתנו בבית הסוהר  יישארו יחד. היינו כשבועיים-שלושה בגיטו. גרנו ברחוב רודניצקי 6.

יום אחד אימי אמרה לי שיבואו אנשי ווארמאכט לקחת אותנו מהגיטו, ונעבור לבית חרושת לפרוות ששמו קייליס שעבד בשביל הצבא הגרמני. היא הסבירה לי שכשנגיע למפעל זה, נפגוש את מינה גליק,אבל את אוסקר, שהוא מנהל  המפעל אסור לנו "להכיר", כי הוא מתחזה לגרמני וברצונו לעזור לנו. כך אמנם היה. באו אנשי ווארמאכט והעבירו אותנו למפעל. שם פגשנו את מינה. אחרי כמה זמן הגיעה עוד משפחה בשם שסקין.  אחרי כמה זמן המפעל הועבר לבית חרושת ששמו הקודם היה "רדיו אלקטריק".

לעובדים היהודים של המפעל, שהועברו מהגיטו, פינו בית ברחוב שפטיצקעגו, בית זה נקרא מאז "בלוק קייליס".  לאחר כמה זמן הקימו עוד בלוק באותו רחוב, והם נקראו בלוק 1 ובלוק 2.

כל  התקופה שאוסקר גליק היה המנהל , לעובדים היהודים  היה יחס שווה  כלשאר העובדים הלא יהודים. העבודה הייתה עבודת פרוונות לצרכי הצבא הגרמני. המצרכים שחולקו לעובדים במפעל היו שווים לכולם.לא היה כל הבדל.

לאימי הייתה משפחה גדולה בגיטו ובזמן שחילקו את "השיינים" אימי דאגה לעביר חלק למשפחתה בגיטו.

אוסקר גליק היה בא מאוחר בערב לבקר את אשתו מינה בבלוק. אז היינו בבלוק 2. למינה היה חדר נפרד.

זכור לי שגם החבר הגרמני של אוסקר, שהייתה לו חברה פולניה, בא  אתה לבקר את מינה. זה נמשך עד סתיו 1942. אינני זוכר בדיוק אך בסתיו או תחילת חורף 1942, פשטה שמועה במפעל על מעצרו של אוסקר גליק. באותו זמן הייתה גם שריפה במפעל, איני זוכר אם זה היה קשור לאוסקר. הייתה שמועה שהלשינו עליו. המקורבים לו חשדו  בפולניה או בעגלון שהיה מביא אותם בערבים לבלוק. לאחר כמה ימים  בא "וייס" או הרינג מהגסטפו, איני זוכר בדיוק מי מהם, ועצרו את אשתו של אוסקר גליק-מינה לבית דולגיצר מריגה. השמועה הייתה שהם הוצאו להורג בפונאר.

לאחר חיסול גיטו וילנה ב1943 הוחלפו אנשי הווארמאכט באנשי אס.אס. הבלוקים  קבלו את השם konzentrazonlager" ". אני הייתי בקייליס עד סוף מאי 1944. אז חלק מאנשי הבלוקים נשלחו לקייזרואהל . אני הייתי במשלוח למחנה  במקום הנקרא קזלא רודה  בליטא, לעבודה בכרית כבול. עם חיסול מחנה זה הועברנו  לגיטו קובנה שהיה בשלבי חיסול. בדרך לקובנה חלק קטן מהאנשים הצליחו לברוח ליער. היתר נשלחו עם אנשי קובנה . את הנשים הורידו לשטוטהוף, הגברים נשלחו לגרמניה למחנה לנדסברג.

אני כותב את זה כי הייתי עם אימי מקורבים לאוסקר גליק . נזכור אותו ונזכור את הנרצחים מבלוק קייליס.

 יהי זכרם ברוך. אפיקים יוני 2010