חיים גולני

חיים גולני, נולד בשנת 1929 בווילנה (VILNA) שבליטא.

למד בבי"ס יהודי. בשנת 1939, עם פלישת הגרמנים ביוני 1941, הוטלו גזירות נגד היהודים. ב-1941 רוכזו היהודים בגטו וילנה, והעד ומשפחתו גורשו לגטו הקטן. משם גורש לפונאר, והצטרף למחתרת בפיקודו של אבא קובנר. בסתיו 1943, חוסל הגטו, והעד גורש למחנה קיווילי שבאסטוניה, שם עבד. עם התקרבות החזית הרוסית ב-1944, הועבר לשטוטהוף, שם עבד זמן קצר בקרמטוריום. בינואר 1945 גורש לגרמניה והועסק בעבודה במסילת הברזל, שם חלה בטיפוס והועבר ל REVIER. באפריל 1945 כאשר בנות הברית הפציצו את האזור, יצאו אסירי המחנה וביניהם העד, לצעדת-מוות. ב-18.4.1945, שוחרר עם חבריו ע"י הצבא הצרפתי. העד נדד באירופה והגיע לאיטליה. עלה ארצה על האנייה 'אף-על-פי-כן' אך גורש ע"י הבריטים לקפריסין. בסוף שנת 1947 הגיע ארצה.

ש: מה קרה אתך בזמן שאספו את כל היהודים?
ת: אני הייתי שוליה של בית מלאכה והיה לי רישיון לנוע חופשי בגטו. השוטרים הכירו אותי, כולם ידעו שאני עוסק בהעברת חלקים - הכל לצרכי שירות בתי המלאכה. היתה לי תנועה חופשית. הייתי ילד ערני, ראיתי הכל וזוכר את הדברים האלה היטב.

ש: זאת אומרת שהרישיון הזה עזר לך, הציל אותך למעשה.
ת: הרישיון הזה נתן לי עדיפות, נתן לי יתרונות, הגנה גם בפני הגרמנים וגם בפני השוטרים המקומיים ולמעשה ניצלתי אותו היטב. 

ש: מה אתה יכול לספר לי על הפעולות בתוך הגטו נגד הגרמנים - איסוף נשק, התארגנות - מה שאתה יודע.
ת: מה שאני יודע, שבתוך הגטו עצמו לא היו פעולות נגד הגרמנים, מכיוון שהגרמנים עצמם לא היו בגטו. הם היו נכנסים, בד"כ בקבוצות גדולות ומאובטחות היטב עם נשק אוטומטי. עד כמה שאני זוכר לא היתה אף פעילות אלימה נגד גרמנים בתוך הגטו עצמו. הפעילות המחתרתית בגטו התבטאה בעיקר בכמה תחומים: א. בחינוך הנוער לקראת מחתרת. ב. בגיוס אנשים אל המחתרת. ג. ברכישת נשק מחוץ לגטו או ייצורו בתוך הגטו למען המחתרת. ד. בסופו של דבר, גם בהוצאת הקבוצות האלה המגוייסות, עם נשק, מחוץ לגטו, בעיקר ליערות בסביבות וילנה. שם הם היו כבר מתארגנים עם קבוצות של פרטיזנים בפיקודם של מפקדים סובייטים שהסתתרו ביערות. זה מה שאני יודע על המחתרת בגטו.

ש: אתה בתור נער, האם קבלת איזה חינוך מחתרתי?
ת: קבלתי חינוך במועדון הנוער, בחצר שלנו. קבלתי חינוך - קודם כל יהודי, ציוני וגם הכינו אותנו במקרה הצורך - אם זה יימשך שנים ואנחנו נתבגר, שנוכל להחליף את אותם האנשים, שהם היו באותו זמן נשאו בעיקר הנטל של גיוס אנשים, אימונם והוצאתם לפרטיזנים.

ש: מי היה המדריך שלכם שם?
ת: כפי שאמרתי: אבא קובנר, שמרק'ה קצ'רגינסקי(?) - אלה היו השניים שאני זוכר אותם טוב. אבל היו גם נוספים בגיל ביניים - בגיל 16-17 שאת שמותיהם אני לא זוכר. גם נערות היו שם שהדריכו אותנו וגם קבלנו שם ועסקנו בפעילות תרבותית. למשל, היו נותנים לפנינו שירה של משוררים יהודים בעברית, ביידיש. היו מעמידים מחזות ואנחנו היינו השחקנים. כל זה בשביל לרכז אותנו הנוער ביחד, וגם להוציא אותנו מהבתים כשהמצב היה קשה וגרוע וגם כפי שאמרתי - לחנך אותנו לקראת אתגרים בלתי ידועים.

ש: מה היה תפקיד הנערות?
ת: הנערות כמו הנערים. אנחנו למדנו יחד ועסקנו בשליחויות שונות. למשל, אני לא יודע בדיוק היכן, אבל היה איזה בית דפוס מחתרתי בגטו, שהיה מדפיס כרוזים. אנחנו, גם הנערים וגם הנערות היינו צריכים להפיץ את הכרוזים האלה בלי להיתפס. היינו חייבים להיזהר גם מפני המשטרה המקומית, היהודית, שלא יתפסו אותנו. אנחנו עשינו את זה על ידי זה שהיינו עומדים בפינות רחוב, כאילו מוכרים סכרינה, קופסאות של סוכרזית, טבליות. מוכרים את הטבליות ומחלקים כרוזים לעוברים ושבים.

ש: לא פחדתם להיתפס?
ת: בודאי שפחדנו, אבל כל דבר היה כרוך בסיכון.

מקור: בית הספר להוראת השואה-יד ושם

מעדותו של חיים גולני על רצח פעילי המחתרת בעת חיסול גטו וילנה

ש. מה קרה אתך בהמשך?

ת. הגענו לאותו שלב שהגרמנים הכריזו על חיסול הגטו.

ש. באיזו שנה?

ת. סתיו 43 .'כל היהודים, בלי יוצא מן הכלל - בריאים, חולים, שיינים [כלומר האנשים להם ניתנו תעודות עבודה] או לא שיינים - כולם היו צריכים להתייצב על יד השער. כמו תמיד, אלה שלא באו מרצון אם גם הודיעו מראש, שמי שלא יתייצב יוצא להורג במקום, ואז המוני יהודים יצאו מהבתים שלהם עם מעט מטלטלים על הגב, הגיעו לשער הגטו ואז ידענו בטוח, כי ראינו שגם היודנראט, הנהלת הגטו היתה בין היוצאים, ידענו בטוח שהגטו הוא בשלב של חיסול. אנחנו יצאנו כל המשפחה אל השער ומשם הובילו אותנו ברגל לגבעות שמחוץ לעיר וילנה. המקום נקרא רוסה. לשם אספו אותנו, על הגבעות.

ש. מה פרוש רוסה - זה אזור?

ת. שם של אזור, גבעות רוסה.

ש. ליד איזה ישוב הכי קרוב זה היה?

ת. זה לא היה רחוק מווילנה, זה למעשה עוד חלק מווילנה, אבל מחוץ לעיר ממש. למעשה זה היה המשך של הרחוב המקורי שאני גרתי בו, רחוב סובוץ', אבל הרחוב הזה היה אחד הרחובות שיצאו מתוך וילנה עצמה לכיוון מזרח. שם אספו אותנו, את כל יהודי וילנה. אנחנו הגענו לשם לפנות ערב. דבר ראשון הפרידו בין נשים לבין גברים. נשים כללו גם את הילדות והנערות והגברים כללו גם את הילדים והנערים. הפרידו אותנו. אותם לקחו לבית הקברות - שם היה בית קברות נוצרי וחומה גבוהה חצצה בין הגברים ובין הנשים. ברוסה אני זוכר שכשהחשיך אמרו לנו כולם לשכב על העשב שהיה שם, כמו דשא ולחכות להוראות. ככה שכבנו על העשב הזה כל הלילה. היה לילה מאד קר וגשום. לפנות בוקר ציוו עלינו לקום, להסתדר בשורות. אגב, כל הלילה שמענו את הבכי של הנשים, של הילדות מהצד השני של החומה. לא ידענו מה קורה אתם והם לא ידעו מה קורה אתנו. שם הפרידו ביני ואבי לבין אמי ואחיותיי. אמי, יהודית-יוליה, אחותי הגדולה שרה ויוכבד הקטנה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותן. מאז לא ראיתי ולא שמעתי מהן כלום. לפנות בוקר ציוו עלינו לקום ואז הגיעו הקצינים הבכירים של הגסטאפו, עם רשימה מוכנה מראש, וציוו על ששה אנשים לצעוד קדימה, לצאת מחוץ לשורות.

ש. מי הששה האלה? לפי מה הם נבחרו?

ת. הששה האלה היו חברי מחתרת פעילים.

ש. יהודים?

ת. כן.

 ש. והגרמנים הכירו אותם?

ת. הגרמנים קיבלו עליהם מידע. כמו שאמרתי, אני לא יודע בדיוק ממי, אבל עובדה שהם ידעו בדיוק את השמות וידעו שהם נמצאו בינינו. הששה האלה - לא היה כ"כ פשוט, אבל בסופו של דבר הם איתרו אותם.

ש. הם לא יצאו לבד?

ת. לא, אבל הם איתרו אותם, הוציאו אותם החוצה. אחד מהם היה ד"ר קפלן. הוא היה מורה שלי בלידה. בגטו פגשתי אותו פעם אחת וידעתי שהוא איש מחתרת. את היתר לא הכרתי. הוציאו אותם החוצה ותוך משהו כמו חצי שעה פועלים פולנים הכינו ששה גרדומים ולנגד עינינו... כמובן, לפני זה - הגרמנים עם הסדר שלהם הקריאו את כתב האשמה שלהם, שהם היו אנשי מחתרת והם פעלו נגד השלטונות הצבאיים של גרמניה ונגד המשטר הגרמני ועל כן דינם מוות, ותלו אותם.

ש. האם אתה זוכר עוד שמות מתוך הששה?

ת. לא. אני לא זוכר שמות מתוך הששה, רק את ד"ר קפלן. אני גם זוכר, שאותו ד"ר קפלן, אחרי שתלו אותו, החבל נקרע והתחילו להסתודד, בינינו, המבוגרים שבינינו - אמרו שיש איזשהו חוק או נוהג בינלאומי, שאדם שנדון לתליה והחבל נקרע - חוננים אותו. אבל הם לא חננו אותו ותלו אותו בשנית ואז זה היה סופי.

 מקור:  יד ושם

מעדותו של חיים גולני על הגירוש ברכבת מגטו וילנה לאסטוניה

ציוו עלינו בצעדה ללכת לתחנת הרכבת. אני מדבר על מרחקים של קילומטרים.

ש. איזו תחנת רכבת?

ת. תחנת הרכבת של וילנה. תחנת הרכבת למטענים, לא לנוסעים. שם הטעינו אותנו על קרונות של מטען, של בהמות. החלונות הקטנים למעלה, על יד הגג היו סגורים בחוטי תיל. את הדלתות סגרו עם בריחים ועם פלומבות, חותמות. כמובן, כל הדברים האלה התנהלו תוך כדי כך שלא אמרו לנו שום דבר - מה ומי. פשוט ציוו עלינו ללכת, ציוו עלינו להיכנס לקרונות ומי שהתקשה או פיגר או ניסה לא להיכנס - כמובן, או שהכו אותו קשות או שפשוט ירו בו. מתוך הניסיון ידענו שהובלה בקרונות מובילה לפונאר (Ponar) .

ש. כמה גרמנים היו שם בערך?

ת. היו שם מאות גרמנים. אני חושב - אני לא יכול לנקוב מספר מדויק, אבל בסדרי גודל של מאות. על כל צעד ושעל היה גרמני, אבל היו לפחות פי שניים או פי שלושה ליטאים בנוסף לגרמנים.

ש. נוסף למאות שאתה מדבר עליהם?

ת. נוסף למאות האלה הגרמנים היו גם הרבה יותר ליטאים. אותה מיליציה ליטאית שהיתה לעזר לגרמנים.

ש. ויהודים?

ת. עד כמה שזכור לי היו 15 אלף יהודים שיצאו מהחיסול של הגטו.

ש. את זה אתה יודע מהכתובים, מהספרים?

ת. כן. אני לא ידעתי באותו זמן. אחרי המלחמה התחלתי להתעניין ואז נודע לי שבערך 15 אלף יהודים יצאו.

ש. כל העלייה לקרונות התבצעה באופן חלק, בלי בעיות? כמה זמן זה לקח בעצם?

ת. זה תהליך שלקח שעות. בצהרים התחילו להטעין אותנו ורק עם חשיכה הקרונות התחילו לזוז.

ש. מה קרה אתך?

ת. אני הייתי בקרון אחד יחד עם אבי, עם בן דוד שקראו לו יענקל'ה, יעקב.

ש. יעקב מה?

ת. יענקל'ה ז'וק ועוד עשרות יהודים אחרים, כמובן רק גברים. דחסו אותנו פנימה כמו סרדינים. תוך עשר דקות- רבע שעה כבר לא היה אויר לנשום, למרות שבחוץ היה קר מאד.

ש. יענקלה ז'וק - איך הוא בן דוד שלך? מצד אמא או אבא?  

ת. מצד אבא. אביו היה אח של סבתא שלי, צביה, מצד אבי. הטעינו אותנו על הקרונות ועם חשיכה הרכבת התחילה לזוז צפונה. אנחנו הגענו לפונאר, ראינו את השלט של תחנת פונאר. הרכבת עצרה ואז היינו בטוחים שזהו - פותחים עוד מעט את הקרונות, נוצא מהם ויירו בנו, כמו שידענו שעושים לאחרים.

ש. מה ידעתם על פונאר באותו זמן?

ת. ידענו שזה גיא ההריגה של יהודי וילנה. מכיון שמאז שהגרמנים נכנסו לווילנה, הובילו יהודים לשם להריגה וכמעט לא היתה פעולה, לא היה אירוע של הובלת יהודים לפונאר, שלא הצליחו בודדים להימלט מגיא ההריגה הזה, והם סיפרו מה שקורה שם. היו גם כאלה שחזרו פצועים משם. היו כאלה שחזרו אחרי יומיים-שלושה ויותר אחרי שירו בהם.

ש. לא על הפעם הזאת אתה מדבר?

ת. לא.

ש. מה קרה כשהגעתם לפונאר?

ת. כפי שאמרתי, הרכבת עצרה ועמדה. היתה דומיה מוחלטת וכולם היו בטוחים שאלה השעות האחרונות לחיינו. היו כאלה שהתפללו, היו כאלה שצעקו, היו כאלה שדווקא ניסו לעודד את ההמון, ואמרו שזו לא הוכחה שהרכבת עומדת. בקיצור, קשה מאד לתאר את האווירה של השעות האלה. עמדנו שם בערך כשעתיים.

ש. אתם בתוך הרכבת?

ת. כן, בתוך הקרונות הסגורים. כמובן, ללא מים, ללא אוכל, ללא אפשרות לעשות צרכים, הכל בתוך הקרון עצמו. כעבור כשעתיים הרכבת התחילה לזוז לאט לאט לכיוון צפון. חשבנו שאנחנו נגאלנו בקטע הזה. בסופו של דבר, אחרי נסיעה של 10 או 12 ק"מ הרכבת עצרה אחרי שנסעה מאד לאט. הרכבת עצרה וחזרה לפונאר. שוב חשבנו שזהו, זה הסוף. המשחק הזה של הגרמנים התנהל כל הלילה כמעט, עד לפנות בוקר. הרכבת נסעה ועצרה, נסעה ועצרה.

ש. איזה הסבר היה לכם לכל הנסיעות האלה?

ת. שום הסבר לא היה לנו. אנחנו כבר היינו למודי ניסיון, שהגרמנים עובדים עלינו פסיכולוגית לא פחות מאשר פיזית, רוצים לשבור אותנו. מאד יכול להיות שבאותו לילה גם היו הוראות להרוג אותנו, להשמיד אותנו, אבל השיקולים שלהם וההוראות השתנו כל הזמן. הם כל הזמן קיבלו הוראות כאלה ואחרות, לפעמים סותרות. בסופו של דבר, אני לא חושב שמישהו מהניצולים יכול לדעת מה גרם לאותן תזוזות רכבת הלוך וחזור באותו לילה. בסופו של דבר הרכבת התחילה לנוע לפנות בוקר צפונה יותר מהר ויותר חזק ויותר רחוק, ואז ידענו שלפחות בשלב הזה אנחנו ניצלנו. אז אחרי נסיעה ממושכת הגענו לריגה, עיר הבירה של לטביה. ראינו את העיר - הכל דרך החרכים שבין הלוחות של הקרון. יש כאלה שראו דרך החלון וחוטי התיל. אני גם טיפסתי על גבו של אבי וראיתי את העיר הזאת, ראיתי את הנהר, ראיתי את המפרץ של הים וידענו שאנחנו בריגה. שם הרכבת עצרה. זה היה אחרי שלושים וכמה שעות שלא אכלנו ולא שתינו. אז הם הוציאו אותנו מהרכבת לרציף, חילקו לנו שם מנות לחם עם מרק חם... בריגה כפי שאמרתי, קיבלנו לראשונה פרוסת לחם ואיזו צלוחית מרק. אגב, את הצלוחית הזאת אני זוכר: היא היתה ממתכת מצופה אמאיל אדום. ציוו עלינו לקחת את הצלוחיות האלו ולשמור אותם להמשך. היינו חייבים עם האוכל הזה לחזור לקרונות. שוב סגרו אותנו בתוך הקרונות והמשכנו לנוע. הגענו לפנות בוקר הבא לאסטוניה.

ש. כמה זמן הייתם בריגה?

ת. היינו שם משהו כמו שלוש שעות. אגב, אני צריך להגיד שבריגה תוך כדי מתן המרק והלחם הגרמנים כבר הוציאו את החלשים ואת החולים. כל מי שעבר לקבל אוכל ונראה בעיניהם לא מספיק כשיר לעבודה גופנית קשה - הוציאו אותו החוצה ולא החזירו אותו בחזרה לקרונות. כמובן שגם אותם לא ראינו יותר.

ש. מי עשה את המיון הזה?

ת. הגרמנים, ס"ס. שם כבר היו להם עוזרים חדשים, הלטבים. גם מדים אחרים. אנחנו חזרנו לקרונות והובילו אותנו לאסטוניה.

מקור: יד ושם 

עדותו של חיים גולני כפי שפורסמה בפייסבוק 2/5/2019

נולדתי בווילנה בשמחת תורה בשנת 1929. בסתיו 1943 הייתי הצעיר ביותר בכנופיה של 12 נערים בגטו א' בווילנה. היינו יוצאים בלילות מהגטו הגדול דרך הגגות, כדי להביא מזון מהאיכרים הפולנים בכפרים שבסביבת וילנה. בהתחלה חלק מהאיכרים היו תורמים לנו מזון כי ריחמו עלינו. בהמשך הם כבר דרשו שנביא להם דברי ערך. היינו מספקים להם נעליים, שעונים, ודברים יקרי ערך, שקיבלנו מתושבי הגטו. בתמורה, האיכרים היו נותנים לנו מזון, שכלל בעיקר לחם, בשר מעושן, נקניק, ולעיתים פירות וגם גבינות. מזון זה הבאנו חזרה לגטו, לאלו שקיבלנו מהם את דברי הערך, וכמובן למשפחותינו.

לילה אחד, האיכרים הכינו לנו מארב של אנשי ס.ס. ליטאים, לטביים ואוקראינים. אנשי הס.ס. ירו עלינו, והצליחו להרוג שני נערים מהקבוצה. האיכרים שהסגירו אותנו היו פולנים. בזה הסתיים המבצע. לא חזרנו יותר לעסוק בזה.

דצמבר 1944 צפון פולין. מחנה ההשמדה שטוטהוף ליד נמל דנציג. 8-15 מעלות מתחת לאפס. הובאנו מאסטוניה, דרך הים הבלטי באמצעות ספינות מלחמה של הצבא הגרמני הנסוג מפני התקדמות הצבא הסובייטי. הובאנו למחנה ההשמדה שטוטהוף, שנמצא על יד עיר הנמל הפולנית דנציג. שם נאלצנו לפי הוראות הס.ס. להשיל את כל בגדינו, נשארנו עירומים. הם חיפשו עם מקלות בתוך הפה, אם לא החבאנו שם משהו. אחר כך התיזו עלינו בזרנוקים מים קרים כדי לנקות אותנו מכינים. קיבלנו את הבגדים עם הפסים ואת נעלי העץ, ואיתם היינו עד סוף המלחמה. הייתי במחנה ההשמדה שטוטהוף חודש ימים. עבדתי בקרמטוריום במיון בגדים של המומתים.

משטוטהוף הובילו אותנו ברכבות למחנה השמדה דאוטמרגן, בסביבות העיר פרייבורג. הייתי שם ארבעה חודשים, הקשים ביותר עבורי בכל תקופת השואה, מינואר 1945 עד 18 באפריל, אז הוצאנו לצעדת המוות לכיוון דכאו. שוחררתי ב- 24 לאפריל, תוך כדי צעדה על הכביש, בידי הצבא של הרפובליקה הצרפתית החופשית.

צילמה: דווינה פיינברג זגורי

חיים גולני בן ה-93 יעיד ב'זום' נגד מזכירת מפקד מחנה ההשמדה שטוטהוף במסגרת המשפט נגדה. / ערוץ 7 ניצן קידר 6.09.22

ניצול השואה הישראלי, חיים גולני בן ה-93, יעיד נגד אירמגרד פורצ'נר, מזכירתו של מפקד מחנה הריכוז שטוטהוף בפולין בו נרצחו יותר מ-28 אלף יהודים בשואה.

משפטה של פורצ'נר מתנהל בגרמניה והיא נאשמת בסיוע לרצח של למעלה מ-11 אלף בני אדם.

גולני נחשב לאחד העדים היחידים לזוועות שהתבצעו במחנה שעדיין בחיים. הוא סיפר בעבר כי הוא זוכר היטב את המזכירה, שאותה ראה פעמים רבות במהלך הדרך בה הובילו אותו הגרמנים לעבודה במשרפה שפעלה במחנה ההשמדה.

צייד הנאצים ד"ר אפרים זורוף ממרכז וינזטל הוא זה שאיתר את גולני במסגרת סיוע שהוא מעניק לתביעה בגרמניה בהכנה למשפטים של פושעי מלחמה נאצים.

פורצ'נר טוענת באמצעות סנגוריה כי מילאה תפקידים משרדיים במקום ולא ידעה כלל על הפגיעה והמוות ששלטו במקום.

המשפט של פורצ'נר הוא השביעי במספר בעקבות השינוי הדרמטי במדיניות הגרמנית ביחס להעמדתו לדין
של פושעים נאצים והרשעתו של איוואן דמיאניוק ב-2011. חמישה משפטים הסתיימו בהרשעת הנאשמים,
ואחד הופסק בגלל סיבות רפואיות.