אברהם ברוידס

אברהם ברוידס (ו' בניסן תרס"ז, 19 במאי 1907, וילנה – ה' באייר תשל"ט, 2 במאי 1979, תל אביב) היה משורר ועורך עברי.

זוהה כ"משורר הנוער העובד". שיריו פורסמו בביטאון התנועה "במעלה". בעת פרעות תרפ"ט טבע ברוידס באחד משיריו את הסיסמה ”אנו, לעבודה להגנה ולשלום!”, שהייתה לסיסמת הנוער העובד (לימים הנוער העובד והלומד) עד היום.

ברוידס נולד בשנת 1907 בווילנה שבאימפריה הרוסית (בירת ליטא של ימינו) למשפחה ענייה. אביו, יצחק ברוידס (1879–1946), קרוב משפחתו של הסופר ראובן אשר ברודס, נולד בווילנה למשפחה המתייחסת לגר"א. בצעירותו הוסמך האב לרבנות בישיבת סלובודקה, אך הצטרף עד מהרה לתנועת ההשכלה ונמשך לציונות ולסוציאליזם, והיה דמות בולטת בחוגי הציונות בווילנה בשנים 1889–1924. בילדותו של אברהם, בין השנים 1912–1914, שהה האב לרגל השתלמות בברלין, ואברהם ואמו התגוררו בתקופה זו אצל סבו (מצד האם), שהיה סוחר עורות אמיד. סבו דאג לו בתקופה זו לחינוך דתי קפדני, משום שלא היה מרוצה מהמסגרת החינוכית החילונית שאליה הצטרף אביו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלץ יצחק ברוידס לשוב לווילנה משום נתינותו הרוסית. בתקופה זו עסק בכתיבת סיפורים ומחזות ביידיש, ובתרגום ספרות מחקר בהיסטוריה מגרמנית לעברית. אברהם הצעיר סייע לאביו בהעתקת התרגומים.

אברהם למד בחדר מתוקן ובגימנסיה העברית בווילנה (ע"ש ד"ר אפשטיין) – מוסדות שדגלו בשיטת העברית בעברית. אביו היה מעורב מאוד במסגרות החינוכיות הללו, כנציג וועד ההורים. שירו הראשון שנתפרסם ("על אף הכל!") אף הפך להמנון הגימנסיה והולחן בידי א. תמרי. אברהם הצעיר החל להיות פעיל בביטאוני הגימנסיה "כוכב המזרח" ו"לפידים". הוא שימש כעורך הגיליונות (וכן ערך במשך תקופה מסוימת גם את עיתון הילדים "השחר"). בעיתונים אלה פרסם את שיריו הראשונים, פעמים רבות תחת שם העט "אבי"ב" (אברהם בן יצחק ברוידס). בתקופה זו היה חבר השומר הצעיר והחלוץ הצעיר ואף מכשיר עצמו, בעצת אביו, לעליה בבית הספר המקצועי של אורט. הוא נסע לוורשה שם התוודע לסופר אהרון לובושיצקי שאף הדפיס שניים משיריו ב"הכוכב". עם שובו לווילנה התקרב לחוג הסופרים "הזמן" ובייחוד לסופרים י"א טריווש וש"ל ציטרון.

ברהם עם משפחתו לארץ ישראל. רבים מכתביו שלפני העלייה אבדו כשנפלה אחת המזוודות בה היו צרורים למים, בירידה מן האוניה. המשפחה התגוררה כמה חודשים ביפו ולאחר-מכן עברה לתל אביב. אברהם סייע לפרנסת המשפחה ולמצוקתה הכלכלית כאשר עבד כפועל בניין, ביישור חולות, סלילת כבישים, בקטיף ובמפעל לגפרורים. הוא הצטרף ל"גדוד מגיני השפה". בתקופה זו יזם התארגנות של נוער עובד, וב-1924 הוא השתתף בייסוד ההסתדרות הכללית של הנוער העובד העברי. ב-1926 נבחר כחבר בוועידת התנועה, ובאותה שנה הקים יחד עם דוד כהן את עיתון "במעלה" - ביטאון הנוער העובד. בתקופה זו נערכו מפגשיו הראשונים עם המשורר ח"נ ביאליק והסופרים י' רבינוביץ' ואשר ברש, שהדפיסו אחדים משיריו בעיתון "הדים". הוא אף יזם מפגש בין ביאליק לברל כצנלסון (עורך עיתון "דבר") שבעקבותיה נרתם ביאליק למאבק לעבודה עברית. בין השנים 1926–1928 עבר לירושלים על מנת ללמוד בבית המדרש למורים (בהנהלת דוד ילין) בהמלצתו של ביאליק. אולם מצבו הכלכלי לא אפשר לו ללמוד באופן מסודר והוא הסתפק בשמיעת הרצאות באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התפרנס מעבודה בהקמת מבנה בית הספרים הלאומי בגבעת רם. מחלת הבילהרציה שתקפה אותו אילצה אותו לבסוף לשוב לבית הוריו בתל אביב.

בשנת 1928 התמנה בהמלצת ביאליק למזכיר אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל, תפקיד שאותו מילא במשך 36 שנים, עד צאתו לגמלאות בשנת 1964. ב-1931 נשלח מטעם "החלוץ" לפולין דרך וינה. ב-1932 התחתן עם לאה (קורלנדר). ב-1963 כיהן כשליח ההסתדרות לארצות הברית. בשנת 1978 זכה בתואר יקיר תל אביב.

הוא נפטר בתל אביב בה' באייר תשל"ט 1979, בגיל 72, לאחר מחלה קשה שארכה כשבע שנים, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור. על שמו רחובות בשתי ערים בישראל, תל אביב ובאר שבע וגן באשדוד.

שיריו של ברוידס מאופיינים בליריות ובפשטות הביטוי. הנושאים המרכזיים שעליהם כתב בצעירותו שאובים מחייו כנער עברי עובד בארץ ישראל. על אף אופייה ה"פוליטי" של שירתו, יש להבדיל אותו ממשוררים רבים אחרים בני תקופתו בכך שהוא לא התמקד רק ב"אוונגרד" בדמות החלוץ החקלאי העושה מלאכתו בשמחה, אלא דווקא בדמותו של העובד העברי הפשוט הסובל ממצוקת חייו ותנאיו הכלכליים. העמדת הפרט כנושא לשירה פוליטית העמידה את כתיבתו במתח שבין הכתיבה הדידקטית-המגויסת לבין כתיבה אקספרסיוניסטית-חווייתית. מתח נוסף עמו התמודד בכתיבתו היה המתח שבין התוכן החלוצי-ציוני-יהודי לבין המסר המעמדי-סוציאליסטי.

גם שימושו הצנוע והעממי באמצעים האמנותיים בולט על רקע משוררי התקופה שנטו יותר ליצירת שיר בעל מבנה אמנותי מורכב. הכינוי "משורר הנוער העובד" ניתן לו לא רק משום שהיה ממקימי התנועה ואחד מדובריה הבולטים בתרבות, אלא גם מפני שנושאי שירתו ואופייה הפשוט והעממי ביטאו הן את שפתם והן את רחשי לבם של חבריו לתנועה. בבגרותו, הרבה ברוידס לכתוב גם על נושאי המשפחה וההורות. רבים משיריו הולחנו.

שירו "למשמר האזרחי" הולחן על ידי גיל אלדמע, בשנת 1945. שירו "על גבעה שם בגליל", המספר על יוסף טרומפלדור הולחן בשלושה לחנים שונים (על ידי מנשה רבינא, יואל ולבה ונחום נרדי). השיר בלחנו של נרדי בוצע על ידי אריק איינשטיין באלבומו ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'.

בשנת 1948 זכה ב"פרס ברנר לספרות יפה" על ספרו "מאדם לאדם", בשנת 1957 זכה בפרס קוגל על ספרו "שרשים בסלע". בשנת 1958 זכה ב"פרס עיריית רמת גן ע"ש למדן" על ספרו "אל השחר הגנוז".

מקור: ויקיפדיה

תקופה ודרך

שווה נא לנגד עיניך עיר ואם בתפוצות - וילנה שמה. ואני נער קטן, משוטט לו בין סימטאות צרות ועקלקלות. הבתים קלופי טיח ואפורים. קשתות שערי הגטו כתלויות בנס. חולין מסביב ומאבק יגע לפרנסה. רוכלות זעומה ומלאכה זעירה. אך על פני הרקע הזה של "הרחוב היהודי" השתקפה איפרכיה מיוחדת לעצמה, שבמרכזה עמד "דער שולהויף" - חצר בית הכנסת.

ארבעים בתי כנסת, לערך, קטנים וגדולים, נצטופפו ונתחברו בשכנות ולידם פעלו חברות לגמילות חסדים שמטרתן לתמוך בלומדי תורה עניים ובדלת העם. פה נפגשו סופרי סת"ם, מלמדי תינוקות, מוכרי סידורים, תפילין, ציציות, טליתות, מזוזות ושופרות.

אף לא נעדר מן החצר מקווה לנשים חסודות. כך נתגבשו דפוסי מסורת, מנהגים ומצוות שבין אדם לחברו ובינו לקונו. היתה זו הוויה ספוגה רחשי תפילות וניגון לומדים עצוב. מן הסביבה האפופה עוני וסבל בקעו זהרורי אורה ועלה פיכוי של חיות טובה.

משום מה נמשכתי תמיד אל "בית כנסת הגדול". לא משום שהעמיד חזנים לשם ולתפארת. קסמו לי צורת חללו הנרחב ועמודיו הגבוהים. בלי משים ביקשתי להשתהות בו לבדי דווקא בשעה שהיה ריק מאדם. אהבתי להסתכל ממושכות בסגנונו הארכיטקטוני המקורי ובתבניתו השקערורית, שנצטיירה לעיני כמרתף פלאים רצוף תעלומה.

יש שעליתי בצעדי יראה אל בית עקד הספרים ע"ש מתיתיהו שטראשון ז"ל. ספרייה שהכילה ספרים וכתבי יד יקרי המציאות. בסמוך לבנין זה, בעליית הגג, התגורר לפנים הגר"א זצ"ל. נהגתי להציץ כאן בחור הבולט שבמעלה הקיר, אשר לפי הסיפור העממי, חלף דרכו קלע של תותח בימי נפוליאון. באווירה הזאת הסתופפתי לתומי וקלטתי רשמי ילדותי הראשונים.

אבי, שהיה בחור ישיבה והוסמך לרבנות, נעשה בשעתו לאכסטרן ונתמשכל. הוא נסחף עם גלי התנועה הסוציאליסטית הלוחמת בשלטון היחיד של הצאר הרוסי ובמשטרו העריץ והרודה. אך מהפכת 1905, שמצאה לבסוף פורקנה בדם קורבנות יהודים, פקחה עיניו לראות מה עמוקה ומושרשת השנאה לישראל.

תרע"ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה. כל נתיני רוסיה הוחזרו מגרמניה. בין אלה היה גם אבא "הנעלם". חלומותיו היפים נתבדו. הוא הסתגר בכתיבת סיפורים ומחזות ביידיש. שניים ממחזותיו הוצגו בהצלחה על בימת חובבים.

עיסוק זה שאינו מכניס פרוטה, נראה משונה מאוד בעיני המשפחה. במה מבלה אדם בעל לאשה ואב לילדים, מיטב שעותיו? יושב הוא וממלא עמודים שלמים, כאילו הכל שפיר ופסו דאגות מן העולם.

לילה אחד, בחצות, נשמע מטח יריות והתפוצצות אדירה הרעישה שמיים וארץ. "הגשר הירוק" על נהר הוויליה נהרס וצמרמורת חלפה למראה התמונה העגומה של הצבא הרוסי המובס והנסוג.

העיר נכבשה בידי הגרמנים. השלטון החדש פתח מיד בנגישות. יהודים נחטפו מבתיהם לעבודת כפייה ופרך. הגלות הטביעה חותמה בכל.

כך נמשכו ימי המרורים והדיכאון. העוני עשה שמות. מבעוד לילה נתארכו התורים ליד החנויות הרשמיות לקבל קצת גריסין ומעט תפוח אדמה. ואני אחד בקהל המצטופפים. וילנה מנותקת מן העולם ב - 1916-1917. המצור אכזרי וחונק. בעלי בתים נכבדים פשטו יד. רבים נטרפה דעתם, ברחוב הסתובבו כל מיני "מתנבאים". נפוחי רעב צנחו והתגלגלו באין תומך וסועד. לא הספיקו העגלות של "חברה קדישא" להעברת המתים.

באין ברירה המשכנו להסתופף בבית סבא, שנתפרנס בקושי משארית חסכונותיו. לא אחת כשנתפסתי עם שריד כיכר הלחם והסכין נטויה ביד לבצוע מן הפת, היה משתלח לעומתי מבט כעוס ונפלטה נזיפה: "ער פידלט שוין" (הוא כבר מכנר). אהה, זממי נתגלה. מבויש, נפחד ונכנע הייתי מרפה מן החלם ושפתי נעות בדממה. עברני כחש טמיר וחשתי התפעמות מוזרה. התכנסתי אל תוך עצמי ובמסתרים זע מיתר דק ונוגה, ברעידת נפש נתקדשו ניצוצות שיר ראשונים. מה יקרו לי השורות הרופפות התמות, אשר לא ראו אור דפוס מעולם.