יעקב גנס

יעקב גֶנְס (1905 – 14 בספטמבר 1943) היה קצין יהודי-ליטאי, מפקד המשטרה היהודית ויושב ראש היודנראט בגטו וילנה במהלך השואה.

גנס עמד בראש הגטו, והאמין בהפיכת הגטו לפרודוקטיבי, תחת הסיסמה "העבודה למען החיים", על מנת למנוע את קץ הגטו, ובכך להציל כמה שיותר יהודים. הוא עסק גם בטיפוח התרבות והחינוך בגטו. יחסו למחתרת שפעלה בגטו וילנה היה דו-ערכי. מחד גיסא, טען שביום שבו יחוסל הגטו הוא יצטרף למורדים, ומאידך גיסא, נאבק במחתרת פן זו תמיט חורבן על הגטו ויושביו. נאמן לעמדתו טען כי פעולות המחתרת הן לגיטימיות אך ורק כאשר חיסול הגטו ידוע וברור לכל. גנס לא זכה לממש את דבריו בדבר הצטרפות למחתרת ביום חיסול הגטו כיוון שהואשם בסיוע למחתרת והוצא להורג בידי הגסטאפו תשעה ימים קודם לכן.

גנס נולד ב-1903 בכפר אילובייצ'יאי במחוז שאוולי שבליטא למשפחה יהודית ממעמד הביניים, הבכור מבין ארבעה אחים. הוא התחתן עם ליטאית לא יהודייה ב-1922 והפך לאב לבת. ב-1924 החל ללמוד באוניברסיטת קובנה. את מחייתו מצא בהוראת השפה הליטאית, ספרות וחינוך גופני בבתי ספר יהודיים באוקמרגה ובביורברקס. הוא החל לעבוד במשרד המשפטים הליטאי בקובנה ב-1927 בתפקיד של מנהל חשבונות. לאחר שסיים את לימודיו במשפטים ובכלכלה ב-1935, עזב את תפקידו בממשלה לטובת תפקיד בחברת נפט. שנתיים מאוחר יותר החליף את עבודתו בשנית והצטרף לחברת "לייטוקיס", הקונצרן הקואופרטיבי הגדול ביותר בליטא.

גנס התנדב לצבא הליטאי ב-1919, בעת שליטא נלחמה על עצמאותה. הוא נשלח לקורס קצינים וסיים אותו בדרגת סגן משנה. לאחר שכבר נישא, ביקש להצטרף לחיל האוויר הליטאי הצעיר, אך חיל זה קיבל לשורותיו רווקים בלבד. במקום זאת נשלח לחזית והצטרף לגדוד של חיל רגלים במלחמה נגד פולין. הוא קודם לדרגת סגן וזכה לאות כבוד על לחימתו. גנס נשאר בצבא עד 1924, עת התחיל בלימודים אקדמאיים בקובנה. הוא נשאר קצין מילואים, נשלח לקורס לקציני מטה וקיבל דרגת סרן.

כאשר ליטא הפכה לרפובליקה סובייטית ביולי 1940, פוטר גנס מתפקידו ב"לייטוקיס". הוא היה ציוני רוויזיוניסט, ולכן פחד להיעצר. בשל כך, עבר לוילנה, שבה לא היה ידוע ובה גם התגוררו אמו ואחיו שלמה. הוא התמנה למנהל חשבונות במחלקת הבריאות העירונית בווילנה, משרה אותה השיג בעזרת חבר ליטאי. כשהגרמנים כבשו את וילנה ב-26 ביוני 1941, אותו חבר ליטאי מינה אותו למנהל בית החולים היהודי. כחודש מאוחר יותר הוקם בעיר יודנראט, שהונהג בידי שאול טרוצקי, שחוסל כעבור חודש נוסף על ידי הנאצים.

בספטמבר 1941 פוצל היישוב היהודי בווילנה לשני גטאות - גטו 1 וגטו 2. לאחר העברת יהודי וילנה והסביבה לגטאות אלו, הם מוינו לפי כוח העבודה שלהם: גטו 1 יועד לאלו שיכלו לעבוד והיו להם אישורי עבודה, וגטו 2 יועד לכל השאר. וכך, היתומים, הזקנים והחולים הועברו לגטו 2, בעוד בעלי רישיונות העבודה ומשפחותיהם הועברו לגטו 1. ב-7 בספטמבר הוקם יודנראט שני לגטו בראשות אנטול פריד. פריד עבד גם הוא בבית החולים היהודי, ולפיכך הכיר את גנס. בשל היכרותו איתו, הוא החליט למנותו למפקד המשטרה היהודית בגטו. המשורר אברהם סוצקבר תיאר את הקמת המשטרה היהודית כך:

	גנס הקים משטרה מקומית... הוא בחר אנשים מתאימים, ענד לשרווליהם סרטים כחולים עם מגיני דוד לבנים ומהיום והלאה היו נאלצים לשמוע בקולם, למלא את פקודותיהם...

הגרמנים החלו בביצוע אקציות בגטו וילנה בספטמבר 1941, שנמשכו עד דצמבר של אותה שנה. במהלכן נשלחו רבבות היהודים לפונאר אשר בפאתי וילנה, ושם נרצחו. המשטרה היהודית נתבקשה לסייע בהוצאה לפועל של האקציות, וכחלק מתפקידו ניסה גנס לסייע בהצלת חיים רבים ככל הניתן.

במקביל, גנס והמשטרה היהודית החלו ליטול לעצמם תפקידים אשר היו בסמכותו של היודנראט, בהנהגת פריד. עם זאת, אופיו של היחס בין המשטרה היהודית ליודנראט בגטו לא נשא סממנים של מאבק בין מנהיגיהם. ואולם, עם סיום האקציות בדצמבר 1941, ניתן היה להבחין במאבק שהתגלע בין פריד לגנס. גנס הראה עליונות בולטת על פריד: גנס נטל מפריד סמכויות, וצבר במהירות השפעה וכוח בדרגים העליונים במוסדות הגטו. שלטונו וסמכויותיו של גנס הפכו אפוא במהירות למוכרים בקרב הגטו ותושביו. פריד עצמו הודה בשיחה פרטית בתחילת 1942 כי "גנס הוא השליט בגטו, ויש לו קשרים טובים עם הממשל ועם משטרת הביטחון". לבסוף, הגרמנים פירקו את היודנראט ביולי 1942 ומינו את גנס ליו"ר הנהלת הגטו ולנציג אוכלוסייתו (Ghettovorsteher). כך קיבל את הסמכות הרשמית לתפקיד שממילא ביצע בפועל במשך מספר חודשים.

ניתן להבין התפתחות זו לנוכח ההבדלים בין שני האישים ברקע האישי, באישיות, ובמעמדם בקהילה. אנטול פריד היה יהודי מתבולל, ולא היה מעורב בחיי היהודים שם. הרמן קרוק אמר, כי פריד הוא "יהודי שחי כל חייו בווילנה, ואיש מווילנה היהודית לא הכיר אותו". בשל כך, אף אחד גם לא רצה במינויו ליושב-ראש היודנראט. מינויו היה מקרי לחלוטין, הוא לא זכה לאמונם של תושבי הגטו, וכונה בשמות גנאי רבים. הסברה שרווחה בגטו היא שפריד דואג רק לעצמו, וגורל הגטו אינו מעניין אותו.

גנס, לעומתו, היה דמות סמכותית יותר, עובדה שאפשרה לו לתפוס עמדות שלטוניות בגטו. את תכונותיו היטיב לתאר חברו לקורס הקצינים, ד"ר קרני: "כבר בתחילת קורס הקצינים התבלט גנס על פני אחרים בצורתו הצבאית הנאה... היה בו קסם אישי רב. הוא הסתגל מהר לתנאי המשטר הקשה... גנס היה תלמיד מצטיין... היה בו כשרון למנהיגות, הייתה בו אישיות והיה בעל עקרונות". גנס היה מעורה בחברה הכללית, והוא לא ניסה להתחמק מגורלו ומגורל יהודי הגטו. לפיכך, בניגוד לפריד, הוא התגורר בתוך תחומי הגטו, למרות שיכול היה לנצל את קשריו על מנת להתגורר מחוץ לגטו עם אשתו ובתו. בהיותו מפקד המשטרה, תחומי הפעולה והסמכות שברשותו לא ריצו אותו, ושאיפתו של גנס לשלטון הביאה אותו להרחיב את גבולות סמכותו, דבר שמכורח המציאות קרה על חשבון יושב ראש היודנראט, פריד.

כדי לצבור עוד כוח בגטו, באמצע מאי 1942 הקים גנס בדירתו מועדון, שתכליתו לשמש במה לדיונים והרצאות בקרב אנשי האינטליגנציה ופעילי המפלגות. המועדון היה פתוח לכל רוחב הקשת הפוליטית, החל ברוויזיוניסטים וכלה בחברי הבונד והקומוניסטים. ההרצאות במועדון עסקו בנושאים מגוונים שלאו דווקא היו קשורים למצב הקשה הנוכחי, ביניהם "עם ולאום" ו"יהודים ויהדות". באמצעות המועדון קיווה גנס להציג עצמו כאדם נאור ופתוח, המעורב בחיים היהודיים מצד אחד, ובחיי הפילוסופיה והמדע מצד שני. למעשה, גנס ביקש להוסיף ממד נוסף לדמותו, שמרבית תושבי הגטו ראו בה דמות מעשית והחלטית. אחד המוזמנים למועדון, הרמן קרוק, כתב על הקמת המועדון:

	גנס מקים סביבו קבוצה חברתית מורכבת משכבות ציבוריות שונות. ברצונו לקבל תמיכה מוסרית מכל הגורמים הפעילים בגטו. לו נעשה דבר זה ללא כוונות מיוחדות, ייתכן והיה צריך לברך על יזמה זו, אך הדבר מכוון לרכוש השפעה...

עד אמצע 1942, השלטונות הנאצים נתנו לגנס עדיפות ברורה, אולם זו לא הייתה רשמית. ניתן לכך ביטוי בכך שהם לא התערבו בענייני הגטו על רקע השתלטות המשטרה היהודית על תפקידי היודנראט. ב-29 באפריל 1942, התפרסם מסמך נאצי רשמי המביע עדיפות למעמדו של גנס על פני פריד. המסמך הגדיר בפירוט רב "הנחיות להפעלת המשטרה היהודית", ובמילים אחרות, את תפקידי המשטרה היהודית בגטו. שלושת הסעיפים הראשונים במסמך היו:

למסמך זה חשיבות רבה על המנהיגות הכפולה בגטו. הוא קבע כי יהיה קשר ישיר בין המשטרה היהודית לבין מפקד הגטו (הגביטסקומיסר), ללא תיווך היודנראט. פקודות הממשל הנאצי יבוצעו על ידי המשטרה היהודית, וזו נקבעה ככוח השולט בגטו. ציונו של גנס כמפקד המשטרה העניק לו אישית סמכויות נוספות. משמעותו המיידית של הדבר הייתה כי גנס לא היה כפוף ליודנראט, ורק הממשל הנאצי יכול היה להחליפו באחר. הדבר נגד את המדרג ההיררכי המקורי, שבו המשטרה היהודית הייתה כפופה ישירות ליודנראט ולראשו. אך עם הסמכות באה האחריות. גנס היה ערב בחייו לביצוע הוראות הנאצים, ועליו הוטל לפקח על ביצוע הפקודות בשלמותן.

המסמך מבהיר היטב את הלכי הרוח בדרגים הגרמנים. ברור לכל כי אלו החליטו כי גנס הוא המתאים ביותר לביצוע הוראותיהם, וכבעל היכולות והנכונות לבצע את מדיניותם.

גנס דגל במשנה הגורסת שיש לנרמל את החיים בגטו עד כמה שניתן. משנתו ופעילותיו נוגעים לשלושה תחומים עיקריים:

• עבודה: גנס האמין בהפיכת הגטו לפרודוקטיבי, תחת הסיסמה "העבודה למען החיים", על מנת למנוע את קץ הגטו, ובכך להציל כמה שיותר יהודים. משנתו הייתה משותפת למנהיגי יודנראט אחרים כמו חיים רומקובסקי, יו"ר היודנראט בגטו לודז'. בבסיס תפיסה זו עמדה ההנחה, כי היהודים בגטאות יכלו לסייע למאמץ המלחמתי של הצבא הגרמני, הוורמאכט, באמצעות ייצור סחורות במפעלים ("רסורטים") בגטו. הוא סבר שעזרה זו של הגטו לגרמנים תתוגמל בדחייתה של ההחלטה על חיסול הגטו. אם תידחה, ייתכן כי חזית המלחמה תתקרב, והגטו לא יחוסל כלל. גנס לא היה מעוניין בטובת הוורמאכט, אלא רק בהצלת חייהם של היהודים. הוא ביטא זאת באומרו: "עוד חמש מאות פועלים, זה עוד חמש מאות משפחות שהקיום שלהן מובטח."

• תרבות: כחלק מהנורמליזציה, גנס האמין שחיי התרבות יכולים להפיג ולו במעט את הסבל הכרוך בחיי הגטו. התרבות תוכל לטעמו להעלות את מורל תושבי הגטו ולהרגיע את הרוחות. לשם כך הקים בגטו תיאטרון, שהעלה כ-111 הצגות בתוך שנה אחת בלבד עם מספר צופים עצום. ספריית שטראשון המשיכה בפעולתה בגטו. התקיימו תחרויות ביצירה מוזיקלית, שירה, מחזאות ואמנות פלסטית. לבסוף, גנס תכנן הקמת מוזיאון בגטו, וכן הקמת בית דפוס ובית הוצאה לאור.

כאשר הוקם התיאטרון היהודי בגטו, אמר:

	אני רוצה לתת לאוכלוסייה בגטו הרגשה של ציבור מלוכד. להזכיר להם שהם בנים לעם, עם גדול, בעל תרבות, בעל כוח עמידה, כוח יצירה במצבים הכי קשים...

• חינוך: גנס ביקש לטפח את הפן הציוני והיהודי בחינוך. הוא פעל להשלטת השפה העברית במוסדות החינוך במקום יידיש. בנוסף, עודד את לימודי תולדות עם ישראל. גישתו הלאומית התנגשה עם גישת מפלגת הבונד, שהייתה מפלגה חילונית שהתנגדה לציונות. בתחילה שלט הבונד במערכת החינוך, אולם משעלה גנס לעמדת כוח הוא החל לתקוף גם שליטה זו. הוא דרש ללמד בעברית, להוסיף מורים שילמדו בעברית, להוסיף שעות ללימוד ההיסטוריה היהודית וכו'. בבסיס פעולות אלה עמדו גם שיקולים פוליטיים, בהם השתלטות על מוקדי כוח בגטו וביודנראט.

לשם כך, ארגן גנס הצבעה במועצת היודנראט, וזו החליטה על פשרה בין גנס והבונד: יאשונסקי, ראש מחלקת החינוך וחבר הבונד, יישאר בתפקידו, אך הוא יהיה חייב בהתייעצות עם גלמאזן, סגנו של גנס, בכל החלטה בתחום החינוכי. יאשונסקי התפטר במחאה, וכך המשטרה היהודית השיגה תחום שליטה נוסף.

במבט-על, מגמות החינוך בגטו וילנה הפכו להיות יותר ויותר לאומיות-יהודיות-ציוניות עם חלוף הזמן. מינויו של גנס הוסיף לכך, שכן עמדה זו נשאה בחובה השפעה רבה יותר. גנס החליף את יושב-ראש מחלקת החינוך מספר פעמים, מטעמים כאלו ואחרים, ביניהם סגירת חשבון עם המחתרת והתנגשויות אידאולוגיות בנושאי חינוך ותרבות.

באוקטובר 1942 דרשו הנאצים מגנס לשלוח את המשטרה היהודית לגטו אושמיאנה ולמסור לידיהם כ-1,500 ילדים ונשים לא עובדות. גנס התמקח על מספר האנשים שיכללו באקציה, והצליח להוריד אותו לכדי 406 נפשות. ב-23 באוקטובר הוא שלח דווקא חולים כרוניים וזקנים, ולא ילדים ונשים. בבסיס פעולה זו, שהייתה שנויה במחלוקת, עמדה התפיסה כי יש להציל את עתיד העם היהודי, את ילדיו ואת החזקים מבין העם, ורק כך יהיה סיכוי ממשי כי העם היהודי יוכל לשרוד.

הגטו היה חלוק בדעתו בנוגע למעשיו של גנס. היו כאלו שגידפו את גנס על מעשיו, אולם אחרים החזיקו בדעה כי זו הייתה הדרך היחידה להציל לפחות מעט יהודים. אופן פעילותו של גנס בפרשה זו הוא מעשהו השנוי ביותר במחלוקת, וכך גם האידאולוגיה המשתקפת ממנו.

המחתרת המרכזית בגטו וילנה נקראה "פֿאַראײַניקטע פאַרטיזאַנער אָרגאַניזאַציע" - FPO - ארגון פרטיזנים מאוחד. מאז הקמתה, לא התרחשו התנגשויות בין מנהלת הגטו, קרי היודנראט והמשטרה, ובין המחתרת. תקופת השקט היחסי הזו נגרמה בשל כך שהאידאולוגיות של שני הגופים לא התנגשו. מצד אחד, המחתרת רצתה להתחזק, וכך שקט עם מוסדות הגטו העניק לה את האפשרות לצבור נשק ולגייס תומכים. מצד שני, היודנראט לא ראה צורך במאבק במחתרת כל עוד היא לא פועלת נגדו, וכל עוד היא לא פוגעת בפרודוקטיביות הגטו, שלפי גנס הייתה מקור חייו של הגטו. הוא אף הזמין חברי מחתרת למועדון הפוליטי שהקים בביתו.

והנה, באביב 1943 החל מאבק פוליטי ואלים בין גנס והמחתרת. הסיבה לכך היא מעצרם של יהודים על ידי אנשי ביטחון נאצים על רקע רכישת נשק, וכן הלשנות רבות על יהודים שביקשו לקנות נשק. משטרת הביטחון (האס דה) הזהירה את גנס באופן ברור מההשלכות של פעולות המחתרת. הוא ראה בכך סכנה לקיום הגטו, ומעתה והלאה ביקש לפגוע במחתרת. ב-15 במאי באותה שנה נשא נאום בפני השוטרים היהודים, שחלקם היו חברים במחתרת:

	הייתי בימים אלה בגסטאפו ושוחחתי עם ראש האס-דה, דיברתי עימו על אקדחים. וחייב אני לומר לכם, שאין הוא שוטה כלל. הוא אמר: 'הגטו נחוץ מאוד מבחינה משקית, אבל אם תסתכנו כמו טיפשים ואם תעמוד על הפרק שאלת הביטחון, מחה אמחה אתכם. ואפילו אם יהיו בידיכם 30, 40, או 50 אקדחים - גם אז לא תוכלו להיוושע, אלא רק תחישו את בוא השואה'. עיינו בדבר והחליטו, אם אמנם כדאי כל זה! לאלה, שמחשבתכם שקולה ובריאה, יש רק תשובה אחת: אין הדבר כדאי!

כחלק ממאבקו במחתרת, גנס הקים יחידה משטרתית מיוחדת, שתפקידה היה לעקוב אחר פעילי המחתרת ולסכל את פעולותיהם. היא ניסתה למצוא את מחבואי הנשק, אך לא הצליחה. פ.פ.או שמו לב למתרחש, והעבירו את המחסנים למקומות בטוחים יותר. בנוסף, באמצע מאי 1943 ניסתה הנהלת הגטו להיפטר מפעילים מרכזיים במחתרת, בהם אבא קובנר. הם הוסתרו, והמאבק נגמר בוויתורה של הנהלת הגטו.

יחסו של גנס למחתרת בגטו וילנה היה דו-ערכי. מחד, טען שביום שבו יחוסל הגטו יצטרף למורדים, ומאידך, נאבק במחתרת פן זו תמיט חורבן על הגטו ויושביו. בהתאם לכך טען כי פעולות המחתרת הן לגיטימיות אך ורק כאשר חיסול הגטו ידוע וברור לכל.

גם לפרטיזנים גילה גנס יחס דו-ערכי. הוא יצא חוצץ כנגד הפרטיזנים היהודים, בטענה שאלו גוזלים מהגטו כוח עבודה יקר מאוד, שכן אלו נערים צעירים וחזקים. צעירים אלו מהווים את מרכזו של כוח העבודה היהודי בגטו ומחוצה לו. הוא ביטא את דעתו זו בכינוס של אנשי המשטרה:

	...ניצבת בפנינו השאלה של הליכה ליער... משום מה לא אלך? משום, שעכשיו עומדת השאלה - 1 או 20,000! הגטו מתקיים בזכותם של 2,500 גברים צעירים, חסונים. היתר מרקדים סביבם... תארו לעצמכם, ש-500 אנשים ילכו, מה יקרה אז? אני מעמיד את עצמי במקומו של נויגבאואר [2]... הייתי משמיד את כל הגטו, היות שאדם צריך להיות אידיוט כדי לאפשר לגדל על ידו עתודה של פרטיזנים.

בניגוד חד, גנס ניסה לשמור על יחסים טובים עם פרטיזנים סובייטים ועם הקומוניסטים בגטו. השיקול שהנחה אותו היה כי אלו יוכלו לעזור ליהודים ביום תבוסתה של גרמניה ושחרור הגטאות והפליטים.

גנס לא זכה לממש את דברו בדבר הצטרפות למחתרת ביום חיסול הגטו כיוון שנרצח קודם לכן. עם זאת, ביקש לשתף פעולה עם הנאצים כדי שאלו לא יחסלו את הגטו. לכן, הוא הסכים לבקשתם להסגיר את לוחם ומפקד המחתרת, יצחק ויטנברג, וכשהצליח ויטנברג להימלט ממעצרו, דרש בפני ההמון להסגירו כדי למנוע את חיסול הגטו, ואכן, ויטנברג הוסגר לנאצים, עונה קשות וכנראה שהתאבד בכלא.

בשחר ה-1 בספטמבר 1943 החלו הנאצים בחיסולו של גטו וילנה. המחתרת בגטו גויסה מיד, ופרץ מרד בגטו. גנס, שידע כי משמעותו של מרד היא חיסול הגטו, ביקש כי החיילים הנאצים יעזבו את הגטו, בתמורה לאספקת המכסות שדרשו הנאצים. ב-14 בספטמבר זומן גנס לגסטאפו, שם הואשם בסיוע למחתרת, ובשעה 18:00 נורה למוות בחצר הגסטאפו. מרבית תושבי הגטו התאבלו על מותו.

פעמים רבות קיבל גנס הצעות לעזוב את הגטו והמחויבות שכרוכה בו, יחד עם אשתו ובתו שגרו בווילנה מחוץ לגטו. קרובים ליטאים הציעו לו ולמשפחתו מקום מסתור, אולם הוא דחה על הסף את ההצעות משום שראה בתפקידו שליחות לאומית. גם לפני מותו הזהירו חבר ליטאי על העומד להתרחש והציע לו לברוח. גנס שוב סירב, שכן פחד כי הנאצים יחסלו את הגטו אם יגלו שברח.

גנס היה דמות שנויה במחלוקת. רבים בגטו הסכימו עם משנתו והאמינו כי זו הדרך שבה ניתן יהיה להציל כמה שיותר יהודים, בעיקר צעירים, כדי שיהיה ליהדות ליטא המשך, כשהאלטרנטיבה במרידה היא חיסול הגטו על יושביו. לכן המחתרת בגטו לא זכתה לתמיכה נרחבת על ידי תושבי הגטו.

לעומתם ניצב המחנה שהאמין, כי גנס הוא אינו אלא כלי שרת בידי הגסטאפו, והוא למעשה שירת את האינטרסים של הנאצים באמצעות ביצוע תוכניותיהם והוראותיהם. ביקורת זו התחזקה לאור קשריו ההדוקים עם אנשי המנהל הנאצים כמפקד המשטרה היהודית, לעתים אף בעקיפת החלטות היודנראט ובניסיונותיו ליצור שקט כמעט בכל מחיר. כך למשל, כשפגש יהודים שברחו מן הרציחות בפונאר, הוא ביקש מהם לשמור בסוד את מה שראו. הוא הזהיר אותם כי אם הם לא רוצים שמשפחתם תיפגע, עליהם לא לספר כלל על המראות הנוראים. יש שראו זאת כניסיון לשמור על שקט לטובת יושביו היהודים, ויש שראו בכך כניעה לתכתיבי הנאצים. בינואר 1942 אסר גנס על הפצת שמועות שקריות ויצירת פאניקה.

לאחר האקציה השנייה של "השינים הצהובים", התכנסו בווילנה מספר דמויות ראשיות מהחוגים הדתיים בעיר. הם החליטו לשלוח אל יו"ר היודנראט גנס משלחת ולהתריע בפניו על מסקנותיהם. המשלחת, שכללה רבנים ידועים כמו מנדל זלמנוביץ', פילבסקי, יצחק קארינקס וגוסטמן, הודיעה לו כי לפי הרמב"ם, מעשיו הקובעים מי יילך להשמדה ומי יישאר בחיים, אסורים על פי ההלכה. פסיקה זו או דומה לה נעשתה על ידי רבנים רבים. לדוגמה:

	סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו בהן גויים ואמרו: תנו לנו אחד מכן ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם, אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל
-- הרחבת פסיקת התלמוד הירושלמי בנוגע למשנה י"ב, פרק שמיני (האישה), מסכת תרומות

לפי פסיקה זו ואחרות, אסור לו ליהודי להחליט מי יילך למותו ומי יישאר בחיים. דברים אלו היוו ביסוס לדברי משלחת הרבנים שהגיעה אל גנס.

גנס האמין בכל מאודו בדרך ניהולו והנהגתו את הגטו בווילנה. הוא שמע את הביקורות, אך דחה אותן. הוא טען כי דפי ההיסטוריה ישפטו אם פעל כשורה או לא, והוסיף שזמן ההשמדה אינו זמן להקשבה לרגשות ולמוסר, אלא לחשיבה רציונלית המכוונת להמשך קיומו של העם היהודי. תגובתו זו באה לידי ביטוי גם בדבריו הבאים:

	איני בטוח שכל אחד מבין את דברי, או שאנשים יצדיקו את מעשינו לאחר שנשתחרר מן הגיטו, אולם זוהי דעתה של המשטרה. יש להציל את כל מי שניתן להציל, ללא התחשבות ברגשותינו המוסריים
גנס לאחר פרשת אושמיאנה

עובדתית גנס טעה, שכן גטו וילנה חוסל מספר ימים לאחר רציחתו. עם זאת, לא ניתן לדעת בוודאות כי דרך אחרת הייתה מצילה את הגטו. גישתו נותרה שנויה במחלוקת, אולם קיימת תמימות דעים בנוגע לכך שהוא עשה כמיטב יכולתו כדי להציל כמה שיותר יהודים. חשוב להזכיר, כי גטו וילנה הוקם לאחר חיסול אחוזים ניכרים מיהודי העיר בפונאר ובאירועים נוספים, כך שגנס ויתר תושבי הגטו היו מודעים היטב לסכנה. זאת בניגוד ליהודים בגטאות אחרים, שהוקמו בשלב מוקדם יותר ובכך נותקו מהידיעות על ראשית ההשמדה. גם בימיו, היה ברור לכל כי גנס אינו בוגד.

	לב היהודים דואב על הטראגדיה של גנס. אפשר להאשים אותו שדרכו הייתה נפסדת, אבל הכול יודעים שלא היה בוגד. כל אשר עשה בימי כהונתנו כראש הגטו, למען עמו עשה... הכול יודעים, שלגנס היו אפשרויות רבות להינצל... אלא שוויתר על ביטחונו האישי, כדי להקדיש את חייו לגטו. הוא האמין ביכולתו והיה משוכנע עד לרגע האחרון שיעלה בידו להציל את השארית.
מיומנו של שור לזר

ב-1983 יצא לאור המחזה "גטו" שכתב יהושע סובול. במחזה מתוארים החיים בגטו וילנה, כשאחת הדמויות המוצגות היא יעקב גנס. המחזה אינו מביע עמדה חד משמעית באשר למשנתו ולהחלטותיו, ומציג את ההתלבטות והמצב הקשים בהם נאלץ לעמוד.