בית הילדים בווילנה

כתבה: לאה קסל

צביה וילדשטיין היתה מנהלת בית היתומות בגיטו וילנה שהיה ממוקם בבית הכנסת שברחוב שטראשון 10. לפני פרוץ המלחמה היא היתה מורה במקצועה. מאוחר יותר נלקחה לפונאר ושם ניצלה מהירי וברחה בלילה בחזרה אל הגיטו. לאחר נפילת הגטו, כשילדות בית היתומים הובלו לטבח, ברחה מווילנה והתחבאה אצל משפחה ליטאית באזור נימנצין. עם תום המלחמה חזרה לווילנה ושם ראתה ילדים יהודיים מסתובבים ברחובות ונוברים בפחי האשפה. היא אספה אותם ודאגה להם למזון ומקום לינה באחד מהבתים שננטשו בזמן המלחמה. כשמספר הילדים גדל והמקום נעשה צר היא פנתה לכמה ממנהיגי היהדות שחזרו מהפרטיזנים ומהיערות – אברהם סוצקובר, אבא קובנר ושמריהו קצ'רגינסקי וביקשה מהם לפנות לעירית וילנה שתקצה להם מקום מתאים ותיתן אישור להקים בית יתומים יהודי. את האישור קיבלו לאחר שהסבירו שהיתומים היהודים עברו חיים קשים במלחמה וזקוקים לטיפול ושיקום מיוחדים. עם הזמן הסתבר לה שישנם גם יתומים יהודיים במנזרים ובכנסיות וגם בבתים של גויים ליטאים שלא מוכנים לשחרר את הילדים או במקרים אחרים ביקשו תשלום כדי להחזיר את היתומים. צביה וילדשטיין נעזרה בפרופסור ריבלסקי, שהיה קצין גבוה בצבא האדום, פסיכיאטר במקצועו ושניהל בית חולים לחולי נפש –חיילים בצבא האדום. הוא הצטרף אליה, לבוש מדים וכך הצליח להוציא ילדים יהודים מאותם מנזרים ובתי גויים. הוא סיפר לצביה כי בזמן המלחמה אסף ילדים אומללים שמצא בצידי הדרכים ודאג להם לבית. הוא הציע את עזרתו לבית היתומים היהודיים של צביה וילדשטיין. כיהודי, הוא חשב שעתיד הילדים היהודיים הוא דבר חשוב ביותר.

הוחלט על שיתוף פעולה בין צביה וריבלסקי שאליהם הצטרף גם דר' בלוז שהיה מנהל קופות החולים של משפחות הצבא האדום.  בית היתומים החל להתפרסם וילדים נוספים החלו לבוא ולהצטרף לבית. ביניהם היו ילדים שהיו כבר בגילאי 13-14 והסתתרו עם הפרטיזנים ביערות. חלקם שימשו יותר מאוחר כמדריכים ואף מורים לילדים הקטנים של בית היתומים. היה קושי רב למצוא מורים יהודיים שילמדו בבית הספר של בית היתומים כי אלו שניצלו מהתופת הועסקו ע"י השלטון הקומוניסטי בעבודות שונות ולא בהוראה. לאחר מאמצים רבים התקבצו בבית היתומים כמה מורים כמו: זלטה קצרגינסקי, שולמית וולפה, תהילה טיקטין ודוד לוין – שהיו מאוחר יותר מורים בישראל.

בעזרת פרופ' ריבלסקי קיבלו מבנה קטן ברחוב גדנסקה שהיה לפני המלחמה תלמוד תורה, אך לאחר זמן קצר התבקשו לפנות אותו לטובת בי"ס ליטאי. פרופ' ריבלסקי איתר בנין מוזנח בן 4 קומות ברחוב זיגמונטו. הבנין היה פרוץ, ללא חלונות ודלתות וגג שבור. ריבלסקי הביא כמה מהחולים שלו ששיפצו את הבנין, ניקו והכשירו אותו להיות פנימיה ובית ספר. צביה וילדשטיין נבהלה למראה חולי הנפש המשפצים וזאת מפחד שהשילטונות יגלו על פועלו של ריבלסקי. אך הוא הרגיע אותה באומרו : "אלה אינם חולי נפש. הם פיקחים גמורים שאינם רוצים להישלח לחזית. אני שומר את סודם והם שומרים את סודי." התלמידים והמורים בעזרת "המשפצים" אספר פרטי ריהוט שהתגלגלו ברחובות ובבתים ההרוסים לצורך שיקום בית היתומים.  פרופ' ריבלסקי דאג לשלוח להם ציוד מהשלל הגרמני שנפל בידי הצבא האדום: מיטות , שמיכות וגם פרטי לבוש צבאיים (ביניהם היו גם מעילים צבאיים חמים של הצבא הגרמני שאותם לבשו הילדים בחורף הקר), ארגזי תרופות, כלי כתיבה ומחברות – הכל של הצבא הגרמני. פעם אחת הגיעו ברכבת כמה פרות שאותם החזיקו בשדה לא רחוק מבית היתומים ושאותם חלבו כל יום וחילקו חלב לילדים. בוקר אחד התברר  שהפרות נגנבו.

יהודים, ממקומות רחוקים ואפילו מארצות אחרות, ששמעו של בית היתומים הגיעה לאוזניהם, החלו לשלוח כל מיני חבילות עבור הילדים. היו כמה "ידוענים" שהגיעו לבקר בבית היתומים כמו השחקן האידי המפורסם מיכואלס, הסופר ברגלסון, פרץ מרקיש ועוד. 

ליד הפנימיה של בית הילדים, היה בית ספר שאליו הגיעו גם ילדים שלא היו בפנימיה אלא גרו עם משפחותיהם בעיר וילנה. גם כמה מחברי איגוד יוצאי וילנה למדו בבית הספר הזה כמו: אהרון עינת ודניאל שמוקלר. בבית הילדים היו ילדים מגיל הגן ועד סיום התיכון. הלימודים נערכו ביידיש. היו חוגי ספורט, תיאטרון ומחול. שמו של בית הספר המצויין יצא למרחקים. המחזות המרגשים ביותר היו בימים בהם הגיעו אב או אם שניצלו מהתופת, ומצאו את ילדם האבוד בבית הילדים.

את בית הספר ניהל אליעזר ירושלמי ובעזרתו הוציאו הילדים כתב עת שבועי. בשלב מסויים הגיעה לבית היתומים קבוצה של יתומים מטשקנט והמנהל שלהם היה יהודי-קומוניסט נלהב בשם שוחט. הוא התמנה ע"י השלטון הקומוניסטי להיות מנהל כשצביה וילדשטיין מונתה להיות סגניתו. במהרה שונתה שפת הלימוד בבית הספר לשפה הרוסית והסממנים היהודיים התמעטו והלכו.

בשנת 1949 החליטה עירית וילנה הקומוניסטית שאין יותר צורך להחזיק בתי יתומים יהודיים. בית הילדים נסגר, הילדים הצעירים הועברו לבתי יתומים מעורבים של יהודים וליטאים והילדים הבוגרים פוזרו לבתי ספר מקצועיים או אחרים בהתאם לכישוריהם.

לקריאה נוספת:  צרי, לאה, מתופת אל תופת-סיפורה של צביה וילדשטיין, תשל"א