אונה שימיאטה

אמא" – זה היה שמה בפי שוכני גטו וילנה, אף-על-פי שלגברת אנה שימייטה לא היו ילדים משלה. היא היתה אמם של יהודי וילנה הכלואים מאחורי חומות הגטו, וביחוד של הילדים חסרי הישע, אשר להגנתם ולהצלתם נלחמה בכל נפשה ומאודה.

בליטא, ארץ מולדתה, היו לה ידידים וחברים יהודים משחר ילדותה. אם-כי בסביבתה היו מרובים שונאי היהודים והיו נפוצות אמונות תפלות על היהדות, לא האמינה בבדותות אלה והתמידה בנאמנותה לידידיה היהודים בשעות משבר. סייע לה בעיצוב השקפותיה על היהדות והיהודים סבא שלה, אדם בעל השקפות מתקדמות, אשר נתן לה לקריאה את ספרה על הסופרת הפולנית אליזה אוז'ישקובה, "מאיר יוזפוביץ", שבו מתוארים היהודים באהדה ובחיבה.

כתלמידת בית-הספר תיכון בריגה הצטרפה אונה לארגון מחתרתי מהפכני, אשר שם לו מטרה להילחם במשטר הדיכוי של הצאר ברוסיה. היא המשיכה בלימודיה בסמינר למורים במוסקבה, ואת שעותיה הפנויות מלימודים היתה מקדישה לטיפול בילדים עניים ועזובים.

בסיימה את לימודיה עברה לגור בקובנו, בירת ליטא לפני מלחמת-העולם השניה, ושם עבדה כספרנית האוניברסיטה.

עם כיבוש וילנה בידי הרוסים בראשית מלחמת-העולם השניה והעברת בירת ליטא מקובנו לוילנה הועברה אונה לעבודה בספרית האוניברסיטה הוילנאית ונשארה שם גם אחרי כיבוש העיר בידי הגרמנים בשנת 1941.

כספרנית מומחית היה מעמדה באוניברסיטה איתן ויכלה לחיות ולעבוד בשקט עד תום פעולות המלחמה. אולם סבלם וצרתם של היהודים לא נתנו לה מנוח. עשר שנים לאחר המלחמה הסבירה במילים אלה את המניעים לפעולות ההצלה שלה:

"כשכלאו הגרמנים את יהודי וילנה מאחורי חומות הגטו לא הייתי מסוגלת להמשיך בעבודתי, לא יכולתי לשבת בחדר עבודתי, לא יכולתי לאכול, התביישתי שאני עצמי איני יהודיה. הרגשתי, שאני חייבת לעשות משהו."

אבל כיצד לעזור ליהודים הכלואים בגטו וילנה? על שערי הגטו שמרו אנשי משטרה ליטאים ואנשי ס.ס. גרמנים, אין יוצא ואין בא.

והנה מצאה אונה שימייטה תחבולה להערים על הגרמנים, היא התיצבה לפני השלטונות הגרמניים וביקשה רישיון לאסוף את ספרי ספריית האוניברסיטה מידי הסטודנטים היהודים, תלמידי האוניברסיטה הווילנאית לפני המלחמה.

שימייטה השיגה את הרישיון הנכסף, ומאז מתחילה פעולתה הרבגונית ורבת-הסכנות לעזרתם של היהודים ולהצלתם.

כמעט מידי יום ביומו היתה מופיעה בגטו, מבקרת אצל מכריה וידידיה מלפני המלחמה, מסדרת שליחויות שונות למאות יהודים, גם לאלה שלא הכירה. והשליחויות האלה – החיים תלויים בהן: היתה תובעת משכניהם הנוצרים בגדים ודברי-ערך, שהפקידו בידיהם לפני שנאלצו להיכנס לגטו. לא פעם העליבו וקיללו אותה השכנים לשעבר, אבל שימייטה היתה תובעת בתקיפות וללא לאות את החזרת הרכוש לבעליו, ועל-פי-רוב היה הדבר עולה בידיה. ולא פעם היה חפץ שהוחזר מציל את בעליו מחרפת רעב וממוות. לחם, ריבה, מרגרינה וגבינה, שהיתה שימייטה זכאית לקבל על-פי תלושי כרטיס המזון שלה, היתה שולחת לילדים נצרכים ולבית-היתומים שבגטו, ולעצמה היתה נוטלת רק את תפוחי-האדמה ואת הכרוב.

אנה היתה מעורה גם בחיי התרבות של גטו וילנה. היא היתה מבקרת בהרצאות, בתערוכות ציורים, בהצגות תיאטרון ובקונצרטים. היא התקשתה להבין, כיצד עם המועבד בפרך והעומד על סף האבדון מוצא זמן וכוח נפשי לחיי תרבות ואמנות. בפגישות התרבות הכירה סופרים ומשוררים, אמנים יהודים וגם פעילי מחתרת ופרטיזנים יהודים.

אונה היתה מעבירה מכתבים סודיים מהלוחמים היהודים שבגטו לעמיתיהם שבעיר, ומהעיר היתה מגניבה ללוחמים ניירות מזויפים, הוראות לייצור נשק ולעתים אף נשק קל – בסל מזון או בצרור פרחים. מתחילה לא בדקו הגרמנים את חבילותיה של שימייטה, עד שהלשין עליה מי שהלשין לפני השלטונות הגרמניים. אונה הוזמנה לגסטפו לחתום על הצהרה שלא תוסיף לעזור ליהודים, והיא סירבה. מעטים הם האנשים שמצאו עוז בנפשם לסרב במצבים כאלה לגסטפו. הגרמנים נדהמו מעמידתה הגאה והאמיצה והפעם שיחררו אותה.

אונה נאלצה לשנות את דרכי פעולתה כי בדעתה הגסטפו עוקב אחריה. היא העבירה לזמן-מה את עיקר פעולותיה מן הגטו אל העיר. היא יזמה "ועד להצלת יהודים" מחתרתי ושתי מטרות עיקריות העמידה לפניו: הצלת ילדים יהודים והצלת אוצרות התרבות היהודית. היא פנתה בעניין זה למכריה הפולנים והליטאים. רובם לעגו לה, היו אף שירקו בפניה, ואחרים הזהירו אותה. אך אונה לא נבהלה והמשיכה במאמציה. אך לא עלה בידיה לגייס אלא שלוש נשים לוועד וכמה תורמים בסתר, שלא העזו להצטרף לפעילים.

כספרנית מנוסה ידעה אונה את מקום שכיות-החמדה של התרבות היהודית בווילנה. היא הצליחה להציל מ"ייוו"א" ומהספריה על שם שטרשון וממקומות אחרים, שיד הנאצים לא הגיעה אליהם, ספרי תורה, ספרים יקרי ערך, תעודות וכתבי-יד חשובים, והסתירה אותם בדירתה, מתחת לרצפה, וחלקם – בספרית האוניברסיטה.

אנה הסבירה לידידיה היהודים והלא-יהודים, אשר התפלאו לראותה מסכנת את חייה להצלת ספרים, שאין קיום לעם בלי ספרותו ותרבותו, והיא מאמינה בקיום העם היהודי, אף-על-פי שהאויב הוציא עליו גזר מוות.

שיא פעולתה היה הצלת ילדים. מלבד עזרתה לילדים בגטו הצליחה להעביר עשרות ילדים מהגטו לעיר. יסופר כאן על שני מקרי הצלה של שתי ילדות יהודיות.

שתי ילדות אלה זכו לעלות ארצה ועתה הן אמהות לילדים. אחת מהן, ט' ש', מספרת בעדותה לפני "יד ושם" על הצלתה:

"היא לקחה אותי כאשר הגטו היה מוקף כנופיות מרצחים ליטאים ולטבים לחדרה ולמיטתה. הייתי זרה לה והיא דאגה לי כאם לילדתה האומללה. אחר-כך הסתירה אותי בספריה שעל-יד האוניברסיטה ועשתה למעני, כל מה שאם טובה ואוהבת מסוגלת לעשות."

ימים ספורים לפני חיסול הגטו, בקיץ 1944, הוציאה שימייטה ילדה בת עשר מהגטו וסידרה לה ניירות אריים. היא הצהירה בפני עורך-דין, שהילדה היא בת-אחותה. אך הפעם נתגלה הזיוף, שימייטה נאסרה בידי הגסטפו ונידונה למוות. בלא ידיעתה הצליחו אנשי האוניברסיטה הווילנאית לשחד פקיד גבוה בגסטפו, וגזר-דין המוות הוחלף לשילוח למחנה ריכוז בדאכאו.

בגסטפו נחקרה בעינויים על מקומות סתר של יהודים, על זהותם של לוחמים ופרטיזנים יהודים ועל זהותם של עוזריה הלא-יהודים. לאחת מ"בנותיה" (הבנות שניצלו בידיה) סיפרה אונה, כי כאשר עינו אותה עד לאבדן ההכרה "התפללתי שלא אדבר בזמן הזה. הייתי מבלבלת בלבי שמות וכתובות, שלא אזכירם... התפללתי בכל לבי ותפילתי נתקבלה ולא גיליתי דבר."

ממחנה דאכאו הועברה שימייטה למחנה ריכוז אחר בדרום צרפת ושם שוחררה בידי צבאות בנות-הברית, כשגבה שבור מרוב עינויים. בתום המלחמה קבעה את מושבה בפריס.

כאשר נודע ל"בנות", שבנו בינתיים בית בישראל, על מקום מושבה של "האם" באו עמה בקשרי מכתבים, ובשנת 1953 זכתה אמא אונה שמיייטה לבקרן בישראל ולגור חדשים מספר בבית אחת מבנותיה. "אלה היו הימים המאושרים בחיי", אמר שימייטה. המשורר והפרטיזן יוצא גטו וילנה, אבא קובנר, שהכיר את פעולותיה של אונה מקרוב, כתב:

"אם ישנם עשרה חסידים בין אומות העולם, אונה שימייטה היא אחת מהם."

חסידי אומות העולם : אמא שימיאטה/ אריה באומינגר

אזכרה לזכרה נערכה באוניברסיטת וילנה