יומנו של יצחק רודאשבסקי

יומנו של הנער רודאשבסקי יצחק 

איגוד יוצאי וילנה אירח בחודש מאי 2018 אירוע מיוחד להצגת מהדורה חדשה של "יומנו של נער" שחובר ע"י יצחק רודאשבסקי, ושתורגם מיידיש לליטאית (!), נחקר ונערך ע'י ההיסטוריון Mindaugas Kvietkauskas. שרה וולושין-קאליבץ', בת דודתו של יצחק, שניצלה ומצאה את היומן במלינה והביאה אותו ארצה ובת דודו גולדה מסג-רודאשבסקי, כיבדו אף הן אותנו בנוכחותן. בארוע שהתקיים בבית וילנה בתל אביב, השתתפו Mindaugas Kvietkauskas וגם Sigute Chlebinskait העורכת האמנותית של הספר שהופק ביידיש ובליטאית, פאינה קוקליאנסקי, יו''ר קהילת יהודי ליטא, Edminas Bagdonas שגריר ליטא בישראל, Elena Keidosiute נספחת התרבות בשגרירות ואריה בן ארי יו'ר ארגון יוצאי ליטא. בונה הכינורות אמנון ויינשטיין (ממשפחה ליטוואקית וילנאית), הציג את פרוייקט 'כינורות של תיקווה', והכנר אליקום זלצמן ניגן קטעי נגינה על אחד משלושת הכינורות 'ניצולי שואה' שהוצגו באולם. אורחים רבים מילאו את הבית הצנוע שבשכונת מונטיפיורי בתל אביב. כל הצילומים באדיבות Milda Rukaite.

סיפורו של יצחק רודאשבסקי

יצחק רודאשבסקי היה בן יחיד למשפחתו אשר השתקעה בווילנה בתרפ”ג (1923). אביו עבד כסדר בבית דפוס ואמו היתה תופרת לפי מקצועה. ילדותו עברה עליו בתנאים טובים יחסית, במשפחה מלוכדת ומסודרת שדאגה להשכלתו ולחינוכו. בסיוון תש”א, (יוני 1941), עם כניסתו של הצבא הגרמני לווילנה, עוד לא מלאו לו ארבע עשרה שנים. הוא היה שותף בחוגי נוער אשר עסקו באיסוף פולקלור הגטו והחשיב את ריכוז החומר התיעודי של הגטו למען העתיד. כמו כן היה “פיונר” (חבר תנועת נוער סובייטית) נאמן – ואהבתו ל”צבא האדום” יחד עם אמונתו הבלתי מעורערת בניצחונו הקרוב על הפולש הנאצי באות לביטוי ביומנו.

לא ברור מתי החל יצחק ברישום אירועי המלחמה להם היה עד. התאריך הראשון ביומנו הוא יוני 1941 (סיוון תש”א), ואילו הרשימה האחרונה ביומן נושאת את התאריך 7 באפריל 1943 (ב’ ניסן תש”ג). ההערכה היא שבתחילת היומן כתב יצחק על אירועים שהתרחשו בעבר, ורק בסוף שנת תש”ב (ספטמבר 1942) החל לכתוב יומן של ממש. לאחר חיסולו של גטו וילנה בכ”ג באלול תש”ג (23 ספטמבר 1943), התחבא עם משפחתו במשך כשבועיים. בראשית חודש תשרי תש”ד, התגלה המחבוא ודייריו הובלו לפונאר שם נורו למוות. שרה וולושין, בת דודתו, היתה היחידה שהצליחה להימלט בדרך והיא זו שמצאה את היומן של יצחק והביאה לפרסומו

מתוך: אתר מט”ח בשיתוף עם יד ושם.

מתוך יומנו של יצחק רודאשבסקי:

"יום רביעי, 10 בדצמבר. פתאום נזכרתי שהיום יום הולדתי. היום מלאו לי חמש-עשרה שנים. לא מרגישים כלל איך בורח הזמן. הוא, הזמן, רץ קדימה באין רואים, ומידי פעם מתעוררים, כמוני היום, למשל, ורואים שחולפים ימים, חודשים, שהגטו אינו רגע מכאיב, מפרפר של חלום, הנעלם כהרף עין, אלא הוא ביצה גדולה, שבה מאבדים את הימים והשבועות... אני חי דומני חיים נורמליים, אבל לעיתים קרובות אני חש איזו דקירה בלב. הלוא בכל זאת יכולתי לחיות טוב יותר. האמנם אני חייב לראות יומיום את שער הגטו הבנוי, האם חייב אני בתקופת חיי הטובה ביותר לראות את הסמטה היחידה, את מספר החצרות החסומות?"

סיפורה של שרה וולושין

כשהיתה בת 13 הצליחה שרה וולושין לברוח מגטו וילנה. היא הצטרפה לפרטיזנים ולחמה לצדם. ביולי 44, כשווילנה שוחררה, חזרה שרה לגטו, לבית משפחתה. היא היתה אז בת 15. ברגליים רועדות עברה מחדר לחדר עד שמצאה בעליית הגג מחברת שחורה קטנה. זה היה היומן שכתב בן דודה, יצחק רודשבסקי. שרה ויצחק היו בני אותו גיל כמעט וקרובים מאוד. היא ידעה שהוא מנהל יומן, אבל לא חלמה שתמצא אותו. “קראתי ובכיתי”, היא מספרת. “ראיתי שוב את הפחדים, הרעב, החיפוש אחר מקום מחבוא, ההשתוקקות לאהבה, ומעל הכל הרצון העצום להישאר בחיים. קראתי את כל מה שקרה למשפחה שלי עד הסוף הטרגי”.

זמן קצר אחר כך העבירה שרה את היומן למשורר אברהם סוצקבר על מנת לתרגמו. היומן אכן תורגם לעברית ולאנגלית.