התנגדות לנאצים
המחתרות /דר' אהרון עינת
מגטו וילנה יצא כבר ב-1 בינואר 1942 הכרוז הנודע "אל נלך כצאן לטבח", שחובר על ידי אבא קובנר וקרא להתגוננות פעילה נגד הנאצים. הכרוז הופץ בין הגטאות ואף לארגונים פולניים והייתה לו השפעה ניכרת, בעיקר בעבור זמן.
שלושה שבועות לאחר מכן הוקם הארגון המחתרתי פפ"או (פאראייניגטע פארטיזאנער ארגאניזאציע – ארגון הפרטיזנים המאוחד) על בסיס הקומוניסטים, השומר הצעיר, בית"ר והנוער הציוני. באפריל הצטרף הבונד. המטרה העיקרית של הארגון הייתה להכין התנגדות מזוינת המונית נוכח ניסיון הגרמנים לחסל את הגטו. כמטרות נוספות נקבעו ביצוע מעשי חבלה בעורף האויב, יצירת קשר עם גטאות אחרים תוך החדרת הרעיון של התגוננות, הצטיידות בנשק וכדומה. ה-פפ"או היה מאורגן היטב, עם אידיאולוגיה מגובשת ותקנון מחייב ומוסכם. בראש הארגון עמדו: איציק ויטנברג (מהקומוניסטים)– מפקד, אבא קובנר (השומר הצעיר) – סגן מפקד ולימים מפקד גדוד, יוסף גלזמן (בית"ר – רוויזיוניסטים) – סגן מפקד ולימים מפקד הגדוד השני, ניסן רזניק (העובד הציוני) – חבר מטה ואברהם (אבראשה) חבויניק (בונד)– חבר מטה נוסף. בשני הגדודים היו כ -300 איש. היחידה הבסיסית הייתה חוליה של 5 חברים, שנקבעה על בסיס טריטוריאלי והורכבה מחברי מפלגות שונות. שלוש חוליות יצרו מחלקה ("כיתה") ו-8-6 מחלקות הרכיבו גדוד. אנשי המחתרת התאמנו בהפעלת נשק במרתפים בגטו.
לצד ה-פפ"או התארגנו שני ארגונים מחתרתיים נוספים – "הקבוצה של יחיאל", שהורכבה מחברי החלוץ הצעיר-דרור בראשותו של יחיאל (איליה ) שיינבוים, ו"קבוצת המאבק" של בלתי מפלגתיים ושל מתנגדים לקו המפלגה שהצטרפה ל-פפ"או, בראשותו של בורקה פרידמן. שני הארגונים התאחדו בראשית 1943 ל-"קבוצת המאבק של יחיאל". היא מנתה כ-200 איש.
בעוד שהאידיאולוגיה של פפ"או הייתה לחימה בתוך הגטו ברגע החיסול הוודאי, קבוצת המאבק דגלה בלחימה מחוץ לגטו, במסגרות פרטיזניות. בכל זאת 2 הארגונים התאחדו בקיץ 1943 ובכך גטו וילנה היה בין המועטים בהם התאחדו כל התנועות למחתרת אחת.
ביולי 1943 התרחשה "פרשת ויטנברג": הגרמנים גילו בעיר תא מחתרת קומוניסטי ולאחר חקירות קשות חשף אחד הנחקרים את איציק ויטנברג. בעקבות זאת הם הציגו לגנס אולטימאטום: להסגיר את ויטנברג ולא - ייהרס הגטו. גנס פנה בנדון ל-פפ"או, אך נדחה על ידו מכל וכל. ההתפתחויות לאחר מכן היו דרמטיות: הציבור בגטו, שרק אז נודע לו לראשונה על קיומה של המחתרת, נכנס לבהלה איומה וכשגנס העמיד בפניו את הברירה הטרגית של "הקרבת יחיד מול הכלל" הצטרף באופן נחרץ לדרישת ההסגרה. מטה ה-פפ"או ניצב לפני דילמה נוראה, ונוכח המצב והחשש למלחמת אחים, קיבל לבסוף החלטה טראומטית להסגיר את המפקד. ויטנברג מסר את עצמו לגסטאפו ב-17 ביולי 1943 ושם שם קץ לחייו על ידי בליעת רעל. לפני עזיבתו הוא הכריז על אבא קובנר כמחליף. הגטו חש שניצל וקיבל בהערכה את מעשהו של ויטנברג.
בעקבות "פרשת ויטנברג" הגמיש ה-פפ"או את מדיניותו ואנשיו החלו לצאת ליערות הפרטיזנים, בדומה לחברי "קבוצת המאבק של יחיאל". היעדים היו יערות נארוץ' בבלארוס (כ-120 ק"מ מווילנה) ורודניקי (כ-40 ק"מ מהעיר).
ב-1 בספטמבר 1943, בזמן השילוח השלישי של יהודי הגטו לאסטוניה ולאטביה (פירוט ראה בהמשך), יצאו לוחמי המחתרת לקרב עם הכוח הגרמני שחדר לגטו. זה היה הקרב היחיד בתחומי הגטו ובמהלכו נהרג איליה שיינבוים. לאחר מכן החלה יציאה מוגברת של קבוצות מהמחתרת אל היערות. אחרוני הלוחמים (כ-100 איש) בהנהגת אבא קובנר עזבו את הגטו דרך תעלות הביוב ביום החיסול שלו ב-23 בספטמבר. כולם הצליחו להגיע בשלום ליער רודניקי, פרט לחוליה של ארבעה (ביניהם אבראשה חבויניק – חבר מטה ה-פפ"או מטעם הבונד) שנתפסה על ידי הגרמנים לאחר קרב עם נפגעים.
אנשי המחתרת המשיכו את לחימתם בנאצים במסגרת יחידות הפרטיזנים ביערות עד לשחרור. בסוף 1943-תחילת 1944 פעלו 4 גדודים יהודיים בחטיבה הליטאית ברודניקי– תופעה ייחודית שלא הייתה כדוגמתה בשואה (עם הווי יהודי-עברי כולל פקודות). הפרטיזנים היהודים השתתפו בשחרור וילנה ביולי 1944.
צעירים רבים הצטרפו ליחידות הלוחמים השונות כנגד הכובש הנאצי. רבים מהם נפלו, אחרים ניצלו, עלו לארץ והקימו משפחות לתפארת.
ניתן למצוא את שמות הלוחמים בני וילנה באתר ארגון הפרטיזנים לוחמי המחתרות והגטאות בישראל.
פרטיזנים א פרטיזנים ב פרטיזנים ג פרטיזנים ד פרטיזנים ה פרטיזנים ו פרטיזנים ז פרטיזנים ח
לקריאה נוספת:
מנהרות הביוב בווילנה / ריכוז החומר: צבי שוורצמן
מערכת מנהרות הביוב בווילנה, שהותקנה בסוף המאה ה-19, הייתה באורך של 10 ק"מ ועברה בחלקה מתחת לעיר העתיקה. לכל אורך הדרך הייתה המערכת בנויה במידות משתנות עם ציפוי מלבני ותעלות ניקוז. נכון להיום, היא כבר אינה בשימוש; רק אנשים מעטים יודעים ומתעניינים בה. עם זאת, בתקופת השואה יהודי הגטו עשו בה שימוש יעיל בהברחת סחורות ונשק. ביום חיסול הגטו יצאו דרכן כ-100 אנשי מחתרת.
צבי שוורצמן, שהשתתף ב"מצעד החיים לווילנה-פונאר" בשנת 2009, שארגן איגוד יוצאי וילנה, חבר לסטודנט ליטאי, לוקאס פלצקס, חוקר חרקים במקומות חשוכים, והשניים החלו לשחזר את מסלול המעבר. הם התחילו את המסע בתעלות הביוב ברחוב Vokieciu (הגרמנים, דייטשע גאס) שבעיר העתיקה. כשהחלו במלאת השחזור הייתה הכניסה למנהרה עדיין מוסתרת. מערכת הביוב הייתה עדיין מלאת לחות ומים.
צביקה סיפר: היה עלינו ללכת כפופים כל הזמן ולשמור על המצלמה. המדריך לוקאס פלצקס הלך מהר והייתי צריך להיות לידו. זה היה לא קל. המנהרה שינתה צורה כל הזמן - מפתח צר מאוד ונמוך לפתח רחב וגבוה. הלכתי אחרי לוקאס שעצר פתאום ואמר שהלכנו לאיבוד והגענו למקום לא מוכר. הוא ניסה לפתוח מכסה חלוד וכבד אך ללא הצלחה. בהמשך הדרך התגלו לנו מחילות של חולדות, פרחים ופטריות, ולעומתם לכלוך שנשאר מהביוב של העבר, עד שלבסוף נראה ה"אור בקצה המנהרה".
המנהרה, שחלק ממנה נהרס בזמנו של סטאלין, בנויה בצורה הנדסית מעניינת מאוד ומגיעה לכל קצה של העיר העתיקה. המנהרה הובילה עד לקולנוע Lietuva לשעבר, חלק אחר שלה המנהרה הסתיים ברחוב Subaciaus (סובוץ').
מתוך העיתונות במוסקבה בשנת 1944 שבה סופר על הימלטות יהודים דרך תעלות הביוב בגטו וילנה / Jewish telegraphic agency
בעיתוני מוסקבה מדווחים היום על ארבעים יהודים ששהו עשרה חודשים בתעלות הביוב של וילנה כדי להימלט מהוצאה להורג על ידי הגרמנים.
הקבוצה, בהנהגתו של מיכאיל ספוקיני ואחיו, שניהם מהנדסים, החליטה בספטמבר 1943, כאשר החלו הנאצים לחסל את גטו וילנה, כי האפשרות היחידה להימלט מהמוות היתה לסגת ל"חורי שועלים" במערכת הביוב שהוכנו לשימוש זמני במהלך ציד-אדם גרמני.
דרך חורים שבתחומי הגטו ירדו כמה מאות יהודים לביוב. רובם המשיכו עד שהגיעו לפאתי העיר וממנה ברחו והצטרפו לפרטיזנים. קבוצת "ספוקיני", שכללה כמה ילדים, הקימה מעין בית פרימיטיבי בשוחה שצויידה בחשמל ובמים זורמים. המזון סופק על ידי מפקח פולני של בניין הממוקם מעל מקום המסתור שלהם. הוא גם הביא עיתונים גרמניים למבוגרים ועפרונות וספרי תמונות לילדים.
יום אחד הודיע להם המפקח כי החור שלהם התגלה ושהם יצטרכו להימלט. מאותו רגע ואילך, אמר ספוקואני, המצב נעשה קשה להפליא. הם היו מנותקים מכל אור, מים ומזון. אבל מהדיווחים שקיבלו מידידם הפולני על הפעילות הגרמנית ברחובות העיר, הם הבינו שהצבא האדום מתקרב לווילנה. הם החליטו, אם כן, להחזיק מעמד זמן רב ככל האפשר.
הם השתופפו בביוב ושמעו את קולות הקרב מעליהם. בשלב מסוים התקדם ספוקוויני למקום שבו שמע את קולות החיילים הרוסים, אך הוא לא היה מסוגל לתקשר עמם. לבסוף, לאחר ארבעה ימים של לחימה קשה, נסוגו הגרמנים ותושבי הביוב יצאו. כתוצאה מחוסר פעילות, הם בקושי יכלו ללכת, גופם היה מכוסה פצעים. עיניהם כאבו על ידי האור, וכולם ירקו דם.
את היציאה מהגטו דרך מערכת התעלות מתארת חסיה טאובס, בראיון לתלמידות אולפנת "צביה" בהרצליה:
איש לא שם לב למצב רוחי, מצב דומה היה מנת חלקם של רבים בינינו, שהותירו אחריהם הורים ואחים. מה גם וחברי הקרובים לא היו עוד. הם נלקחו לאסטווניה עם הבטליון השני, שלושה שבועות קודם לכן. בהגיע תורי לרדת לתעלת הביוב, השחלתי את עצמי דרך פתח הצינור פנימה. תחת רגלי הייתה תהום, לפני אפילה, הבלתי נודע ואבדן הדרך. מאחורי נותרה אמי וכל חוסני, שהיה באותו שלב שביר מאוד. תוך דקה מצאתי עצמי מקופלת בתוך התעלה שקוטרה לא איפשר לי עמידה זקופה. רגלי שקעו ברפש שהלך והעמיק. הזוהמה חדרה עד לעצמותי, הצחנה חנקה את הנשימה וצרבה את העיניים. לא היה זמן לתחושות, לא הייתה דרך לאחור, אחרי ירדו לתעלה נוספים, הטור זחל קדימה.
הסתגלותי למצב הייתה מהירה. מכיוון שלא יכולתי להמשיך ולהלך מקופלת, מצאתי את עצמי זוחלת על כל ארבע בהונותי, כשהרפש הנוזלי עולה ואני שוקעת בתוכו.
מצבי היה קל יחסית, בגלל קומתי הנמוכה. לחברים שממדי גופם היו גדולים, הייתה זו משימה קשה שבעתיים. הדרך אף היא ארוכה הייתה. פתחה השני של התעלה דרכה היינו אמורים לצאת, נמצא מהלך מפתח כניסתנו. ואמנם, התעלף אחד החברים וסתם בגופו את התעלה. הטור נעצר, אי אפשר היה להתקדם וגם לא לסגת. דומה היה, זה סוף הדרך. חוסר המוצא לכאורה הוא שהוליד את התושייה וגופו המעולף של החבר נגררה ובחלקה נדחפה והוסטה לתעלה צדדית ובתוכה רשת חדירה למי גשמים, אך גם לאוויר ולאור. הטור המשיך להתקדם בזחילה. הבחור המעולף התאושש, חזר לטור והמשיך בכוחותיו, שהיו קרובים לאפס.
הימים היו ימי סתיו. הגשמים החלו לרדת וקיימת היתה סכנת הצפה לכולנו, במקרה והגשם היה מתגבר. לא הייתי בחזקת אדם שולט במעשיו. המחשבה לא תפקדה, היא הייתה מעורפלת, החושים נוטרלו ופעולותי נעשו לא רצוניות. יש להניח שהייתה זו השפעת הרעלים והגאזים של הביוב. אך עדיין שכן בתוכי יצר החיים הפרטי והקבוצתי. הייתי חלק מגוף מורכב, נתון בסכנה, אשר היעד ויצר הקיום הניעו את מעשיו הקולקטיביים, לקראת היחלצות מהמצוקה והשגת היעד.
אינני יודעת היום להעריך את אורכה ומשך הדרך שעשינו בתעלות הביוב וגם לא את מקום המוצא דרכו יצאנו לאוויר העולם.
כשעלינו על פני הקרקע, הייתה זו שעת דמדומים, על גבול החושך. האוויר הצונן והצח היווה ניגוד קיצוני ומעורר. גפי לא צייתו לי זמן מה, לאט חזרו לפעולה ועמם החושים. חשתי צינה, רטיבות וטחב בגדי ספוגי הרפש הכבידו על תנועותי והעלו צחנת צואה. לא ידעתי היכן אני מצויה, המקום היה אי שם בתוך העיר, דומם ושומם. ליד פתח היציאה מהביוב קיבלנו הוראות להסתדר מהר בזוגות ולהתרחק מהמקום. את בן זוגי ל"טיול" אינני זוכרת. את הדרך ליעד לא ידעתי. נצטווינו לשמור על קשר עין בין הקבוצות. הרחובות היו מוארים למחצה ואחרי האפלה בתעלות הביוב הם היוו שוני מסנוור עיניים. גשם דק ירד ונגע קלות בעיסה המצחינה שהייתה דבוקה לבגדי. הוא לא היה חזק דיו שיוכל לשטוף אותה.
העוברים ושבים לא היו רבים יחסית לעת ערב גשום, וביניהם נראו אנשי צבא גרמנים וליטאים. הייתה סכנה סבירה מאוד למשוך תשומת לב ולעורר חשד בלבושנו, שהיה יותר מבחיל ומבהיל במראהו ובצחנה שהפיץ סביבו.
מאוחר יותר נודע לנו שדרכנו עברה בקרבת הכיכר, בה ריכזו הגרמנים את היהודים שהוציאו באותו יום של חיסול בגטו. החזיקו אותם עד שהוציאו את כולם ומיינו: מי לחיים-נשלח לעבודה באסטוניה ומי למוות-נשלח לפונאר. קרוב לעשרת אלפים יהודים מויינו באותם שלושה ימים. הושיבו אותם כעדר תחת כיפת השמיים, רעבים, ללא מים, תחת גשם סוחף, חדורי קור וחרדים כל אחד לגורלו ולגורל משפחתו...
אורחות חיים ביחידת פרטיזנים / פרק מתוך הספר "מעבר לשמי העננה", מאת ברוך שוב - יו"ר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות
התאקלמותי ביחידה הייתה אטית למדיי. הוקצה לי מקום לינה על אחד הדרגשים שבקצה המחפורת. הדרגשים היו עשויים מלוחות עץ לא מהוקצעים ומרופדים בכל דבר רך שאפשר להמציא: קרעי שמיכות, בלואי מלבושים, חלקי פרוות ומחצלות. אלו שימשו אותנו כבגד, כשמיכה וכסדין גם יחד. במשך היום היתה המחפורת ריקה כמעט מאדם למעט לוחמים שזה עתה חזרו מפעילות לילית. רוב הדיירים העדיפו לשהות בחוץ. שונה היה המצב בערבים. הציבור כולו היה מתכנס בפנים ורק השומרים ובעלי התפקידים נעדרו. בדרך כלל נהגו להתפשט חלקית בלבד ולשכב כשהרובה והכדורים צמודים לגוף לאורכו והרימונים, האקדח ודברי הערך למראשותיהם. בערבים לא מעטים, בייחוד בערבי הקיץ החמים, היו מדליקים מדורה, מתרווחים מסביבה ומטבע הדברים פוצחים בשירה. לא הייתה דאגה שאור המדורה יגלה אותנו. עומק היער הגן עלינו.
קצה המחפורת היה מיועד ללינת החדשים. ככל שצמח הוותק כן התקרבו למרכז. שם גם עמד תנור החימום שהיה מוקד החיים של החברה. שם הוחלפו חוויות, סופרו בדיחות ושם השיקו כוסות סאמוגון. שם המומחים לדבר הכינו תבשילים מקוריים לאומיים.
ההרכב הלאומי של היחידה היה מגוון. מספר הליטאים, ובהם המוצנחים, היה קטן אך בתוקף היותם הוותיקים והמפקדים הם התגוררו במחפורת המפקדה והקשר האישי איתם היה רופף. במחפורת הלוחמים הכללית בלטו הרוסים, הבלרוסים והאוקראינים, וגם אסבקים וטטרים בודדים, ברובם אנשי צבא, שבויים נמלטים. היה גם מיעוט קטן של פולנים, איכרים מהסביבה שהצטרפו אלינו לאו דווקא מתוך מודעות לעניין אלא כאל "עיר מקלט": מאחוריהם היה עבר מפואר של גניבות, שיכרות ואפילו מעשי רצח. את היהודים אפשר היה לספור באצבעות שתי הידיים.
הבישול בערבים התפתח עד מהרה לספורט תחרותי. קיומו של המטבח המסודר, עם טבח ממונה שבבסיס, לא מנע מפרטיזן לקחת לעצמו מצרכי מזון לבישול ולטיגון. לא סבלנו ממחסור במזון, למעט באותם ימים שהיער הפרטיזני היה במצור. וכך השתרש הנוהג שפרטיזנים שלא שובצו לפעולות היו נאספים סביב התנור וטועמים מהמאכלים הלאומיים של הבשלן התורן. הסאמוגון התיר לשונות והמַטעם עורר ביקורת לטוב ולרע.
עד מהרה למדתי שהחברות מתחשלת לה לאחרונה דרך הקיבה והבינותי שעליי להשתלב בחגיגה הבישולית. ערב אחד הצהרתי שאגיש לחבר'ה "תפריט יהודי". הבאתי מהמטבח כבד וניגשתי להכנת כבד מטוגן' כפי שראית זאת פעמים אין ספור בבית הוריי. לא חשוב שהשומן היה שומן חזיר, שלא בדיוק מומלץ לאוכל יהודי, העיקר שהמאכל הצליח והתקבלתי לחוג ה"מומחים" עם עתיד מבטיח של טבח. והואיל ואין אכילה בלי שתייה כדת' הייתי אנוס כבעל השמחה הראשי להרים כוס סאמוגון ועוד כוס ועוד כוס מן החריף והמבחיל. בקושי התאפקתי שלא להקיא. למזלי לא נתערפלה עליי צלילות דעתי. היכולת שנתגלתה בי ללגום משקה ולהישאר פיכח הייתה בעזרי בימים הבאים ועוררה לא מעט קנאה מצד הגויים. הפעם קניתי לי כרטיס כניסה מכובד לחברת הפרטיזנים.
בימים הראשונים הוצבתי לשמירה בלבד. צורפתי זמנית למחלקה בפיקודו של יוזאס, קומסומולאי ליטאי מקובנה שמקצועו האזרחי היה מנקה ארובות. הוא היה בין הראשונים שהתייצבו לקריאת המפלגה הקומוניסטית והיווה את הגרעין הליטאי של האוטריאד. גוי פשוט עם פה מלא מליצות שדופות מבית היוצר של המפלגה שהשתכר תכופות והתיר את לשונו. אליי הוא התייחס בזלזול, אם משום שנרדמתי בשמירה הראשונה ואם מכיוון שהייתי יהודי. ביטויים אנטישמיים בוטים לא שמעתי במפיו.
שנאתי את השמירה. חוליות חוליות היו הפרטיזנים יוצאים לפעולות ולי נשאר להיפרד מהם בברכת דרך צלחה. תחילה הוצבתי רק במחנה עצמו, אחר כך עליתי בדרגה ושמרתי בתוך היער ולבסוף גם במעגל החיצון. השמירה המהנה ביותר הייתה בתוך היער, במעגל האמצעי שבו הוצבו זוגות ואפשר היה לשוחח. בגלל הריחוק מהמטבח נמשכה שמירה זו רק שש שעות. נקשרו בה ידידויות שנמשכו גם בקרבות.
השמירה המאומצת ביותר הייתה במעגל החיצון. השומר ניצב בודד בקצה היער העבות והמאיים, ישב בשוחה או טיפס על עץ ותמיד נשאר ללא נוע, שחייב היה להבחין בהתקרבות האויב ולהבדיל בין ידיד ובין אויב. כיוון שהמרחק מן הבסיס היה גדול התחלפו המשמרות רק לאחר שש או שמונה שעות.
למרות הקירבה הפיזית בין כלל אנשי האוטריאד ותנאי המגורים המשותפים, לא הכול התנהגו כחברים. היה הבדל מהותי בין החוליות המבצעיות ובין אנשי המטה והשירותים. המבצעיים היו עוזבים את הבסיס למספר ימים ובשובם נזקקו לשינה ולמנוחה ארוכה ובהירארכיה שנסתמנה הם היוו את העילית. רק המטבח, בית המרחץ וה"זמליאנקה" (המחפורת) יצרו מגע ישיר, חיצוני ובלתי מחייב, ביניהם ובין האחרים. האינטימיות ואחוות הלוחמים נולדה והיתה בת קיום בתוך תוכן של החוליות המבצעיות. הייתה התחרות בין החוליות על הישגים, הייתה קנאת לוחמים ואלה מצאו את ביטוים גם בביגוד מתנאה וגם במאכלים משופרים. הלוחם ציפה ממפקדו שידאג לצרכיו לפנים משורת המקובל וגם להאדרת שמה של החוליה.
בין היהודים הבודדים לא שררה קירבה מיוחדת והם גם לא היוו "קבוצה". התרשמותי הייתה שכל אחד מהם רוצה להשתלב בכלל ולבנות את מעמדו ביחידה זו או אחרת, בלי להבליט יתר על המידה את מוצאו היהודי.
כאמור לעיל שכנה זמנית בבסיסנו קבוצתו של חיים לזר. בינתיים הגיעו מיערות נארוץ' קבוצות יהודיות נוספות ובתוכן חברי פפ"או. כולן היו מיועדות לבריגדה הליטאית "הווילנאית", שהייתה בדרכה מהמזרח, ובפיקודו של איש המפלגה היהודי זימונאס אמורה הייתה להתארגן מחדש ביערות רודניקי. יהודים בודדים נוספים, בלתי מאורגנים ומסתתרים ביערות רודניקי, מצאו גם הם את דרכם לגֶניס. היו גם שמועות שבין המוצנחים הליטאים היו יהודים. איש לא טרח לגלות את זהותם הלאומית וגם הם עצמם כנראה לא ששו לכך.
לקריאה נוספת:
מתוך: עדותו של דר' משה פייגנברג
...אחרי חיסול גטו וילנה נעלם הישוב היהודי המושרש מזה דורות של וילנה.
אנשים יחידים, אשר התחבאו אצל נוצרים, ילדים מעטים בכנסיות, קבוצות קטנת של נוער אצל הפרטיזנים ובמחנות עבודה קטנים בווילנה, אלה היו השאריות של הישוב היהודי הגדול בווילנה היהודית של פעם..
באזור וילנה היו שני מטות פרטיזנים. האחד נמצא בסביבת האגם נרוש ולא רחוק מהעיר גלמבוקי, המטה השני היה לא רחוק סורוק טטרי ביערות רודניקי. בהתחלה אלה היו קבוצות מעורבות, בו נמצאו ליטאים, פולנים, רוסים לבנים ויהודים תחת הנהגתם של צנחנים סובייטיים.
יותר מאוחר הוקמו יחידות יהודיות תחת הנהגתם של לוחמים יהודיים מהגטו.
ככה שבאזור וילנה, על יד תנועת הפרטיזנים הכללית, תחת הנהגתו של הפולקובניק הליטאי גרביס, התקיימו שלוש קבוצות פרטיזנים יהודיים. הראשונה, תחת השם "מוות לפשיזם" היה תחת פיקודו לוחם הגטו אבא קובנר חנקה בורובסקא, הקבוצה השנייה תחת השם "למען הניצחון" היתה תחת פיקודו של אברשקה רסל ושלישית תחת הנהגתו של המפקד קריאקליס.
כל קבצה מנתה יותר ממאה איש. הם היו חמושים היטב עם אוטומטים, רימונים ומקלעים.
החיים אצל הפרטיזנים היהודיים, כמו גם אצל הפרטיזנים האחרים, למרות שהם היו חופשיים, היו מלאים ברגעי סכנות. רגעי הקרבות השונים בהם הצטיינו הפרטיזנים היהודיים, הביא להם כבוד רב לנצח.
עשרות מהלוחמים הגיבורים היהודיים מסרו את חייהם הצעירים במלחמה באויב צמא הדמים. נספו אלה שהרסו גשרים, אחרים הזמן הנחת חומר נפץ תחת מסילות הרכבת או העפה לאוויר של שיירות גרמניות שלמות של מכוניות בדרכים וכבישים. הרבה קברים של פרטיזנים יהודיים עדיין נמצאים עד היום בכל הדרכים של יער רודניקי. זו עדות על חלקם מלא הקרבנות של הלוחם היהודי למען השגת הניצחון והשלום.
במשך כל התקופה, בו היתה קיימת תנועת הפרטיזנים, היה ביניהם והיהודים במחנות וילנה , קשר הדוק וקבוע.
הקשרים של הפרטיזנים היו באים למחנות, היו מביאים דרישת שלום מהיהודים הלוחמים ביערות ולהוציא אנשים וחדשים ולקחת תרופות ונשק, כמו גם דברים נחוצים אחרים.
די ברור, שלא חסרות תופעות אנטישמיות בין הפרטיזנים הלא יהודיים. מוכרחים לציין שמטות הפרטיזנים גברו במאמצים גדולים על האנטישמיות.
הפרטיזנים התגוררו בבתי אדמה מיוחדים, אשר במקומות גבוהים יותר ואשר היו מוקפים בביצות טובעניות .
תפקיד גדול בתנועת הפרטיזנים היהודיים מלאו הנשים, אשר בצעו אותה העבודה כמו הגברים.
במחצית שנת 1943 היה 40 קילומטר מווילנה, בדרך ראשית, אשר הובילה העירה, על עמוד, כתובת של הגרמנים "אכטונג! [זהירות] אזור פרטיזנים". הגרמנים היו נמנעים מלבוא להרבה כפרים, בפחדם מפני הפרטיזנים האדומים, אשר כבשו את האזור.
באותו רגע כאשר הצבא האדום התקרב לווילנה, התחילו לצעוד ב-9 ביולי 1944 מיערות רודניקי, במצעד מלחמה כל קבוצות הפרטיזנים. הם הלכו לכוון העיר. בימים אלה הגיעו הפרטיזנים האדומים והפרטיזנים הלבנים הפולנים להסכמה, אשר עד היום באדומים ובעיקר את הקבוצות היהודיות.
וילנה שוחררה ב-12 ביולי 1944. הקרבות לשחרור העיר השתתפו כל קבוצות הפרטיזנים, ביניהם גם קבוצות יהודיות.
בימים הראשונים אחרי שחרור העיר, כבשו את כל מוסדות העיר החשובים כמו גם במשטרה והמפעלים הפרטיזנים.
הרבה מהפרטיזנים היהודים ציונו באותות הצטיינות הגבוהים ביותר של הממשלה הסובייטית.
מתוך עדותו של חיים לזר - ליטאי, חבר המחתרת היהודית בגטו וילנה, באתר בית לוחמי הגטאות :
לאחר הסגרתו של ויטנברג שררה מבוכה בקרב חברי המחתרת. הוחלט לצאת ליערות. בפיקודו של יוסף גלזמן נאספה פלוגה של חברי המחתרת המבוקשים ביותר, ביניהם חיים לזר. ליל ה-24 ביולי 1943 היה ליל שימורים עבור הלוחמים, ובמהלכו התארגנו וקיבלו נשק. עם אור ראשון התגנבו הלוחמים ממקום מושבו של היודנראט אל שער הגטו, על מנת להצטרף ליהודים היוצאים לעבודתם.
היציאה ליער
ברחוב התארגנו 21 הלוחמים כפלוגה של חוטבי עצים מצוידים בגרזנים ובמסורים. זונדל לייזרסון התחפש לשוטר יהודי והוביל את הקבוצה. הם יצאו מהגטו לכיוון וילייקה החדשה, מרחק15 קילומטרים מווילנה. 14 צעירים וצעירות הצטרפו לקבוצת הלוחמים בדרכם ליערות נארוץ', כמאתיים קילומטרים מווילנה. כעת מנתה הקבוצה 35 יהודים.
לפנות ערב עצרו הלוחמים למנוחה בחורשה. הם התחלקו לשתי קבוצות - האחת בפיקודו של איזקה מאצקביץ, והשנייה בפיקודו של חיים לזר. הלוחמים המשיכו ללכת בלילה המחניק. בהגיעם לנהר, מרחק של קילומטר וחצי בלבד מהיער, התברר שהגשר היחיד נמצא בתוך הכפר. חמישה לוחמים נשלחו כדי לבדוק את השטח. חמישים מטרים מהגשר נפתחה על יתר חברי הקבוצה אש משלושה כיוונים. חלק מהלוחמים איבדו את עשתונותיהם, והשאר השיבו אש. לאחר שעה ארוכה ניתנה הפקודה לסגת. במהלך הנסיגה אבד הקשר עם חלק מהחברים. לביצות הגיעו 13 מתוך 35 החברים שיצאו לדרך.
פחד החל לכרסם בלבם של חברי הקבוצה. נשלח חלוץ לאתר את יתר החברים. קולות הירי הלכו והתקרבו, עד שהיה נדמה כי מקיפים אותם. לפתע הסתבר כי שייקה, הגשש שבחבורה, נעלם. הלוחמים החליטו לא לחזור לגטו אלא להמתין ביער עד אור הבוקר. בבוקר פגשו בשני צעירים, שסיפרו על הקרב בליל אמש ועל המצוד אחר הפרטיזנים. הם יעצו להם להסתלק מהיער.
אחד הצעירים הביא ללוחמים מזון ושימש להם כמורה דרך. שלושה מחברי הקבוצה החליטו לחזור לגטו. הם קיבלו את שארית המזון ויצאו לדרכם. מאוחר יותר הסתבר כי נפלו בידי האויב. מורה הדרך הובילם ליער, שם נפרד מהם. הלוחמים נתנו לו את מעט הכסף שנותר להם והמשיכו להתקדם. במהלך היום שלחו סיירים מחופשים לאיכרים לבדוק את הדרך, ולעת לילה הלכו כקבוצה בדרך שנבדקה על ידי הסיירים. בִּמקום חמישה ימים ארכה דרכם 14 יום.
לא נוטשים את החזית
בערב ראש השנה 1943 הגיע המפקד והודיע לפלוגת הפרטיזנים, שלמחרת עליהם לצאת לפעולה. לפעולה נבחרו תשעה לוחמים, מתוכם שלושה יהודים: חיים לזר, שלמה קנטרוביץ וטבקה הלפרין. משימתם הייתה לצאת לכביש וילנה-גרודנה ולהציב מארב לצבא הגרמני במטרה לשבש את תנועת התחבורה לחזית. המטרה הייתה להשמיד את הרכב הגרמני על יושביו.
לזר וקנטרוביץ הופקדו על המקלע הכבד, והלפרין שובץ לצוות המקלע הקל. הם יצאו לדרכם עם עלות השחר, הציבו מארב בין השיחים שעל שפת הכביש והמתינו לאות ממפקד הפעולה.
במרחק נשמע קול מכוניות מתקרבות מכיוון גרודנה. האות ניתן. הלוחמים פתחו באש לעבר המכוניות. רק יריות אחדות נשמעו. חלק מכלי הנשק לא פעלו. מהמשאיות הגרמניות שנשאו חיילים נשמעו זעקות, אך הן עצרו במרחק רב מהמארב. בניגוד לעקרון הלחימה הפרטיזנית, לפיו אין לחזור על דפוס פעולה באותו מקום, החליט המפקד להציב מארב נוסף באותם שיחים. לאחר כשעה התקרבו למארב מכוניות מכיוון וילנה. הלוחמים פתחו באש, אך הפעם הגרמנים השיבו באש חזקה.
לזר וקנטרוביץ חשו שהם לבד. הם הסתכלו סביב וראו שחבריהם לכוח נסו בבהלה ליער. בכעסם על הפרטיזנים מוגי הלב, הגבירו לזר וקנטרוביץ את הירי על הגרמנים, אך הללו השיבו מלחמה שערה. לא נותר לשניים אלא לסגת. קנטרוביץ הדביק את יתר הכוח, אך לזר השתרך מאחור, נושא את המקלע הכבד. הוא נתקל בהלפרין העמוס תחמושת. הגרמנים החלו לרדוף אחרי הפרטיזנים, מצמצמים את המרחק עוד ועוד. בהיווכחם כי לא יוכלו להמשיך לרוץ עם משאם, החליטו הלפרין ולזר להסתתר עד שהגרמנים יעברו. לאחר שעות אחדות שככו קולות הירי. הרעב החל להציק לשניים, והם החליטו להמתין במחבואם עד רדת החשֵכה.
בינתיים הגיעו שאר הלוחמים למחנה הפרטיזנים ללא בגדיהם ונשקם. מבוכה רבה השתררה. הם הצטערו על שני הלוחמים הנעדרים ועל המקלע שאבד. לעת לילה הבחין משמר המחנה בשני אנשים מתקרבים. הפרטיזנים עברו למצב כוננות. המשמר התקרב אל השניים וגילה שאלה לזר והלפרין.
לאחר שובם נערך מסדר כללי של המחנה. המפקד נזף בלוחמים שנטשו את הקרב ושיבח את שני הלוחמים היהודים, שלא הפקירו את נשקם וסיכנו את חייהם. מאותו יום עלה קרנם של היהודים במחנה הפרטיזנים. למחרת נודע כי בפעולה נהרגו שלושה קצינים ו-15 חיילים גרמניים.
חג החירות ביערות ליטא
פסח 1944. כבר כמה ימים מסתובבות שמועות, כי עומדים להגיע מטוסים עם נשק ממוסקבה. בלילה בשני של פסח יצאו הלוחמים להמתין למטוסים שבוששו להגיע. בחצות הליל חזרו רבים מהם למחנה. מדורות הסימון דעכו, ונדמה כי אף המפקדים התייאשו מבוא המטוסים. לפתע נשמע מרחוק צליל של מנועי מטוסים, שהלך והתחזק. התרגשות אחזה את כולם. המדורות התלקחו בשנית. המטוסים הנמיכו טוס סביב המדורות והצניחו חבילות גדולות. עם שחר שוטטו הפרטיזנים ביער, אוספים את החבילות. בצהרי היום נפוצה השמועה במחנה: נשק חדש חולק ללוחמים!
באותו לילה הוצב מארב על כביש גרודנה-וילנה. כעבור כמה שעות עברה שיירת כלי רכב כבדים של הגרמנים ונלכדה במארב. הלוחמים פתחו באש לעבר השיירה, ולאחר ההלם הראשוני השיבו אנשיה אש. הלוחמים כבר היו קרובים לנסיגה, כשהבחינו כי אחד המשוריינים עולה באש. הם אזרו עוז והסתערו על השיירה. הגרמנים נסו בבהלה מהמקום.
בין השמשות התאספו הלוחמים סביב המדורה ונתנו דרור לרגשות השמחה בשירה אדירה. לפתע השתררה דממה. זקן החבורה פתח ואמר: "פסח לנו היום. לא הסיבונו לסדר, ולא אכלנו מצה. אך מסופקני אם בכל העולם כולו, יש עוד יהודים שקיימו את מצוות החג כמונו....".