יום השואה 2009-יד ושם

דבריה של מיקי קנטור

גבירותיי ורבותיי,

כבוד השר יולי אדלשטיין, שר ההסברה והתפוצות

מר אבנר שלו, יושב ראש הנהלת יד ושם

מר דריוס דגוטיס, שגריר ליטא בישראל

עו"ד יוסף מלמד, יושב ראש איגוד יוצאי ליטא בישראל

מר מיכאל שמיביץ, יו"ר איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל

ד"ר לאה פרייס, המכון הבין לאומי לחקר השואה ביד ושם

ניצולי שואה, דורות המשך, קהל נכבד,

התכנסנו כאן בבית הכנסת ביד ושם על הר הזיכרון בירושלים להתייחד עם זכרם של יהודי ליטא שנרצחו בשואה.

בית הכנסת, שבו אנו יושבים עתה, הוא יָד וָעֵד לְבַתּי הכנסת שחרבו בשואה. אין-ספור בתי-הכנסת,  שהיו הביטויים המקומיים לַמורשת היהודית האחת,  עתיקת-היומין.

סביבנו ארונות-קודש מרְדְאוּץ, חְרְלאוּ, בְּרְלַד, ויאָש שברומניה, תשמישי-קדושה ותשמישי-מִצווה מבתי כנסת מפולין ומצ'כיה שנפגעו או שנהרסו ומבתי-כנסת שקהילותיהם שוּלחו לְהשמדה.

מקצת חפצי-הדת לָקְחוּ המגורשים עִם שילוחם, בבחינת נאחזים בַּיָּקר לָהֶם,

מתוך תקווה תמימה להמשך החיים כפי שהכירום: לוח פַּח, וְעליו עֲשֶרֶת-הדיברות, ספר תורה שהוסתר בְּרפת ליד לובלין שבפולין, עוד ספר תורה מטרנסניסטריה, ש'עצי החיים' שלו הוּכְנוּ מעץ גס -כנראה ממקלות של מטאטא, וכדומה.

כל פריט הוא שָריד המספר את סיפור הקהילה שלו

ב-22 ביוני 1941 פלש הצבא הגרמני לברית המועצות במסגרת מבצע "ברברוסה" וכבש את ליטא. מיד עם הכיבוש החלו הגרמנים בביצוע "הפתרון הסופי" ביהודי ליטא, באמצעות יחידות ה"איינזצגרופן" וכנופיות ליטאים מקומיים, שביצעו מעשי רצח המוניים.

עד סוף שנת 1941 נותרו בליטא כ-40,000 יהודים בלבד והם רוכזו בארבעה גטאות: וילנה, קובנה, שאוולי ושווינצ'יאן ובמספר מחנות עבודה. בקיץ 1944 שוחררה ליטא.

מחר ה-23 בספטמבר  ימלאו 66 שנים לחיסול גטו וילנה.

מתחילת הכיבוש הגרמני הנאצי נרצחו בליטא בגבולות שנת 1940 כ-  200,000 יהודים.

שמענו את מקהלת בית וילנה – 'ווילנאר כאר' בניהולה המוסיקלי של תמרה אייצס, בביצוע השירים  -  "תחת זיו כוכבי שמים" של אברהם סוצקבר לחן :אברהם ברודנא;

"פונאר"  שכתב שמרקה קצ'רגינסקי בלחן של אלכסנדר תמיר,  ואת השיר - "וילנה וילנה" מילים: אלי וולפסון , לחן של אלכסנדר אולשנסקי.

מכתב אחרון שכתב דוד ברגר מוילנה לפני שנרצח בידי הנאצים ב-1941.

וילנה, 2 במרס 1941

שלום אלזה!

שלשום שלחתי מכתב והיום אני שולח גלויה. אני רוצה להבטיח שאולי תקבלי דבר דואר "אחרון" ממני. המכתב שלי נכתב כשהייתי מאוד נרגז; היום אני רגוע יותר. עם זאת אינני יודע מה יהיה מחר.

מכל מקום אני מוכן לכל. אני אמור להתראות אתך בקרוב. וכעת? הגרוע ביותר הוא חוסר הידיעה שלי מתי אשוב ואראה אותך. בכל אופן, גלויה זאת תהיה הפרדה שלי ממך.

היי בריאה, אלזה, והחזיקי מעמד. אני זוכר אותך. אם יקרה משהו, הייתי רוצה שיהיה אדם שיזכור כי חי פעם מישהו בשם דוד ברגר. הדבר יקל עלי ברגעים קשים. לא אכפת לי כל כך על משפחתי כי ויתרתי עליה מזמן. שלחתי עם לייבליץ וטובה מאנטוק תמונות בשבילך, קחי אותן מהם. זכרי! אני מודה לך שוב, אלזה, על הכל. אל נא תדאגי והיי חזקה, אני אסתדר. מסרי דרישת שלום לכל הבאים מווילנה. דרישת שלום מיוחדת לגיזה.  שלום.

הקריאה להתקוממות היהודית בעקבות פשעי הגרמנים והליטאים המקומיים הובילה להתגייסות הנוער היהודי למרי וללחימה ביערות ובגטאות.  "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" נכתב באביב 1943 ביערות וילנה בידי משורר יידי צעיר - הירש גליק - ובמהרה הפך להימנון הפרטיזנים שהפיח תקווה בלב רבים.  שיר המסמל את רוח הלחימה, ההקרבה, ועוצמת התקווה היהודית.

ד"ר לאה פרייס מהמכון הבין- לאומי לחקר השואה ביד ושם דיברה על "מבט נוסף על גטו וילנה".