פונאר-מיקי קנטור

אמא הלכה לשואה, מרץ 2011

"שוב היית היום בשואה, אמא"...

"מה יש לך שם בשואה?"

-"השואה שלי צמודה אלי מיום הולדתי,

ילדה שלי.

דבוקה היא לערפי כמו צמה ארוכה ארוכה.

צילה מיטלטל על גבי, באשר אלך היא אתי,

בתי.

מלגלג לפלומתה הדלילה של השמש בסתיו

נאחז בסנסיני התמר בחצר, בחלפי על פניו.

צלה סמיך, כבד ומנחם קמעא.

"יש בו משהו חזק ממני, בלהיות דור שני,

ילד יקר שלי.

תחושה שאינה מרפה, חובת שיכבת הגיל שלי...

היא מדממת ממעמקי נשמת ינקותי, מאז שנות בראשיתי:

מתוך שינה טרופת לילות,

בן שלי.

כבר אז ניגרה, טיפות קטנות וגדולות...

זחלה בחשכה, חילחלה לתוך חדרי.

גם הסדינים הצחורים, המעומלנים בריח חריף של נקיון מרענן

מעורב בניחוחות הרוח ופרחי הבר מהחצר האחורית,

גם הם לא יכלו לה.

זעירה וקשובה על יצועי, לילה לילה

והם שוכבים שם חבוקים, בחדר הסמוך.

אחוזים זו בזה בצילם המפוייח המבוייש,

דבקים בתקוות נצח לנחמה שבכאב.

מילדות שנמרטה מאברתם הקטועה

ביסורי טרף, נוצה  אחר נוצה.

חיבוק סבא-אמא-אבא, חמימות הבית,

ירוק גינה עם עץ.

ילדות, חלומות...

כולם פרחו ללא שוב.

דם ילדותם הנרמסת נשאב בצווחה,

מציף בסמיכות שחורה את חדרי לבי:

חדר אחר חדר, פרוזדור אחר פרוזדור

והעליה גם הוא מוצפת, רסוקת ריצפה.

אני רואה אותה - ילדה קטנה

מתרוצצת שם, יחפה, חרדה עד מאד

קולה נלפת בזעקת השחור

ולא נשמע...

בווילנה מולדתה, לא נותרה אדמה

גם הפרח בחלון ביתה כבר איננו.

מחוגי שעון הסבא והחתול בחלון

חמקו בחשאי מתוך קרעי הווילון

פרחו באלם, הלאה...הלאה...

לדמם ילדות שסועה נדדו

בארץ אולי אוהבת...

אולי אחרת...

עוצמת עיני לרווחה

בתנוחת השלמה רגועה.

מנסה להכיל את עצמי העמוסה,

לארוז נשימות, אנחות וכנפי פרפרים דהויות.

מתעטפת בגלימה של אור ושלווה,

עיני נעוצות במעופי הזמן הפרושות למחר,

... אני עפה לחפש את הסיפור האחר ...

כשאני שם, "בשואה", ילדי האהובים,

אני פוגשת את הילדה של אמא שלי.

"שימי ראש", היא אומרת לי,

ואני שמה...

אז אשמע נעימת שיר ילדות,

ביידיש וילנאית מתנגנת

ניחוחותיה ירחפו לתוך נשמתי,

וימיה של אמא, של אז ואחר כך,

יגעו-לא-יגעו

בימי של היום, ומחר, ואחר כך...

וטוב לי ככה, איתה, עם עצמי...

...ואולי יום אחד

כשייגמרו לי כל מילותי,

הצבעים לא ידברו עוד מבין אצבעותי

והדף יוותר לבן, ריק בחסרון נשימתי -

ייפרמו לפתע כל סימני שאלותיכם

וייעלמו מבין מסכי העננה שבכם.

אור גדול יחדור אז לתוככם,

לתהום הנשייה

ילפות, יעטוף גם את סנסיני התמר בחצר הבית

יגע בתבונתכם, ילדיי.

בידיים יחפות, רכות ואוהבות,

יניחיכם אחת לאחד,

במרבץ נינוח, פשוט זרועות

בין מרחבי החיים והמתים

במרחקים שווים זה מזה...

ואז – כמו צפרירי בוקר ביום אביב -

ניחוחות רעננים של רוח ופרחי בר

יפציעו מאי שם,

מעוצמות הלא נודע,

אין סוף של הארה, הבנה, קבלה והשלמה.

את זו האמא שלכם, ש"הלכה לה לשואה"...