הירש גליק
|
|||||||||||||
מזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על המשורר היידי הירש גליק
במחנה העבודה באסטוניה. מתוך: מאשה גרינבאום, תקווה על פי התהום, יד ושם, ירושלים 1999 ,עמ' 103 -98.
בין הכלואים במחנה נראה היה גם המשורר היידי הירש גליק, מחבר שיר הפרטיזנים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". הירש היה צעיר נמוך קומה, חיוור ובעל עיניים חולמות. בני וילנה התגאו מאוד ב"משורר שלהם". הירש גליק השתייך לקבוצת הסופרים, שנודעה בשם "וילנה הצעירה". חברי הקבוצה היו מעמודי התווך של הפעילות התרבותית שם. את יצירותיהם הכירו בעולם היהודי, והם הרבו לקרוא מתוכן בערבי ספרות, שהתקיימו בבתי- הספר היידיים בוורשה ובערי השדה של פולין. לנרווה הגיע הירש עם חברים נוספים מגטו וילנה, אבל ללא בני משפחה. הממונה היהודי על המחנה, דילר, הציע להירש לעבוד במושבת החצר המיוחסת שבתוך המחנה: שם היתה העבודה קלה יותר מאשר מחוץ למחנה; אבל לקבוצה זו יצא שם רע. אסירי המחנה קראו להם "משרתי הגרמנים בהתנדבות" – אף שהיו אלה הגרמנים שבחרו את האנשים שישרתו אותם. יחד עם זאת קינאו בהם רבים בגלל הזכויות המיוחדות שנהנו מהן. אבל הירש לא היה מוכן בשום אופן לעבור אל המיוחסים, והעדיף לעבוד כמו שאר האסירים. אולי היו עוד סיבות לרצונו לעבוד מחוץ למחנה: לפני הגיעו למחנה טעם הירש טעמם של חיי פרטיזנים, וגם עתה חלם על הקמת מחתרת ועל בריחה ליער, אל הלוחמים נגד הגרמנים. בחירוק שיניים עבד הירש, לא התלונן ולא השתמט מן העבודה הקשה בסלילת כבישים ובחפירת תעלות ושאר עבודות לצורכי הצבא הגרמני. יחד עם חבריו נשא אבנים, ובדרך היה קורא באוזניהם בעל-פה משיריו. בהומור המיוחד לו השווה הירש גליק את מנוחת עובדי הכפייה למנוחת הפועל העברי בארץ. הוא הדגיש שאסור לאבד את התקווה, חייבים להתאזר באומץ לב, וגם ברגעים הקשים אין לאבד את חוש ההומור. במחנה פרצה מגפת טיפוס, ויום יום הובאו אנשים נוספים לבית החולים. היתה זו בעצם מרפאה קטנה, שלא היתה מסוגלת לקלוט את החולים הרבים. גם הירש גליק חלה, וחבריו הביאו אותו למרפאה. מאמצים רבים נעשו להצילו מן המחלה. השתדלו להביא לו אוכל מזין ואכן הוא החלים. בגלל המגפה אסרו הגרמנים על היציאה לעבודה. אין יוצא ואין בא. הקרמטוריום, שאליו הובאו המתים והמתים למחצה, פעל יומם ולילה. הגרמנים ערכו בדיקה יסודית של העובדים, וכל מי שהיה חולה או חסר כוח הועבר לחלק נפרד של המחנה, להסגר. כדי להילחם במחלה – מחשש שתפגע גם בהם עצמם – הורו הגרמנים לחטא בליזול את דרגשי השינה. כך נאלצו האסירים לישון במשך חודשים על הקרשים הלחים והמסריחים. גם הבגדים עברו חיטוי בקיטור כדי להשמיד את הכינים, אך בשעת החיטוי נאלצו האסירים להסתובב עירומים בקור עד שנגמר התהליך. התמותה היתה גבוהה מאוד, ואילו הטיפול היה עלוב וללא הועיל: האנשים מתו בהמוניהם; החולים והגוססים נעזבו לנפשם. עם הזמן הובאו לקרמטוריום גם האנשים, שלא היו מסוגלים לעבוד מהיותם חלשים מדי, וכך הגיעו לקצם חייהם של רבים מיושבי המחנה. ועיני המשורר, שכמעט נפל בעצמו קרבן למחלה, רואות, והוא מנציח את המראות בפואמה. אחד השעשועים האכזריים שהמציאו הגרמנים נקרא תרגילי התעמלות, והיא למעשה מסכת של ייסורי גוף. במשך שעות היו מאלצים את האסירים התשושים לקפץ כצפרדעים, לרקוד, לזחול או לכרוע בהליכת אווזים. מראה האומללים, המקפצים בשארית כוחותיהם במגרש המסדרים, היה ממלא את לבותיהם של הגרמנים והאסטונים שמחה רבה. היה זה הבידור החביב עליהם. זמן מה לפני חנוכה של שנת 1943 החליטו כמה אסירים במחנה לחגוג את החג. הם נפגשו בחשאי בצריף הגברים מספר 1 ובחרו מתוכם ועד. תפקידו של הוועד היה לגבש תכנית לחג וליצור קשר עם הנשים ועם צעירים בצריפים האחרים, כדי לשתף רבים ככל האפשר בחגיגה – כמובן בלי שיגיע הדבר לאוזני הגרמנים. אחד האסירים, שעבד במחנה בבית מלאכה מיכני, קיבל על עצמו להכין את מנורת החנוכה, ואחר ארגן נרות. האמנים כתריאל ברוידא, פימה ומרק שפירא, סימה קנטרוביץ והירש גליק קיבלו על עצמם להכין את החלק האמנותי. החגיגה נועדה להתקיים עם הדלקת נר ראשון של חנוכה, אבל באופן בלתי צפוי הופיע קורט פניקה, מפקד הס"ס האחראי על המחנה. האנשים נבהלו מאוד, ובקושי רב הצליחו להסתיר את ההכנות, להתחמק מן הצריף ולחזור למקומם הקבוע. החגיגה נדחתה. הוחלט אפוא לקיים את החג בערב שלמחרת, ואמנם הדבר עלה בידם. הפעם לא הופיע אף גרמני ואף אסטוני. מנורת הפח נתלתה על הקיר, והנרות זרעו על הנאספים אור מרצד. למרות המאמצים, לא שררה בצריף אווירת חג: כל אחד התכנס בתוך עצמו, נזכר בחגיגה דומה בביתו, יחד עם בני משפחתו שכבר אינם. כולם חשו עצב רב. את המצב הציל כתריאל ברוידא. הוא החל לדבר, וכולם האזינו בקשב רב. ברוידא השתדל לעורר אצל הנאספים מעט שמחה. פימה ומרק שפירא מיהרו להצטרף ודקלמו קטעים ממחזות שהעלו בעבר בתיאטרון בווילנה. סימה קנטרוביץ שרה שירים עממיים, והירש גליק קרא פואמה מפרי עטו, ושמה "הפי אנד", כלומר סוף מוצלח. היא מספרת על יהודי מווילנה, שהגיע למחנה נרווה יחיד מכל משפחתו. הוא היה רעב ויחף, אבל רוחו לא נפלה, ולמרות הסבל המשיך לקוות לטוב. בסתר לבו עדיין קיווה שאביו ואמו חיים, וכי עוד ישובו וייפגשו; אבל היהודי הלך ונחלש, וסופו שמצא את עצמו בבית החולים של המחנה, שוכב על מיטה מזוהמת באפיסת כוחות, מחכה למוות שיגאל אותו מייסוריו, ובכאב נורא חש איך עוקרים את שיני הזהב שלו. דווקא ברגעיו האחרונים באה פתאום קרן אור והאירה את אפלת חייו. פתאום הרגיש כאילו ניעורו בו כוחות חדשים, ותקווה גדולה לחיים טובים. אבל קרן האור נעלמה, ושוב ראה את עצמו שוכב במקום האפל, להבות אדומות וירוקות עוטפות את גופו, ומתוך הארובה פורץ עשן שחור אל השמים. קולו הרועד של המשורר ומילות הפואמה ביטאו את מה שחשו רבים. חג החנוכה לא היה לחג אורים ושמחה, אלא לחג של עצב וזיכרונות בצל המוות הקרוב. בשקט התפזרו האנשים לצריפיהם ללילות הקור, שצפירת הבוקר החדה קוטעת אותם באכזריות. כאשר חזר הצבא האדום לאסטוניה ב-1944 והתקרב למחנות, מיהרו הגרמנים לטשטש את עקבות פשעיהם. אלפים אולצו לצעוד לעבר גרמניה, ורבים מהם מתו בדרך. חלק הועברו למחנות אחרים, ורבים נרצחו. הירש גליק עצמו ברח עם שניים מחבריו ליער, ושם הסתתרו, מחכים לבוא הצבא האדום. לרוע מזלם הקדים ומצא אותם משמר אסטוני, ואנשיו הסגירו אותם לידי הגרמנים. קורט פניקה עצמו טיפל בהן, למען יראו וייראו, עד שיצאה נשמתם. הירש היה במותו בשנות העשרים.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
