בית וילנה והסביבה

ליוצאי וילנה והסביבה לכל שוחרי ונאמני ירושלים דליטא/ד"ר אלכסנדר ליבו יו"ר האיגוד

תל-אביב, ישראל, חג החנוכה, כ"ז בכסלו תש"ל/ 7 בדצמבר 1969

הועד של יוצאי וילנה והסביבה בתל-אביב החליט להקים כאן את בית וילנה.

בית וילנה יהיה ביתם של כל הוילנאים בישראל ובתפוצות. פה יפגשו אנשי וילנה הותיקים, שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה וכן שרידי שארית הפליטה, ניצולי הגיטו, מחנות ההשמדה, פרטיזנים ולוחמים ביערות.

הבית הזה יהיה מקום מיפגש לאורחים בני וילנה, אשר יזדמנו מארצות מגוריהם כדי להכיר מקרוב את מדינתנו ולבלות כאן תקופה מסויימת עם משפחותיהם וידידיהם. כאן יתועדו כל אלה, אשר יקר להם מה וזכרה של  קהילת ירושלים דליטא.

בית וילנה, לפי מטרתו, ישמש מרכז לעילות תרבותית. ייערכו בו מסיבות שבועיות במסגרת מועדון וילנה ויוקדשו ערבי עיון ודיון בבעיות הזמן, בעניינים הקשורים בחברה הישראלית וביהדות העולם

בין כתלי הבית תפעל ותמשיך להופיע "מקהלת וילנה", אשר תדאג להנציח את השיר העממי של יהודי וילנה, שירים ומנגינות שנתחברו על רקע ההווי היהודי הוילנאי בימי שלום ובימי השואה.

מדור מיוחד יוקדש לתערוכה קבועה של ציורים, תמונות, תצלומים, מעשה אמנות, ספרים ותעודות.

כאן יונצח שמם של: מנהיגים, סופרים, אמנים, רבנים, מורים, גיבורי מחתרת וכו'.

כותל מיוחד, כותל הקדושים, יוקם לזכר הנופלים, הנרצחים בעידן השואה בוילנה וסביבתה. שמותיהם ייחרתו בלוחיות מיוחדות. כל אחד יציב ציון ליקיריו, שניספו בימי השואה בגיטו ובמחנות ההשמדה.

בדרך זו נקים מצבה סמלית לאהובינו וקרובינו, - אם ואבא, אחים ואחיות, בנים ושאר בני המשפחה, - שהיו ואינם ואין אנו יודעים את מקום אבדנם בדרכם האחרונה.

כדי לתת אפשרות לכל אנשי ווילנה והסביבה בישראל ובתפוצות להנציח את שם קרוביהם ויקיריהם, החליט הועד היוזם להקמת בית וילנה בתל-אביב, לקבוע תשלום אחיד ולוחית אחידה לציוני השמות.

הקמת בית וילנה (בשדרות יהודית 30 בתל-אביב)/ מיומנו של חיים לזר, מוצאי שבת, ד' שבט תשל"א – 30.1.1971

ביום ראשון ה-24 לחודש זה בשעות הערב היינו מוזמנים לנשיא המדינה לרגל הכרזת הקמת "בית וילנה", אחד "המפעלים הווילנאיים" שעלה בדעתו של מישהו ורוצים להקימו כדי להנציח את העיר, את עברה המפואר.

ביש מזל לה לווילנה, אולי בשל גדולתה ותפארתה ומקומה הייחודי והמיוחד בהיסטוריה היהודית של הדורות האחרונים, אך עדיין לא זכתה וילנה להנצחה – לא בצורת ספר גדול ומקיף כדוגמת קהילות אחרות שנחרבו ואינן קיימות עוד, ואולי בשל ריבוי ה"גבאים" המטפלים או הרוצים לעמוד בראש מפעלים או מפעל הנצחה הראוי לשמו.

נכתבו מספר ספרים – ספרי הנצחה על וילנה על ידי בודדים, ביניהם גם ספרי "חורבן ומרד". מקיימים "מועדון וילנה", קיימת מקהלת וילנה, אחד מלך קרפינוביץ מוציא פנקס וילנה, בארצות הברית קיים ארגון נוסח וילנה (בונדאים), המתכנסים לפעמים, מקיימים אזכרות ורוצים גם כן להנציח את עירם. בניו-יורק מנציח את וילנה הסופר לייזער ראן על ידי הוצאת אלבום מפואר שכבר עלה רבבות דולרים וכנראה שמפעל זה עוד יימשך שנים רבות כי זהו גם מקור לפרנסה... קיימים ארגונים של יוצאי וילנה בהרבה ארצות תבל ואף קיים ארגון עולמי של יוצאי וילנה שדוקטור מרק דבורז'צקי הקימו וגם משמש לו נשיא. וכך אישים-גבאים ועסקנים שונים נמצאים על הגל הזה ובאחרונה עלה עליו גם ידידנו דוד יוטן, שמכהן כיושב ראש הוועד להקמת בית וילנה. אך כל העסקנים האלה לא מסוגלים להתאחד ולהסכים על מפעל אחד שיהיה ראוי לשמו, כי יושב ראש או נשיא יכול להיות רק אדם אחד ופרטנדנטים כה רבים...

ועל כן כל אחד ממשיך במפעלו וכולם יחד מהווים תמונה די עגומה להנצחתה של עיר זו.

ובכן, הוועד להקמת בית וילנה, כדי להכריז על המפעל הזה וגם לאסוף כספים, הכניסו לעניין את נשיא המדינה שניאות לקבל משלחת גדולה, שישים-שבעים איש, ושבפגישה זו יוכרז רשמית על המפעל הזה.

קדמו לפגישה דיונים ממושכים ובירורים ובחירת האנשים שיזכו בכבוד הגדול הזה וכמובן שבשביל יהודי פשוט, מן השורה, זוהי הזדמנות חייו להיות בבית הנשיא והקופצים היו רבים והמקומות מוגבלים – והיה שמח... וכמובן גם רוגז רב בין אלה שלא הוזמנו. לא ידעתי על כל הדבר הזה עד שיום אחד קיבלתי הזמנה לאירוע זה. אחר כך הסבירו לי שהקריטריון היה – אנשים חשובים, בולטים ואנשי כספים. בראש הוועד הזה עומדים יוטן, דבורז'צקי וסוצקבר וכמובן שהם סידרו את כל העניין. הם יישבו בנשיאות על יד הנשיא וגם יישאו נאומים לציין מאורע זה.

והנה בא והגיע היום המיוחל. המאושרים התקשטו ולבשו בגדי חג, בגדים חגיגיים ויפים, כיאה למאורע זה. כמובן שרוב האנשים מכירים איש את רעהו וגם אני מכירם. כנהוג בבית הנשיא באירועים כאלה מוגש ומוכן כיבוד קל ולאחר מכן מופיעים הנשיא ומלוויו.

ניהל את הערב המשורר סוצקבר אשר בעקשנות וקנאות עקבית לא מוציא מפיו אף מילה עברית וניהל את הערב באידיש. בפתחו את הטקס הוא הזמין לשבת בנשיאות על יד הנשיא את תת-אלוף יצחק ארד, קצין ראשי לצה"ל, את אבא קובנר ואת חיים לזר – להפתעתי הרבה והגדולה מאד, כי בעצם אינני וילנאי ודי בכך שהוזמנתי לטקס ותפסתי מקומו של וילנאי אמיתי. אכן הייתה זו הפתעה גדולה בשבילי וגם כבוד גדול, אם כי כבר פעמים רבות הייתי בביתו של הנשיא והוא מכיר אותי פנים (פעם אף הציע לי לכתוב ספר על ידי יוסף כצנלסון ז"ל, גיסו, לפי הזמנתו, אך לא קיבלתי את ההצעה).

נאם סוצקבר והקריא גם שיר אזכרה לווילנה, אנשיה ובתיה וכלי הבית – שיר חזק ויפה. נאם דוקטור דבורז'צקי שפירט את כל או רוב גדולי העיר מאז קיומה עד לחורבנה והזכיר גם את ז'בוטינסקי, את יוסף גלזמן, ומבין אלה שנשארו לפליטה גם את חיים לזר, ודיבר דוד יוטן– תכלית, מה רוצים לעשות וקרא לתרום ולהתרים ולבסוף נאם כמובן הנשיא שהעלה זכרונות מזמן שהותו בווילנה בשנת 1906. הוא התחיל את דבריו בהבעת ספקות כי בתים רבים הוקמו והם שוממים מתוכן ואדם וקיימת סכנה גם לגבי בית זה, אך מכיוון שהוא רואה התלהבות ורצון כזה – הוא נותן את ברכתו. בדרך כלל היה זה ערב נעים ומפגש נחמד.

מדברי אברהם סוצקבר: (מתורגמים מיידיש מתוך ווילנער זאמלבוך, 1974)

כבוד נשיא המדינה זלמן שזר, רחל שזר, אחים ואחיות של ירושלים ד'ליטא -הבה נזכור: מעל שער הגטו תלו הגרמנים שלט: "אזהרה! צרעת. הכניסה אסורה ללא יהודים!". מלבד הטלאים הצהובים וקעקוע המספרים, הגרמנים רצו גם להפריד בינינו לבין תושבי העיר. משערי הגטו הללו ועד היום לטקס במשכן הנשיא בירושלים - מי יכול לדמיין או לתאר את המסע הטראגי-הרואי הזה?!

רוב הנוכחים כאן הם עדים: במאי 1943 שמענו  ברדיו של הגטו את הבשורה הנוראה, כי צבאו של רומל מתקרב לבבת עיננו - ישראל. לא רק המלחמה שלנו, אלא גם החלום שלנו הוחשך אז. כולם התפללו שיקרה נס, שהתקווה האחרונה של הגטו לא תדעך. אני זוכר איך דודתי אמרה בהלם: "אלוקים אדירים, כבר לא נותרו לי דמעות בעיניים." אינני מכיר ביטוי חזק ועוצמתי יותר מהמילים של האישה הפשוטה הזאת כדי לתאר את הייאוש שלנו באותה תקופה. אולי בגלל כל אותן הדמעות זכינו להגיע לרגע הזה היום בבית הנשיא, באופן שנוכל לגמוע את האור המרפא של ירושלים.

למה התכנסנו היום? המטרה והמשמעות של ההתכנסות הנוכחית שלנו היא לבנות בניין בתל אביב, בברכת זלמן שזר: בית לנפש הנודדת של 'ירושלים ד'ליטא'. מי יתן ויהודי וילנה יתאספו שם עם ילדיהם ונכדיהם כדי שיראו את אוסף האוצרות הפזורים שלנו וילמדו היטב את המורשת שלנו. בתום המלחמה ולאחר השואה ראיתי במוזיאון "רוזנטליאנה" באמסטרדם כתב יד זר שיהודי מווינה, רבי יצחק בן משה, כתב לפני שמונה מאות שנה. גם אז היו מעשי טבח ביהודים. רבי משה ברח מטבח אחד לאחר, עם כתביו על קלף, עד אשר מצא ספינה שאיפשרה לו להימלט דרך הים. אולם היתה סערה והספינה שקעה ועימה כל (כל) היהודים וחפציהם. כמה מאות שנים מאוחר יותר, דייגים הולנדים משו את הקלף מהרשתות שלהם וקרה נס:  לאחר שקיעה במעמקי הים, כתביו של רבי יצחק בן משה צפו כמו אותיות מפנינים. אנחנו, היתומים של ירושלים ד'ליטא, כמו אותם דייגים. עלינו להחיות את האוצרות שאבדו בעת חורבן מעיין ליבנו ולתת להם מקום בבית וילנה.

הבה נחזיר גם את שפת הקודש שלנו, היידיש מדעיכתה, כמו דפי הקלף של אותו יהודי נרדף, רבי משה, שטבע בים יחד עם חיבוריו ולאחר שנים ארוכות נמשו דפי הקלף מהים, על מנת שיחזיקו מעמד ויאירו כפניני נצח.

מדברי מאיר דבורז'צקי: (מתורגמים מיידיש מתוך ווילנער זאמלבוך, 1974) 

אישי הנשיא, שרידי ירושלים ד'ליטא! 

ברשות כבוד נשיא ישראל אעלה כאן את דמותה של ירושלים ד'ליטא. כל כמה שמתרחקים אנו מהתקופה רואים אנו אותה ביתר בהירות. חשים אנו כעת ביתר עוז את גדולתה של ירושלים ד'ליטא ואת חשיבותה כמרכז הרוחני של יהדות מזרח אירופה במשך מאות שנים: כעת , כאילו תופסים אנו יותר את דברי המשורר זלמן שניאור בפואימה שלו "וילנה": "עיר ואם בישראל, ירושלים של גלות, נחמת עם קדם בצפון".

רואים אנו כיום את וילנה - כירושלים של התפוצות בעבר וכסמל החיים הרוחניים בגלויות. וילנה היא עבורנו - סמל העקשנות היהודית, היצירה היהודית התרבותית, והווי החיים היהודיים העממיים: ומעל לכל - סמל המאבק על הקיום היהודי מול כוחות עויינים, סמל העמידה היהודית מול הכוחות ששאפו להשפיל את היהודי ולדכאו.

על וילנה שר משה קולבק:

"כל אבן בה תפילה

ניגון כל כותל

כל אבן ספר היא

כל כותל - גוויל

את - ספר תהילים כתוב על פני שדות"

אגדות רבות מתייחסות לכינוי של וילנה בשם "ירושלים ד'ליטא". אחת מהן מספרת כי היו בה 333 חכמים ורבנים כמניין של"ג, ועל כך דרשו באחת מהתכנסויות 'ועד ארבע הארצות', לפי החזון הנודע על יהודה וירושלים (ישעיה, א,יח): "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו". וכך ההשוואה לווילנה - לירושלים בזעיר אנפין, "ירושלים ד'ליטא".

ומכאן מעמדה. בהמשך נבואתו של ישעיה על ירושלים כתוב (ישעיה, א, כ"ו): "אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה": ובהתאם לכך קרא שמואל יוסף פין את ספרו על וילנה בשם "קריה נאמנה".

ספר זה "קריה נאמנה" נקרא בעינינו כיום לא רק כספר תיעודי-מחקרי על עברה הרוחני של ירושלים ד'ליטא, אלא כעין "בלדה"  על גדולי ישראל בווילנה במשך מאות שנים. בספרו זה סיפר שמואל יוסף פין על יותר מ-500 חכמי ישראל בווילנה - על סמך מצבותיהם בבית העלמין הווילנאי.

והנה עוברות לפנינו בספר זה דמויות אחרי דמויות של גדולי וילנה, החל במצבה העתיקה ביותר שבבית העלמין הווילנאי, מצבתו של הרב מנחם חיות, בעל החיבורים זמירות לשבת ודרך תמימים. (נפטר סמוך לשנת ר"ת 1636).

והנה הובאה בספר מצבתו של הגאון המופלא החכם ר' יוסף דלמדיגו, המכונה יש"ר (1591-1655), וששהה בווילנה בשנת 1624. לאחר מכן נעשה רופא הדוכס מראדזיוויל. זו היתה אישיות מלאת תעלומות, איש תורה, פילוסופיה ומדעי הטבע. מחמת הכבוד הגדול אשר פין רחש לו הביא בספרו את נוסח מצבתו שהקימו לו במקום מנוחתו בפראג. והנה קטעים ממצבתו:

"הרב המופלא, החכם הכולל, פילוסוף אלוהי, אביר הרופאים…מסתכל באספקלריה המאירה. כל מלאכי צבא שמיים ראה, הכינה ויספרה."

רבים הם גדולי התורה ששכנו בווילנה במאה השבע עשרה. אחרי מנחם חיות עלה על כס הרבנות הרב משה לימא (1605-1658), בעל חלקת מחוקק, בו באר את השולחן ערוך של אבן עזרא, ועליו כותב פין: "נתקבלו דברי הגאון להלכה בכל תפוצות ישראל." ממשיך פין ומספר: "לפני שולחנו הטהור להלכה בווילנה ישבו ארבעה גדולי עולם, הגאון בעל שער אפרים, הגאון הש"ך, הגאון מהרש"ק והרב הלל בן נפתלי הרץ, בעל בית הלל."

ארבעה אלה היו מגדולי התורה ביהדות מזרח אירופה בתקופה ההיא:

הגאון בעל שער אפרים הוא אפרים בן אהרון ( 1616-1678).

הגאון הש"ך, הוא שבתי כהן בן בן ר' מאיר (1621-1663), רב ופוסק ששימש דיין בווילנה, בעל שפתי כהן (ש"ך), בעל יורה דעה ו-חושן משפט. בחיבורים אלה ישנן הכרעות בהלכות השנויות במחלוקת, שנתקבלו על ידי רבים בתפוצות. הוא גם כתב קינות על גזירות ת"ח ות"ט. המוני העם רחשו לו הערכה רבה ונקרמו אגדות רבות סביב דמותו.

הגאון מהרש"ק, הוא אהרון שמואל קוידאנובר (1624-1647), אחד מגדולי התלמוד בזמנו. בעל ברכת המזבח, ברכת שמואל, אמונת שמואל, תפארת שמואל. עוד בגיטו וילנה נמצאו אנשים ששם משפחתם היה מהרש"ק, והתייחסו לגאון הנזכר.

בעל בית הלל, כתב פירושים על השולחן ערוך, הוא הרב הלל בר נפתלי הירץ, מבית דינו של בעל חלקת מחוקק. פעל בווילנה כ-24 שנים בתקופת גזירות ת"ח ות"ט (1648).

והנה הגאון ר' משה רבקש, רב ופוסק בווילנה, בעל באר בגולה על שולחן ערוך. בשנת תט"ו (1654) היה אנוס להימלט יחד עם שאר גדולי וילנה מפני הקוזאקים המתנפלים. בסוף ימיו חזר לווילנה ואת נכסיו הקדיש לצדקה (נפטר בסוף שנת תל"א, 1660).

והנה אברהם אהרון ד"ר גורדון, שהגיע לספרד וגילה שם אנוסים ופסח יחד איתם פסח מחתרתי. (היה רופא העיר בשנת תע"זץ 1716).

והנה הרופא יקותיאל שנסע לפאדובה ונעשה שם תלמידו של החכם המקובל משה חיים לוצאטו, אשר חיבר את ספר הקבלה אוצר בלום (חי בימי הרמח"ל).

והנה הרב ר' שמואל בר אביגדור, רב טראגי שהיה אב בית הדין האחרון בווילנה, ובימיו פרצה המחלוקת הידועה, כי האשימוהו שאיננו מתמיד בלימודו כראוי, והא ראייה: לא נראה נר דלוק אצלו זה כמה לילות אחרי חצות. (נתמנה לאב בית דין בווילנה בשנת תק"י 1749).

והנה הגאון ר' אליהו מווילנה, הגר"א, "הגאון מווילנה", ענק התורה. איש יחיד בדורו. ואצטט בזה רק קטע ממצבתו:

 "הוא מורנו ורבנו, מאור העולם, מקור החוכמה והמדע,

 ראש גלות אריאל, צפירת תפארת ישראל" (1720-1797)

והנה ר' אברהם דנציג, דיין קהילת וילנה. ספרו המפורסם חיי אדם נתקבל בכל תפוצות ישראל. בכל ערי ליטא נוסדו אגודות חיי אדם שלמדו בצוותא מדי יום ביום מספר זה. והוא המחבר של תפילה זכה, הנאמרת בכל קהילות ישראל לפני "כל נדרי" (1748-1820).

ונזכיר כמה שמות מהדורות האחרונים:

ר' מרדכי אהרון גינזבורג, רמא"ג, (1795-1841), מראשוני סופרי ההשכלה בליטא, מחבר ספרים בהיסטוריה כללית ובענייני יהדות, בעל ספר האוטוביוגרפיה אביעזר.

אדם הכהן לבנזון (1794-1878), בעל שירי שפת קודש, מטיף ראשי בבית הכנסת של המשכילים בווילנה ("כאר שול"), אחד מטובי הדרשנים בשעתו. אחד הראשונים שקבעו לשירה מקום מרכזי בספרות העברית החדשה.

בנו, מיכה יוסף לבנזון, מיכ"ל (1828-1852), בעל שירי בת ציון. בני דורו חשבוהו לגדול משוררי-הזמן וקראוהו "מלך המשוררים". חיבר שירים ליריים ופואימות היסטוריות.

אייזיק מאיר דיק (1814-1893), אוצר של פולקלור יהודי. הוא היה מוציא את דבריו חוברות חוברות. משערים כי יצאו עד 400 חוברות משלו.

קלמן שולמן (1821-1899), סופר מסביר, מתרגם: הוא שתירגם ועיבד את הספר מסתרי פריז ו-הריסות ביתר. כן פירסם דברי ימי עולם בתשעה חלקים.

יהודה לייב גורדון, יל"ג (183-1892), גדול המשוררים העבריים בתקופת ההשכלה. עוד כיום אנו זוכרים את הפואימות שלו דוד וברזילי, צדקיהו בבית הפקודות. ועוד כיום יש טעם רב ואקטואליות רבה לשיריו בין שיני אריות, במצולות ים. גם כיום יכול הצעיר בישראל ללמוד מהם על העמידה היהודית בימים עברו.

אליקים צונזר (1836-1913), המשורר העממי ביידיש ובעברית. עוד היום אנו זוכרים את שירו במחרשתי את אושרי ירשתי.

יהושע שטיינברג (1825-1908), בלשן ולכסיקוגראף, בעל הלכסיקון ללשון המקרא משפט האורים, בתרגום לגרמנית ולרוסית.

מתתיהו שטראשון (1817-1888) הוא שהוריש 6,000 ספרים ליהודי וילנה ועל שמו נקראה הספרייה בשם "ספרית שטראשון". ספרייה זו היתה לפאר לירושלים ד'ליטא, ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה 70,000 ספרים.

שמואל יוסף פין (1828-1890), סופר וחוקר ועסקן של תנועת חובבי ציון, עורך הכרמל, בעל קריה נאמנה.

יצחק אייזיק בן יעקב (1801-1863), הביבליוגראף העברי המודרני הראשון ובנו יעקב בן יעקב, (1858-1916), שהמשיך בדרכיו, אשר קיבל בביתו את ד"ר הרצל בשעת ביקורו בווילנה.

אהרון שמואל ליברמן (1845-1880), מראשוני הסוציאליסטים בספרות העברית, עורך האמת. אומרים כי המורה מירה ברנשטיין מגיטו וילנה היא נכדתו.

שמואל ציטרון, מתרגם ההיסטוריה של גרץ ומחבר הספר משומדים.

יהודה לייב לונדה (1835-1888), חניך בית המדרש לרבנים בווילנה "אוטשוני יבריי" ("היהודי המלומד") ליד מושל פלך וילנה. האמין בהתמזגות עם העם הרוסי תוך שמירת  הייחוד הדתי היהודי. פרעות 1881 זיעזעוהו עמוק ונעשה חובב ציון נלהב.

ונעבור לסופרים ולמשוררים בני דורנו, אשר רבים מאיתנו זוכרים אותם כבני דורם:

משה קולבק, המשורר המופלא והוא בין הרוי מלכות. ומי לא זוכר עד היום את שירו:

 "און ס'האבן די גלעקער געקלונגען.

און בראנזענע יונגען באפלאן

 א ווילן צו שטילן

 דעם צארן פון יארן וואס זיננען פארלארן"

"והפעמונים צלצלו

וצעירי הברונזה תקפו

הצורך לדממה

הזעם על שנים שאבדו"

זלמן רייזען, עורך אונדזער טאג והוא בין הרוגי מלכות. ועו"ד צ'רניכוב, הנואם המופלא, והוא בין הרוגי מלכות. והסופר מאקס עריק, והוא בין הרוגי מלכות.

ד"ר יעקב ויגודסקי, "אבא של ירושלים ד'ליטא", ראש הקהילה היהודית בווילנה ונציגה בסיים הפולני, הלוחם האמיץ למען כבוד ישראל והדואג לכל מוכרת בשוק ולכל בעל בית ירוד, ולחייל היהודי, ולסטודנט היהודי, ולכל המוני ישראל מחוסרי הפרנסה והנרדפים ע"י הרשויות.

ד"ר צמח שאבאד, המדען הנודע, הרופא העממי, חבר לד"ר ויגודסקי במלחמה העיקשת למען זכויות היהודים, עורך ה-פאלקסגעזונט, שהיה כה נפוץ בבתי ישראל.

הרב יצחק רובינשטיין, הרב הראשי של וילנה, נואם בעל הדרת מלכות, חבר הסנאט בפולין. והרב חיים עוזר גרודזנסקי, גדול התלמוד בתפוצות בשעתו.

והסופר הנחבא אל הכלים, היהודי היקר חייקל לונסקי, והסופרים גולדשמיד ושליט.

נזכיר ולו במילים אחדות את גדולי גדולי האמנות. הצייר מארק אנטוקולסקי. אני עוד זוכר את הבית שבו נולד. אגדות נרקמו סביב דמותו.                     

ואת "הלהקה הוילנאית" ("ווילנער טרופע"), שהקימה את התיאטרון היהודי המודרני.

ומי לא זוכר את "הדיבוק" של אנ-סקי בהצגתה? ואת השחקן מלידה והסופר ואיש המסות אברהם מורבסקי, "הרבי" של הדיבוק.

וילנה של חיבת ציון, וילנה של התנועה הציונית, וילנה של החלוץ, וילנה של קיבוצי ההכשרה. וילנה אשר כל מנהיג יהודי ראה כחובתו לראותה, להופיע לפני קהל עדת בני וילנה ולהתפעל ממנה - החל בשר מונטיפיורי וגמור בביקורים של ד"ר הרצל, נחום סוקולוב, זאב ז'בוטינסקי, שמריהו לוין וזרובבל.

וילנה של תנועת הפועלים. וילנה אשר בעליות הקיר של הבתים הדלים חלמו על מהפכת עולם. וינה של הירש לקרט, שירה בגנרל הרוסי האכזר פון-וואל. וילנה של ההגנה היהודית העצמית.

וילנה של רשת בתי הספר העבריים. וילנה של הגימנסיה העברית הראשונה בתפוצות, אשר מייסדה היה ד"ר שבתאי אפשטיין, ולאחריו: ראשה - ד"ר יוסף רגסבורג, ד"ר לרפואה וד"ר לפילוסופיה, ולאחר מכן ד"ר שוסטר, שעלה ארצה ועמד בראש בית ספר תיכון א' בתל אביב, הוא ד"ר שילה.

וילנה של הסמינריון העברי "תרבות", אשר ראשיו ומוריו היו אח"כ לראשי המורים העבריים בארץ ישראל. וילנה של הסמינריון העברי, אשר בראשו עמד הבלשן המופלא ד"ר צ'רנו. וילנה של יוו"א (YIVO), הממשיכה את קיומה כעת בניו יורק.

ואזכיר כאן לו רק בכותרות את וילנה בתקופת הגטו. וילנה ירושלים של הגטאות, שגם בתקופת הגטו המשיכה ברציפות את מסורת חיי התרבות מדורי דורות. וגם בגטו התקיימו בה בתי ספר עממיים ובית ספר תיכון ונוצרו בה יצירות ספרותיות רבות ערך ונכתבו בה יומנים הנותנים לנו להבין את מחשבתו של איש הגטו בימים ההם. גטו וילנה ובו תיאטרון יידיש ותיאטרון עברי, ההולך ומציג את "היהודי הנצחי".

וילנה של תנועת המרי והמחתרת. וילנה ששלחה שליחים לוורשה בירת פולין ולשאר ערים בפולין, להודיע על ההשמדה ולקרוא למרי. וילנה של מרדכי טננבוים תמרוף, שהשאיר אחריו את יומנו דפים מהדליקה ונפל בראש מרד גטו ביאליסטוק. וילנה של יצחק ויטנברג, ראש תנועת המחתרת בגטו, אשר שמו היה לאגדה.

וילנה של יוסף גלזמן, מראשי המחתרת בגטו, שנפל בקרבות היער, יום הכיפורים 1943. וילנה של יחיאל שיינבוים, מראשי הפרטיזנים שנפל על המיתרס ברחוב שטראשון 12, בהגנת הגטו. הוא חלם על מלחמה ביערות, אך נפל בקרב הגטו.    

הווילנה של אברהם כווניק, הפרטיזן, אשר הגרמנים תלו אותו בימי החיסול בכיכר רוסא. וילנה של אותה בחורה מופלאה שמסרה את נפשה בעבור תנועת המרי, ושמה היה לסמל ולסיסמה: ליזע רופט! (ליזה קוראת!)

יושבים כאן בינינו בחורים יקרים, פרטיזנים של היערות. אלמונים. והם אינו גיבורי התהילה, אשר מזהירים בפשטותם ובענוותם.

ואנשי וילנה במחנות במחנות הריכוז לא איבדו את צלם האדם בתהומות. ולא איבדו את זהותם היהודית והאנושית. הם עמדו במבחני תקופת המצוקה. "אויסגעשטאנען און בייגעשטאנען" נשאו בסבל ועמדו במבחן. הם שהקימו תאי-מחתרת בכל מחנה ומחנה. הם שאירגנו בריחות ליערות. ואזכיר כאן שם אחד מבין הבורחים, הוא המשורר הפרטיזן הירשק'ה גליק, מחבר שיר הפרטיזנים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". הוא יצא ליערות אסטוניה ועקבותיו נעלמו. אולם שירו הכניסו לנצח הזיכרון היהודי.

ומבין אנשי הגטו והיערות אזכיר ולו רק כמה שמות: זליג הירש קלמנוביץ, היהודי המופלא שהיה הולך במחנה ומעודד את חבריו: "נצח ישראל לא ישקר!" ולגרמנים היה אומר: "אני לועג לכם. יש לי בן בארץ ישראל!"

ד"ר ישראל דימנטמן, שחיבר בגטו את יצירתו העברית עד השער וזכה לפרס הגטו. הוא שהיה מעמודי התווך של רשת החינוך בגטו.

משה אוליצקי, המורה הוותיק, מייסד בתי הספר בגטו, איש ההומור הדק, שהשאיר אחריו את יומן הגטו. הרמן קרוק, סופר הגטו, אשר יומנו הוא המקיף ביותר מכל יומני גטו וילנה. הוא גם המשיך וכתב ביומנו במחנות באסטוניה.

ונזכיר שמות של יהודי וילנה שהלכו מאיתנו כבר לאחר מלחמת העולם השנייה: החוקר הנודע, ראש יווא באמריקה, ד"ר מקס ווינרייך. המשורר הפרטיזן, שמרק'ה קצ'רגינסקי, שקיפח את חייו בתאונת מטוס. ואנו נזכור תמיד את שירו "פונאר" והימנון הנוער בגטו:

 "יונג איז יעדער איינער ווער עס וויל נאר"

"צעיר הוא זה החפץ בכך"

והמשורר המעמיק ווגלר, שנפטר לפני כמה שנים בפריז.

ונזכיר עוד מספר "וילנאים" שהלכו מאיתנו זה לא מכבר. המשורר הלירי צח הסגנון משה באסוק, איש אשדות יעקב, משורר חיי הקיבוץ והשדה אברהם לב והבלשן הפולקלוריסט ד"ר יום טוב לוינסקי.

הזכרתי בזה כמה משמות האנשים שהלכו מאיתנו. ארשה לי כאן לנקוב בשמותיהם של "וילנאים", אשר שמם הולך לפניהם, והם כאן - בנשיאות: אברהם סוצקבר, המשורר המופלא ביידיש: אבא קובנר, משורר איש המחתרת: חיים לזר איש המחתרת: יצחק ארד, פרטיזן, קצין חינוך ראשי בצה"ל: ונמצא כאן באולם - משורר חיי העבודה, אברהם ברוידס. ואזכיר שם, ממרחקים, משורר הפאתוס היהודי חיים גראדה.

***

העלתי כאן שמות על שמות. והם בעיני סמלים. כל אחד מהם מסמל הן את בני דורו ואת ירושלים ד'ליטא לכל דורותיה.

אחרי עלותי ארצה, ביקרתי ביישוב של תימנים, שעלו לא מכבר על "מרבד הקסמים". ראיתי לפני תימני ישיש יושב ומחזיק גמרא בידו. ניגשתי אליו וראיתי על עמוד השער: "דפוס האלמנה והאחים ראם". כשסיפרתי לתימני כי אני מיוצאי וילנה, תיאר לי כיצד הוא רואה לפניו את וילנה. היא עומדת חיה לפניו. היא  - ירושלים של גלויות. ברחובותיה הולכת אלמנה מופלאה, האלמנה ראם, ומסביבה האחים ראם. אור ירושלים ד'ליטא היה נסוך על ישובי היהודים בתימן. ויהודי עולה מרומניה אמר לי: כל פעם שראיתי את הכתוב "האלמנה ראם" הייתי נזכר בשירו של גולדפדן "די אלמנה בת ציון".

***

אין לנו געגועים לווילנה. עוד בימי נעורינו נכספנו לעזוב את ירושלים דליטא - כדי ללכת לארץ ירושלים של ציון. אבל אנו רואים בווילנה שבעבר את התגלמות היופי שברוח ישראל. וכה מוקירים אנו את המאפיין של וילנה: התמימות, הענווה, רוח הידידות. משום כך אנו חוזרים על השיר הנודע: "ווילנע, שטאט פון גייסט און תמימות" - וילנה, עיר הרוח והתמימות.

***

מווילנה זרמו ללא הפסק רבנים, דיינים, מורים, אנשי האינטליגנציה העממית - לערי השדה: ומערי השדה - זרמו ללא הרף צעירים, שהפכו כאן לתלמידים בבתי הספר, לבחורי ישיבה, לאנשי סמינריון. וכך היה גלגל חוזר של חיים יהודיים הולך ומאחד את וילנה היהודית, עם הסביבה, עם רחבי פולין וליטא ועם רחבי יהדות אירופה ומחוצה לה.

הרצון לשמור על זכרונה של ירושלים דליטא קשור עם החתירה לשמור את זכרן של ערי ירושלים בזעיר אנפין. הרי זוהי החתירה לזכור כמה יפים היו חיינו שם, כמה מאירים - ויחד עם זאת, כמה חסרי תוחלת, ללא קיום עצמאי וללא כוח מגן.

***

איני יודע למה, אבל תכופות אני נזכר בשירי הגטו הנוגה של יעקב ברגולסקי:

"ווען דו גייסט, ווו מען הייסט, אן פארוואס!"

("בלכתך, לקול המצווה, מבלי לדעת: למה!")

אולם שיר זה היה נגמר בבית שהיה בו מן הנחמה והעידוד:

"ברודער, אן אנדער ריטעם וועט באלד צו דיין אויער דערגיין

און די וואס פאר שרעק ליגן היינט נאך פארשטעקט,

זי שפאנען מיט אונדז ניט אליין,

צו איינס-צווי-דריי,

צו איינס-צווי-דריי.

האט דער טראט אזא קלאנג, גאר אן אנדער געזאנג,

ווען דו גייסט, און דו וויסט

וווהין - און פאר וואס.

אחי, עוד מקצב בקרוב יגיע לאוזנך

ואלה שעדיין מסתתרים היום בצל הפחד

יצעדו עימנו, מאוחדים

אחת-שתיים-שלוש

אחת-שתיים-שלוש

למצעד יש צליל, שירה אחרת לגמרי

כשאתה צועד, ועוזב מאחור

בלי לדעת לאן ועבור מה?

ובנינו, בכל החזיתות, יודעים כיום : "ווהין און פאר וואס" (לאן ועבור מה).

***

וילנה היתה עיר שבה שררה האגדה בדבר ה"למד ווניקים". בימי נעורי הייתי מסתכל בכל יהודי, העובר לפני, והייתי רואה בו איש של לבביות, של ענווה, של טוב-לב. וחושב הייתי: אולי הוא אחד מאותם "למד ווניקעס" נסתרים, אשר עליהם העולם עומד.     

אולי. אולי עוד נוכל להעביר לילדינו משהו מירושתה של וילנה, עיר ה"למד ווניקים", העיר המלכותית - ירושלים דליטא, "נחמת עם קדם בצפון".

מדברי דוד יוטן: (מתורגמים מיידיש מתוך ווילנער זאמלבוך, 1974)

כבוד נשיא המדינה, גברת שזר הנכבדה, ידידים,

אם אתם זוכרים, כשהיינו נכנסים לבית הקברות ב-זארעטשע בווילנה, ראינו בכניסה מצבת אבן, והיה כתוב עליה:

"פארייגייער, בלייב שטיין, דו ביסט דא גאסט, און איך דער היים".

עובר אורח, הישאר מעט, הינך אורח ואני בבית.

הכוונה של הקמת בית וילנה בעיר תל אביב היא להקים בית, א-היים. אבל לא באותו מובן, כפי שזה היה בבית הקברות ב-זארעטשע. בית קברות מסמל את חיינו, לצערנו. כל מה שנשאר אחרי וילנה הוא בית קברות גדול, לא מסודר ובלי מצבות, הכל איום - כפי שאיומה השואה על כל הופעותיה.

אנחנו רוצים בית חי. וילנה והשם וילנה יונצחו ומונצחים ב"יד ושם" בירושלים, בקיבוץ לוחמי הגטאות בצפון, בארכיונים של אוניברסיטאות. כל המוסדות האלה נסגרים בשעות הערב. אנחנו רוצים "בית וילנה", שייפתח בשעות הערב, כדי שכל אלה שנשארו יוכלו לבוא לבית הזה ולהתאסף ולמצוא קיר אחד חשוב, גדול, קיר הקדושים. ואנחנו רוצים שגם ימצאו ספרים, ארכיון וספרייה. אנחנו רוצים בבית הזה קודם כל חיים תוססים, של אנשי וילנה והסביבה בארץ ואלה שיבואו. כי אולי המאפיין את שארית הפליטה של וילנה במדינת ישראל ובתפוצות, הינה העובדה שאנחנו חיים חיים ציבוריים, שיש בנו תסיסה, שיש בנו פעולה ויצירה. מקהלת וילנה הידועה - "דער ויילנער כאר", מועדון וילנה - "דער ווילנער קלוב", ציירים יוצאי וילנה והסביבה, אנשי מחשבה, אנשי מדע, סופרים - כל זה חי ותוסס.

אולי נושא יצירותיהם הוא בית קברות הגדול של ירושלים ד'ליטא - אבל עצם היצירה, עצם הציור, עצם המחשבה - הם דברים תוססים וחיים. ואם אנחנו אומרים "בית וילנה", אנחנו רוצים ומסוגלים לחיי יום-יום תוססים. אנחנו רוצים שבימי ההזדהות והתודעה של קשר בל יינתק בין הנוער הישראלי ויהדות התפוצות, בית וילנה יהיה מקום לא רק לוותיקים, אלא גם לצעירים, ואולי זה סמל, שקצין החינוך הראשי בצה"ל, הנמצא איתנו ודואג לחינוך חיילינו ובנינו, הוא מיוצאי וילנה והסביבה, מעיירה ליד וילנה.

יש לנו כל האפשרות לחיים מבלי לשכוח את בית הקברות, אבל לחיים לקראת העתיד, הבנוי על הערכים המוסריים, התרבותיים וההיסטוריים של העבר, שווילנה, ירושלים דליטא, יש לה מקום נכבד מאוד.

אינני יכול בדיוק לומר לעצמי ולכם, מה זה בעצם "בית וילנה", כי בדרך כלל, בפעולות תמיד ישנה תכנית, תמיד יש חומר רב, תמיד ישנן חוברות, פגישות שרטוטים ומפות. היום אנחנו המהנדסים. אינני יודע אם אנחנו מתכוונים לבנין במובן הטכני או הארכיטקטוני. אנחנו מתכוונים לבית. בית יכול להיות בנין, ובית יכול להיות מועדון גדול, הכל תלוי בנו, בנו כולנו. תלוי ביחס שלנו ובנדיבות הלב הווילנאית ובנדיבות הכיס.

ואני מקווה שהבנה זאת ומעמד זה שלו זכינו, שמתוך מאות ואלפים קהילות, זכינו לזה, שכבוד הנשיא הסכים לקבל אותנו בהיכלו, ולתת לנו את ברכתו - אין לי ספק, שלא רק ההיגיון אלא גם הלב והנדיבות היהודית המסורתית היא תהיה התשובה איך ייראה בית וילנה בתל אביב, העיר העברית הראשונה.

מדברי הרב פסקר: (מתורגמים מיידיש מתוך ווילנער זאמלבוך, 1974) 

כבוד הנשיא,

תמיד נופל בגורלי לומר "קדיש" באסיפות האזכרה. הפעם אתחיל בברכה.

זכורני, בהיותי ילד, לקח אותי אבא ואמר לי: "בוא, תברך ברכה מיוחדת, שפעם אחת בחיים אפשר למצוא לה את ההזדמנות הזו". וסיבת הברכה היא שבאותו היום בא הצאר ניקולאי לחנוך את המארינסקי גימנסיה ברחוב גיאואגייבסקי פראספעקט, מול השוק. כמובן, הלכנו ובירכתי את הברכה בראותי בפעם הראשונה מלך.

בפעם השניה, זה היה ב-1915, בא לווילנה המלך הגרמני וילהלם השני. הוא הלך ברחוב דייטשע מספר 9, ואז יצאו זקנים, שהיו לומדים בבית החסיד, קראו לזה דעם חסיד'ס קלויז, והצטרפתי אליהם וברכתי את הברכה, בראותי את המלך.

הפעם זכיתי לא בגיוארגייסקי פראספעקט בווילנה ההרוסה, ולא בדייטשע גאס מספר 9, בירושלים ד'ליטא המחוללת, אלא בירושלים שלנו, בירושלים עיר הקודש, בירת ישראל המחודשת והמקודשת, זכיתי למעמד הזה. אני אברך את הברכה המסורתית:

 "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שחלק מכבודו לבשר ודם".

מדברי הנשיא זלמן שזר: (מתורגמים מיידיש מתוך ווילנער זאמלבוך, 1974)

אורחינו היקרים,

תרשו לי להתחיל דברי לענין שאני רוצה להגיד בפולקלור וילנאי. בזמני, כשאני הייתי בווילנה, וכבר נאמר לכם, שאני הזקן בין כולכם מווילנה - אני לא יליד וילנה ולא איש וילנה, והייתי רק שנה אחת בווילנה, אבל רשמיה של השנה הזאת נשארו עמוק עמוק חרוטים בליבי. והייתי אז הרבה זמן לפני כולכם, לרבות הרב, שרק עכשיו אמר פה את הברכה הנפלאה הזאת, שאמר את זה בכל כך הרבה רגש - גם הוא צעיר מן הזמן הזה, שאני הייתי אז בווילנה.

הייתי אז בראשית הראשית של תנועת השחרור שלנו. היו מספרים בשפת ראש הישיבה של הרמיילעס קלויז - וילנאים יודעים מה זה רמיילס קלויז. היה שם ראש ישיבה שהוא היה מנחם את התלמידים הצעירים שבאו להתקבל לישיבה מערים ועיירות שונות, וליבם נפל בקרבם ופחדו מפני כל המשימה הגדולה הזאת, של וילנה ותורת וילנה והגאון מווילנה. הוא היה אומר להם : "אתה יודע מה זה וילנאי? - מה זה גאון מווילנה? אני אגיד לך. ווילנער -דאס איז זיין א גאון" (וילנה היא המהות של הגאון). זהו פירושו של ווילנער א גאון. זהו פירושו של ווילנער גאון. זהו הדבר העיקרי שהוא אז נתן לצעיר שבא ממרחקים

כדי להיכנס לראמיילעס קלויז. הוא היה אומר לו : "וויל-נאר - וועסטו קענען דערגרייכן אלץ" (אם תרצה- אתה יכול להשיג הכל).

ותרשו לי להגיד לכם איך מנהגי כשבאים אלי עם הצעה טובה מאוד, שובה לב, ושוודאי מיד יש רצון ששתי הידיים תושטנה לעזרה, להגשמת המחשבה הגדולה הזאת. אני נוהג, גם כן מנהג יהודי עתיק - לא אני בדיתי אותו מליבי - אני נוהג קודם כל להכביד על הלב ולהגיד להם את כל המעצורים והמניעים והעיכובים והמכשולים המונחים בדרך.

ואני מוכרח להגיד, כשבאו אלי וסיפרו לי המחשבה היפה האת, להקים בית שוקק חיים ותורה, שישא עליו את שם וילנה, בתוך תל אביב היום, מחשבה שובה כל לב - אני בכל זאת לפי מנהגי אמרתי : קודם כל אכביד על הלב. ואני יודע כמה בניינים שהתחילו בהם והם נשארו באמצע, חס ושלום. ומשום כך מרבים לא כבוד, כפי שרוצים, אלא חלילה קלון. וכמה יש בתים שהקמנו ולא ניתנה לנו האפשרות למלא אותם תוכן והם עומדים ריקים ובריקנותם הם כאילו עוד יותר מגדילים את המושג של אי כבוד במקום כבוד.

לכן חובתי קודם כל להגיד לכל אלה שרוצים לגשת לענין כזה: קודם כל להכביד על הלב. להגיד: חלילה לכם לגשת לענין אם אין לכם ביטחון, או אין לכם איזה סיכויים שלדבר הזה יש ממש, שיש נושאים ויש תורמים ויש כאלה שרוצים להירתם ולשאת בעול של הדבר - חלילה וחלילה להפוך את הרצון למתן כבוד - למשהו שזה אי כבוד.

אני רוצה להגיד שהשעה הזאת שבילינו פה, היא מעידה על רצון אמיתי. כל מה ששמענו פה, גם מבחינת הרצונות וגם מבחינת הנאומים, גם ברגש שבו הדברים נאמרים, גם בידיעה שהיתה מאחורי הדברים, וגם בצלילים ששמענו רק עכשיו ושהם באמת נבעו לא רק מלב הומה, אלא גם ביכולת כבירה של ביטוי - שכל זה יחד מצטרף עם דברי הנואמים ועם כל זוכרי הזכרונות, החל מהדברים שנאמרו לתוך העניין, למה זה נחוץ, ובאיזה רגש אנחנו ניגשים לענין הזה - וגמור ב"אל מלא רחמים" הגדול שנאמר פה לפנינו ושהזכיר לנו את שמותיהם של כל גדולי ישראל בווילנה. והתרשמתי שיש בכם הרצון האמיתי להיאחז בשלשלת המפוארת של דורות ירושלים ד'ליטא. משום כך, אינני מתחרט שאספתי אתכם, שנעניתם לי ושניסיתם לגשת לענין זה, לקבל עליכם תפקיד כזה, מתוך רצון ומתוך תקוותי ומתוך ברכה אמיתית שבלב. הלוואי שתצליחו להפוך את הרצון היפה הזה למעשה שיהיה עוד יפה מעצם הרצון.

בדורות האחרונים בעצם, לא היתה בליטא עיר כווילנה. זאת הקריה הנאמנה שהזכרת. את זאת העיר אני הספקתי לראות רק אפס קציה, אבל אני אסיר תודה כל השנים למי שנחוץ לי להיות לו אסיר תודה, שזיכני באפשרות הזאת להיות ולראות, ולו רק שנים מועטות כי אחרי כן - הייתי כבר מאחר את המועד, אבל הספקתי עוד לראות את וילנה כשהיא היתה במרכזה של כל הציבוריות היהודית החדשה.

אני הכרתי את ירושלים ד'ליטא. ובאותה שנה היה אז בירושלים ד'ליטא לא פחות ולא יותר, אלא מקום מושבם של כל הוועדים המרכזיים, של כל המפלגות היהודיות שבמשך דור שלם הם לחמו על כיבוש לב הנוער. ואני רואה לנגד עיני איך היינו הולכים ממקום למקום. אמנם היינו יריבים כולנו, אולם היינו כולנו בני מפעל אחד. כולנו יחד היינו ביטוי לראשית תקומתה של האומה. היינו איש נגד רעהו, אבל איש עם רעהו. יחד הצתנו את המדורה הגדולה של חיים יהןדיים סואנים - עד בואו של המשחית הגדול.

אני זוכר היטב את כל המוסדות הללו ובצאתי אני מקליין סטעפן גאס 14, ששם היה המרכז של "פועלי ציון", והיינו הולכים לפוהולאנקע 9, ושם היה הוועד המרכזי של הציונים הכלליים, בצאתנו משם מפוהולאנקע 9, הלכנו לדער "נייער וועג", שהיה אז של ס.ס., ומשם היינו הולכים עד צוויטנאי פערעאולאק 2, ששם היה ה"פאלקס צייטונג" של ה"בונד". כל זה היה כאילו על כף יד אחת, ובהם כאילו נחתכו הדברים אשר היוו מקור מחשבות לצעירי ישראל בכל פולין, בכל ליטא. זו היתה הקלחת הגדולה של חידוש הלב וחידוש הרוח והתחדשות הדור והסתערות הדור על גורלו.

לקלחת הזאת באתי להוסיף את הנגינה הזאת שלי, שהיתה לנו ולחבורה הקטנה שלנו, אבל יחד עם זה אני לא אשכח את בית הכנסת הגדול בווילנה, עם המדרגות שנחוץ לרדת עליהן כדי לקיים את ה"אני ממעמקים קראתיך ה'" והרגשנו את המעמקים, כשהייתי יורד למטה, בתוך הטרעפלאך הללו, לא רחוק משטראשון, לא רחוק מספרייתו של שטראשון, לרדת לשם מ"הזאוליק". היינו יורדים ישר לתוך החצר, ובחצר היינו יורדים במדרגות, במעט מדרגות ושם קראו לו המוהליבר, היה בעל קריאה המוהליבר, והוא היה שם קורא את מגילת "איכה" - זה היה דבר שזיעזע כל לב. לעולמי עולמים נחקק בלב ילד, לא ילד אבל כבר עלם, שהסתובב מבמה לבמה ונשא מדברותיו על פני עיירות ליטא, מסביב לווילנה, אבל הוא בא לתשעה באב לתוך בית הכנסת הזה ובעל הקריאה, המוהליבר, היה אז מנעים בקולו ובכל ליבו.

וילנה זו לא תישכח ממני. אף כי אחרי וילנה זו היו הרבה ערים והרבה כרכים גדולים, בין בישראל ובין בעולם, ולקחו שבי - גם ספריות והרבה ערים - אבל את אשר ניתן לי אז על ידי המוהליבר בעל הקריאה בבית הכנסת של וילנה, ואחר כך מה שנתן לי לונסקי חייקל, בתוך הספרייה של שטראשון וכל מה שקראתי אחרי כן על ספריית שטראשון. אני כבר אז חיפשתי ספרים נחוצים לי והוא היה מדריך שהדריכני בתוך אוצרות של ספריית שטראשון. ואני חושב עד היום - היה זמן שאני חילקתי בליבי את ערי ישראל לפי ספריותיהן, ואחרי הערים הללו שהסתובבתי והתגלגלתי בהן, במקומות שונים, בין אם זה היה באמסטרדם ובין פריז ובין שזה היה בניו יורק ובין שזה היה בוושינגטון, ובכל המקומות הללו שדרך נדודי הובילה אותי, דרך נדודי תנועתנו הביאה אותי לכל המקומות הללו, תמיד בכל מקום היה מקום שיבתי האמיתי הספרייה של אותה העיר. ואני הכרתי את קהילות ישראל לפי ספריותיהן ולפי ספרניהם. הם כל כך נכנסו ללב יותר מכל מישהו אחר, אבל ידעתי שכל הספריות הללו יחד הן כולם היו בבואה דבבואה של הספריה הראשונה הגדולה שראיתי, וזאת היתה ספריית שטראשון.

בווילנה היו עולמות שונים, אבל העולמות לא יכלו להתפורר, כי היו קשורים זה בזה והם היו יחידה אחת, וכל היחידה יחד היתה - וילנה.

קבלו את ברכתי וחסותי לרעיון הקמת בית וילנה בישראל.

את דלת הכניסה לבית וילנה תרם האמן שגדל בווילנה, אלכסנדר בוגן. הדלת מייצגת את קהילת וילנה "ירושלים ד'ליטא", אחת הקהילות החשובות בעולם היהודי במשך מאות שנים ואשר רובה נספה בשואה. בתוך סורגי הדלת ניצבים תבליטים המייצגים את האתרים היהודיים של וילנה. בבית אוהל יזכור, אולם אירועים, ספריה וחדרי ישיבות.