חיה לזר

חיה לזר (לבית שפירא) נולדה לשרה ודב שפירא בווילנה, ליטא, בראשון בינואר 1924. אחותה יהודית ואחיה יצחק היו בוגרים ממנה. האם שרה לבית רודומינר הייתה בת למשפחה שהגיעה לווילנה מן העיירה רודומינו בליטא, שני אחיה ואימה, סבתא ליבע (אהובה) התגוררו בשכנות. היא הייתה עקרת בית, אך במקצועה הייתה תופרת כפפות מעור, משלוח יד שהציל אותה ואת המשפחה בגטו.

חיה למדה בבית ספר עברי ובגימנסיה "תרבות". יידיש נשארה שפת האם ולשון הדיבור היומיומי שלה, אך עברית עשירה ותקנית הייתה שגורה בפיה, בצד הפולנית והרוסית ואחר כך האנגלית.

ב-6 בספטמבר 1941 הגיעו שוטרים ליטאים לבית משפחת שפירא והורו לה לקחת את חפציהם האישיים ולצעוד לעבר הגטו, מרחק קצר מביתם.

חיה עם משפחתה היו בגטו וילנה כשנתיים. היא התקרבה אל חוגי המחתרת, אך בשל גילה הצעיר לא הייתה חברה מן המניין בארגון המחתרת פ.פ.או. אימה, שהייתה תופרת דברי עור, עבדה במפעל גרמני וזכתה ב"שיין" (תעודה עבודה) והודות לכך הצליחה כל המשפחה לקבל אישורי שהייה ולשרוד בגטו. המשפחה הצטופפה בדירה קטנה יחד עם עוד משפחות ואחר כך במחסן, מתחת למדרגות. החיים התנהלו בין אקציה לאקציה, כשלאחר כל אחת מהן יצא האב לבדוק מה אירע עם בני משפחתו. חיה עבדה במטבח של בית התמחוי ברחוב שטראשון 2, וכך זכתה במנת מרק חמה ביום ובשאריות מזון שיכלה להביא הביתה. בערבים נהגה ללכת למועדון הנוער, אותה תיארה כעבור שנים כמעין "חממה, אי קטן בו היינו שוכחים את הצרות".

על יום חיסול הגטו, ה-1 בספטמבר 1943 סיפרה וכתבה רבות וכך גם על הימים הבאים שהיו מעצבים בחייה – הצפייה לפרוץ המרד, האכזבה, הסירוב לאפשר לה להימלט דרך צינורות הביוב, ההימלטות עם חברותיה והמסע המפרך לבד אל הפרטיזנים ביער. עד יומה האחרון ייסר אותה המצפון על שלא נפרדה מהוריה, שלא דאגה לגורלם, שלעולם למעשה לא נודע לה מה קרה להם באותם ימים.

תקופה חדשה החלה עם הצטרפותה לפרטיזנים והתגייסותה לפעילות אקטיבית נגד הגרמנים. חיה התאמנה בשימוש בנשק, בהטמנת מוקשים ומטעני חבלה ויצאה לפעולות מחוץ ליער. ביניהן זכורה החזרה לווילנה, זמן קצר אחרי שעזבה אותה, כדי לפוצץ טרנספורמטורים ולשבש את אספקת החשמל והמים וגם כדי להוציא כמה עשרות יהודים שעדיין נותרו חבויים במקומות מסתור. ביער הכירה את בן זוגה שהיה אחר כך לבעלה במשך למעלה מחמישים שנה – חיים לזר. חיים היה מבוגר ממנה בעשר שנים ובעל מעמד בכיר בין הפרטיזנים. הוא חיזר אחריה ודאג להעביר אותה ליחידתו ומאז לא נפרדו דרכיהם לעולם, עד פטירתו באוגוסט 1997.

באוגוסט 1944 יצאו מן היער ושבו לווילנה עם שחרורה בידי הצבא האדום. החזרה אל עיר הולדתה שהייתה ריקה מיהודים ולא נותר בה בן משפחה אחד הייתה טראומטית וקשה. אותו קיץ נסע חיים למוסקבה כדי לטפל בידו שנקטעה באחת מפעולות הפרטיזנים וחיה נותרה עם אחותה וגיסה בווילנה, עבדה במפעל לייצור דברי חלב וכך הצליחה להשיג אוכל. אז החלו הדיבורים על עלייה לארץ-ישראל.

החל מינואר 1945 החלה תקופת הנדודים על פני אירופה. חיים שמע כי באיטליה מתקיימת פעילות ענפה של ארגון העלייה לארץ והוא רצה לקחת בה חלק. הם עברו את הגבול לאוסטריה ומשם לטרביזו, על גבול איטליה בה השתתפו במפגש המפורסם של הניצולים עם חיילי הבריגדה והשליחים מארץ-ישראל במהלכו נשא חיים נאום ארוך ונרגש.

בשנתיים הבאות הייתה שותפה לפעילות ההצלה והעלאת היהודים ארצה, תחילה במילאנו ואחר כך ברומא, שם שימש חיים כנציב בית"ר. ברומא גם נישאו ב-1946 בבית הכנסת הגדול על ידי הרב הראשי של איטליה, הרב פראטו.

כשהתברר לחיה כי היא בהריון החליטה שתלד את תינוקה על אדמת ארץ- ישראל. במרסיי עלתה על האוניה "טרנסילבניה", אחת האניות ה"בלתי לגאליות", שהובילה אותה לחיפה. בבית חולים "כרמל" ילדה את בתה הבכורה, שנקראה שרה על שם אימה.

חיי המשפחה בארץ עמדו תמיד בצל האירועים הגדולים של מלחמת העולם השנייה, אולם התנהלו בנורמאליות, באהבה רבה ובשמחת חיים תמידית. ב-1954 נולד בנה אדי, שנקרא על שם סביו משני הצדדים – אליהו ודב. חיה עבדה בעיתונים "מעריב" ו"חרות", לצידו של אייזיק רמבה ז"ל. כאשר נפתח משפט אייכמן נשלחה מטעם העיתון לסקר את מהלכיו.

לצידו של חיים עסקה חיה כל חייה באיסוף חומרים ועדויות על תקופת השואה, ובמיוחד על חלקם של אנשי בית"ר במרידות, בבריחה, בהעפלה ובמלחמת העצמאות. נושא שהעסיק את שניהם כארבעים שנה היה חלקו של הארגון הצבאי היהודי, מיסודה של תנועת בית"ר, במרד גטו ורשה. חיה נסעה לפולין הקומוניסטית בשנת 1960 על מנת לפגוש את אנשי המחתרת הפולנית שסייעו לארגון זה במרד, יחד איתם חשפה מסמכים ועדויות וכן את פתח המנהרה בבית בו שכן מטה הארגון ברחוב מוראנובסקה. יחד עם חיים הקימה את מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים במרתף מצודת זאב בתל אביב, בו ריכזו את החומר הרב שאספו, לרבות מוצגים ותמונות המספרים את סיפורם של לוחמים יהודים בצבאות בנות הברית, במחנות, בגטאות וביחידות הפרטיזנים.

חיה נפטרה ב-5 בפברואר 2003 ונקברה לצד בעלה.

מתוך: חיים לזר-ליטאי