העולם התורני –רבני והישיבות

עיר של מסורת היא וילנה. ויש בה אותיות של מסורת, והיא ראשית כל מסורת של תורה, של לימוד תורה והוקרת תורה. לא רק קירות בתי המדרש שבה ספוגים עמלה של תורה וזיעה של תורה. מדורות – כל בני וילנה חדורים רוחה של תורה... וחכמה היא בכלל תורה, והשכלה בכלל חכמה, וגם ביקורת של השכלה, ביקורת של חכמים, אשר דבריהם בנחת נשמעים" (ב"צ דינור, מתוך ירושלים דליטא).
קהילת וילנה הייתה צעירה יחסית בהשוואה לקהילות ותיקות יותר בליטא, כמו בריסק וגרודנה (כיום בבלארוס), אבל ישבה ב"מטרופולין רבתי בגויים" וחשיבותה הלכה וגדלה, כי ישבו בה סוחרים עשירים, עסקני ציבור דגולים ולמדנים מובהקים. היא השיגה מעמד של קהילה ראשית, החולשת על ישובים יהודיים בסביבה.
בקהילת וילנה התחילו להתרכז למדנים רבים, בחלקם כרבני הקהילה או כדיינים. היא שימשה מקלט לרבנים הגולים שבאו מפראג שבצ'כיה וכן מערים אחרות במדינת פולין-ליטא ומחוצה לה. 

במאה ה-17 הייתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. באמצע המאה כיהן ברבנות רבי משה בן יצחק יהודה לימא. בין המלומדים, ילידי העיר היו הדיינים ר' יהושע השל בן יוסף, הדיין הצעיר ר' שבתי כהן (בעל "שפתי כהן"), הדיין ר' אפרים בן אהרון (בעל "שער אפרים"), ר' אהרן שמואל קוידאנובר (המהרש"ק), ר' ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף (בעל "ברכת הזבח"), רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי ורבנים אחרים.

חורבן קהילת וילנה

במחצית השנייה של המאה ה-17, לאחר פלישת צבא מוסקבה, קטע את שגשוגה של הקהילה כמרכז תורה ולמדניה ברחו לגרמניה, הולנד ומורביה. רבני התקופה העידו עליהם כי "לכל מקום שהגיעו לשם בנודם וטלטולם, היו נחשבים מאוד, יושבי קהילת וילנה עלו לשם ולתפארת, וחכמיה היו אנשי שם מופלאים וגדולים, שלא משו מתוך בתי המדרש שהיו לומדים בהם".
עם נסיגת צבא מוסקבה ושיקום הקהילה, הופכת וילנה שוב למרכז ללימוד תורה ובאותו הזמן אף זכתה לכינוי "ירושלים דליטא", כינוי ששום קהילה יהודית אחרת לא זכתה לו. באותו זמן היא הפכה לאבן שואבת לרבנים ובני תורה ממרכזים רבים בפולין לאחר שנהרסו בעקבות גזרות ת"ח – ת"ט (1649-1648), ולאחר המלחמות הרבות. יהודי וילנה, באותה תקופה, רצו להקים בעירם אכסניה לתורה, במסגרת מאמציהם להיחשב כקהילה ראשית, בדומה לערים מפורסמות אחרות במזרח אירופה. בעיר הוקמו ישיבות, ולמרות המצב הכלכלי הקשה ששרר באירופה, גויסו תרומות למימון לומדי התורה.

מספר היהודים בווילנה, במחצית הראשונה של המאה ה-18, התקרב ל- 5000. באותה תקופה היהודים בליטא סבלו מתנאים כלכליים קשים ולכן החלו בכמה קהילות למכור את משרת הרב ושאר משרות הציבור לכל המרבה במחיר. נוהג זה פתח פתח לסכסוכים בין הנהגות הקהילות ובין הרבנים. ידועה פרשת הסכסוך בין רבה של וילנה, ר' יהושע השל חריף (1712) לבין הקהילה המקומית, שכתוצאה מכך נאלץ ר' יהושע להתלונן בפני המלך על כי ראשי "הקהל" (ועד הקהילה) לא צייתו לפסקי הדין שלו, ולבקשתו הוענק לו כתב-חסות שבו הובטחה כהונתו עד ליום מותו.

בין הרבנים המפורסמים באותה תקופה היו: "המדקדקים" - הלוא הם רבי עזריאל ושני בניו, רבי צבי הירש מקוידאנוב, מחבר ספר המוסר "קב וישר" ואחרים.

מתוך: דעת