ספריית שטראשון

צילום: ויקיפדיה

במעגל הרחב של הפעילות הספרותית במאה ה-19, מרכיב מרכזי היה אוספי הספרים הפרטיים, ולאחר מכן אף הספריות המקומיות . לעומת אוספי ספרות דתית קאנונית בשלהי המאה ה - 18, הרי כבר באמצע המאה ה - 19 ניתן למצואב בכמה מהאוספים האלה, דוגמת האוסף הידוע של מתתיהו שטראשון, ספרות יפה, ספרי מדע פופולרי, ספרי מסעות ועוד. האוספים האלה שימשו גם מקור מידע וגם מרחב אינטלקטואלי עבור צעירים יהודיים מקומיים שגילו עניין בהשכלה ונאורות.

"ספריית שטראשון" בוילנה, שהייתה ידועה בכל רחבי העולם היהודי, נוסדה מאוסף הספרים הענק של ר' מתתיהו שטראשון, חוקר ומשכיל עברי שהיה ביבליופיל דגול, אספן כפייתי, שהקדיש לספרייתו את מיטב כספו וכוחותיו. הוא הצליח לרכוש עבור ספרייתו עותקים נדירים של ספרים תורניים מימי ראשית הדפוס, ואף כמה אינקונבולות, ובהם "מבחר הפנינים" של ר' שלמה אבן-גבירול, אחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו עם המצאת הדפוס. ר' מתתיהו שטראשון, שנפטר בשנת 1885, הוריש את ספרייתו, ובה 5,739 כרכים (מספר עצום לגבי אמצע המאה התשע עשרה), לקהילת וילנה. בשנת 1889 יצא לאור הספר "ליקוטי שושנים", שהוא קטלוג המפרט את כל הספרים שבאוסף. בשנת 1892 נפתחה הספרייה לציבור, בבית שבו התגורר מתתיהו שטראשון.

בשנת 1901 עברה למבנה חדש בחצר בית הכנסת הגדול של וילנה. בשנת 1902 היא נפתחה לקהל, והייתה מהספריות הציבוריות היהודיות הגדולות והחשובות בעולם.

צילום: עיתון הארץ

מנהל הספרייה היה שמואל שטראשון ולאחריו יצחק שטראשון. הספרן הראשי היה חייקל לונסקי, שנשא במשרה זו עד לחיסול הספרייה בידי הנאצים. לונסקי לא נעזר בקטלוגים, הוא ידע על פה את כל אוצר הספרים ומיקומו עד ליומו האחרון, כולל בשנות הגטו האפלות, כשנרצח על ידי הצורר הנאצי בעומדו על משמרתו.

באוגוסט 1903 ביקר ד"ר תיאודור הרצל בווילנה. לכבוד ביקורו של האורח הנכבד החליטה הנהלת הספרייה להכין ספר זהב. אך שלטונות הצאר הרוסי הטילו מגבלות על ביקורו ואסרו את כניסתו לספריית סטראשון. מאות מבקרים, גדולי תורה וחוכמה, נגידים, סופרים וראשי המוסדות בפזורה היהודית בעולם ביקרו בספרייה וחתמו את שמם בספר הזהב, ביניהם: הברון דוד גינזבורג; ההיסטוריון שמעון דובנוב; הסופר שלום עליכם; מנחם אוסישקין – נשיא ההסתדרות הציונית; הסופר שלום אש; הסופר י"ד ברקוביץ'; נחום סוקולוב; דוד וולפסון; ש' אנ-סקי; השחקן אברהם מוברסקי, הסופר אופטושו, הסופר פרץ הירשביין, הסופר ה' לייוויק ח"נ ביאליק, זלמן שניאור, ברל כצנלסון ומארק שאגאל.

אחד מאוצרותיה של "ספריית שטראשון" היה "ספר המבקרים" הייחודי שלה, שבו רשמו את רשמיהם גדולי הספרות היהודית והעברית, ובהם ח"נ ביאליק, שלום עליכם, דוד ברגלסון, תיאודור הרצל, ברל כצנלסון, מארק שאגאל, ורבים אחרים.

"ספריית שטראשון" וספרניה עמדו בקשר רצוף עם "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", שהוקם בירושלים.

בשנות השלושים היו בספרייה כ-35,000 כרכים. לאחר כיבוש וילנה בידי הנאצים פעלה הספרייה בגטו וילנה. הנאצים חמסו את האינקונבולות ושלחו את הספרנים, כמו את יתר תושבי הגטו, למוות בפונאר. אוצרות הספרייה הועברו בארגזים למחסן בפרנקפורט.

עם כיבוש גרמניה בשנת 1945, מצא הצבא האמריקאי את מחסן הספרים בפרנקפורט, ובו שלושה מיליון ספרים שנגזלו מיהודים, ובהם 25,000 ספרים שמקורם בספריית שטראשון. חלקם הועברו לייוו"א  (YIVO) בניו יורק, וחלקם לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.

מקור: ויקיפדיה

סיפורה של הספרייה הידועה הוא סיפור חייה של קהילת וילנה המפוארת, על חכמיה,  משכיליה ופשוטיה אוהבי־הספר, עד הכחדתם בשואה. וגם ביוגרפיה לחייקל הספרן האהוב. מ"ליקוטי שושנים" ועד "בריגדת הנייר" סיפורו של בית עקד הספרים ע"ש שטראשון בווילנה/פרידה שור/ מעקד לעקדה / לאה מקובצקי 2012

לעתים סיפור חייה של ספרייה הוא גם סיפור חייה של הקהילה שבה שכנה, סיפור המלמד על תמורות הזמן, על האווירה התרבותית ועל התהליכים המרכזיים שעברו עליה. הספר שלפנינו מתאר את סיפור חייה של קהילת וילנה, 'ירושלים דליטא', עיר של תורה והשכלה, במשך יותר מיובל שנים, באמצעות הדיון בספרייה המרכזית הידועה ביותר של הקהילה.

ספרה של ד"ר פרידה שור דן בעמקות בתולדותיה של ספריית שטראשון, המפורסמת בכל העולם היהודי, משלהי המאה התשע־עשרה ועד הכחדת הגטו בווילנה בשנת 1943. ביובל שנותיה האחרונות ידעה קהילת וילנה חילופין תכופים של משטרים שהשפיעו עליה לרעה, ובד בבד היא עברה תמורות חברתיות ותרבותיות ניכרות. אחת מהן היא המעבר בחברה היהודית מאוספים פרטיים לספרייה ציבורית הפתוחה לקהל הרחב למן מחציתה השנייה של המאה התשע־עשרה ואילך. מעבר זה הביא לגידול עצום במספר הקוראים בני כל המעמדות בחברה היהודית.

החיבור מתמקד בשלושה מוקדים: בתולדות הספרייה ומייסדה, בפעילותו של הספרן המסור שלה, חייקל לונסקי, לאורך 45 שנים, ובגורל הספרייה בתקופת השואה עד ששרידיה הועברו למכון ייוו"א בניו יורק. הוא מתבסס על ביבליוגרפיה נרחבת, ובעיקר על חומר ארכיוני ראשוני רב, שחלק ניכר ממנו נמצא בארכיון ייוו"א. בחיבור כלולים ממצאים חדשים רבים שטרם פורסמו, בשפה העברית, ביידיש, ברוסית ובליטאית.

ירושת הקהילה

סיפורה של ספריית שטראשון הוא ביסודו סיפורה של משפחה שנמנתה על העילית הכלכלית והתרבותית של וילנה, ושערך לימוד התורה וערכי ההשכלה היו מרכזיים בחייה. ר' מתתיהו שטראשון (1885־1817) נמנה על אצולת הממון והיחס של וילנה. הוא היה גם ביבליופיל ואספן ספרים מגיל 13. לאחר שירש בשנת 1872 את ספריית אביו ר' שמואל שטראשון, חכם תורני ומשכיל נודע, הרחיבה וביתו היה בית ועד לשוחרי תרבות.

פעילותו בתחום זה השתלבה באופקיו הרחבים, הן כתלמיד חכם בעל מוניטין שכתב חיבור תורני, והן כמי שהשתייך לחוג המשכילים המתונים והיה פעיל בחברות בעיר שקמו לצורך הפצת השכלה, ובראשן 'חברת מקיצי נרדמים'. בין חבריו המשכילים בשנות השלושים והארבעים של המאה הי"ט נמנו שמואל־יוסף פין, חיים יהודה קצנלבוגן, אליעזר ליפמן הורוביץ, יהודה בעה"ק, ד"ר יוסף רוזנסון ואחרים. הצטרפו לחוג זה גם המשוררים מיכה־יוסף לבנסון ויהודה לייב גורדון (יל"ג) והסופרים קלמן שולמן, אייזיק מאיר דיק ואברהם מאפו.

ר' מתתיהו עמד בקשרים עם גדולי 'חכמת ישראל' באירופה ואף התכתב עם חוקרים נוצרים. הוא עצמו פרסם מעל לשלוש מאות מאמרים ורשימות בכתבי עת רבים של 'חכמת ישראל'. מנגד ידועה התנגדותו לתנועת 'חיבת ציון', מתוך חשש שההגירה לחוץ לארץ וההתיישבות בארץ ישראל יגרמו לשלטונות הרוסיים לראות ביהודים זרים בארצם. התנגדותו זו לא עמדה לו לרועץ, ולאחר פטירתו דווקא החוגים הציוניים נחלצו בהתמדה לדאוג לספרייתו. הוא זכה לאהדה רבה בציבור, ובלוויה שלו הספידוֹ הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה.

בשל מות ילדיו על פניו החליט ר' מתתיהו להוריש את ספרייתו לקהילה. בקטלוג ספרייתו, 'ליקוטי שושנים', מסוף המאה התשע־עשרה, הופיעו 5,753 פריטים, אך מספר הספרים והחוברות היה רב יותר. בספרייה היו עשרות אינקונבולות (ספרים שנדפסו לפני שנת 1500), מאות ספרי שו"ת (שאלות ותשובות), ובין 1,000 ל־2,500 ספרי יודאיקה בלועזית. בשנת 1892, מספר שנים לאחר פטירתו, נפתחה הספרייה לקהל הרחב, ועד לחורבן הגטו בווילנה ביולי 1943 עמדה הספרייה במרכז חיי התרבות של וילנה.

 תנחומים בספרים הקדושים

מאז שנת 1902 שכנה הספרייה בבניין חדש. חדר הקריאה שלה יועד למאה קוראים ואנשים המתינו בתור מסודר למקום. היה גם מדור להשאלת ספרים. הספרייה סבלה מקשיי מימון במהלך השנים, אך הקהילה תמיד דאגה לקיומה, ובעתות קשות היא התקיימה מתרומות. היא נודעה בעולם כספרייה לאומית־יהודית ושימשה גורם מכונן של חיי הרוח והתרבות היהודיים בווילנה על כל זרמיהם, כפי שציין ההיסטוריון בן־ציון דינור.

שור מציינת כי פעילותה של הספרייה, חרף חילופי המשטרים התכופים בעיר בשנים 1941־1881, התאפשרה 'הודות לאווירת הלמדנות והחקרנות שאפיינו את קהילת וילנה'. קהל הקוראים השתנה בהתאם לחילופי הזמנים. למשל, למן העשור הראשון של המאה העשרים עלה משמעותית קהל קוראי היידיש, כשבמקביל עלה מספר הסופרים והמשוררים שכתבו יידיש בעיר וגברה פעילות ה'בונד'. הדיון המדוקדק באוספי הספרייה, על מגוון הנושאים, הסוגות והשפות שלהם, משקף את המערכת הרב־תרבותית של הקהילה. במשך יובל שנים סיפקה ספריית שטראשון מענה לצורכי המידע השונים והמשתנים של קבוצות היעד שפקדוה. אוספי הספרייה היו גם בבואה לספרות העברית ולספרות היידיש.

לאורך שנות קיומה קיבלה הספרייה תרומות ועיזבונות גדולים וקטנים של ספרים שהגדילו את אוספיה, ובד בבד גם רכשה ספרים. גדולי הרבנים והחוקרים בעיר ובערים אחרות נעזרו בה לצורך חיבור ספרים ומחקרים. בין ההיסטוריונים שהסתייעו בספרייה היו זאב יעבץ ושמעון דובנוב, ובין הרבנים נמנים ר' ישראל מאיר הכהן ('החפץ חיים') ור' שלמה הכהן מווילנה. על חשיבות הספרייה מלמדת בין היתר העובדה כי בעת משפט בייליס בקייב, שנפתח ב־1913, ביקש רבה של מוסקבה יעקב מזא"ה מהספרייה לשלוח לו שני ספרים העוסקים בקבלת האר"י: 'עמק המלך' מאת המקובל ר' נפתלי בכרך שנדפס באמשטרדם ב־1648, ו'אור ישראל' מאת ר' ישראל יפה, שנדפס בפרנקפורט ב־1702. הספרים הללו אכן הופיעו במשפט.

ספרן הספרייה, חייקל לונסקי, מתאר את הספרייה בשנת 1921 כמקום מפגש בין "גאונים וחכמים, חסידים ומתנגדים, יושבים ולומדים, אל שולחן אחד, אשר מעליו מתנוססת תמונתו הפטריארכאלית של מייסדה ר' מתתיהו שטראשון ז"ל. בשעת המלחמה היתה הביבליותיקה למקום מנוחה יחיד במינו לרבנים, דרשנים, לומדים, משכילים, סופרים וסתם אנשים הגונים ובעלי בתים שירדו מנכסיהם. מהם שבאו לעבוד את עבודתם, מהם למצוא תנחומים בספרים הקדושים ולהשכיח בם את יגונם ועוניים". תיאור זה מבטא בצורה הטובה ביותר את חשיבות הספרייה בחיי הרוח של יהודי וילנה.

מצבה לספרן

המחברת מקדישה מקום נרחב בספר לחייקל לונסקי, שהיה ספרנה המסור והמקצועי של הספרייה, עצם מעצמיה, במשך כ־45 שנה עד הירצחו בשואה. הוא מילא את כל מלאכות הספרייה מתוך נאמנות וענווה, כשהוא חי חיי עוני מרוד ומגדל לבדו את ילדיו היתומים. לונסקי נותר אדם דתי מאוד גם כשהתמשכל. הוא עצמו היה סופר נודע והתפרסם במאמריו הרבים, ובביוגרפיות שכתב על רבנים נודעים.

לונסקי סייע לסופרים וחוקרים בתשובותיו המלומדות, היה שותף למחקר ביבליוגרפי חשוב, והכין גם חיבור על העיר סלונים. במיוחד התפרסם בספרו 'מהגיטו הוילנאי – טיפוסים וצללים', שנדפס ביידיש בווילנה בשנת 1921. בספר זה מצטייר לונסקי כאמן ציור הדיוקן הספרותי, המתאר את הדיוקנאות של החברה היהודית בפשטות. הספר עשה רושם עצום על בני דורו.

שור מראה כיצד אורח החיים הדתי מאוד שניהל חייקל לונסקי, קרבתו לחוג המשכילים, אהבתו את השפה העברית כמו קרבתו ליידישאים אפשרו לו להיות מקובל על כל המגזרים ועל כל חברי המפלגות בווילנה. הוא שאף להידמות, ולו במעט, לר' מתתיהו שטראשון, וחרף עוניו הרב רכש ספרים שאת חלקם אף תרם לספרייה ואף לספריה הלאומיית בירושלים.

בגטו החדש, בד בבד עם אילוצו לקטלג את האוצרות החשובים של הספרייה לשם העברתם לגרמניה, פעל לונסקי עם הסופרים הרמן קרוק וזליג קלמנוביץ, אברהם סוצקבר ואחרים, חברי 'בריגדת הנייר', להחביא הן ספרים של הספרייה והן תיעוד של ייוו"א, באמצעות הברחתם בבגדיהם. בדרך זו הוברחו לתוך הגטו אלפי ספרים ועשרות אלפי מסמכים בין מארס 1942 לספטמבר 1943. עבודת המיון נמשכה עד ליום חיסול הגטו (23 בספטמבר 1943). לגרמניה נשלחו בשנים 1942 ו־1943 כ־125 ארגזים, אך חלק ניכר מהמשלוחים הגיעו לבתי חרושת לנייר. רוב חברי 'בריגדת הנייר' נרצחו בפונאר או במחנות עבודה באסטוניה.

גם בגטו שירת לונסקי את קהל הקוראים, ואף דאג עד הרגע האחרון לשמר תיעוד מהספרייה.  לונסקי נותר עם בתו בגטו עד שליחתם לטרבלינקה, וגם בדרכו האחרונה לקח איתו מסמכים חשובים.

חייקל לונסקי היה אדם רחב אופקים, ביבליופיל, ביבליוגרף, מזכיר החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה ופעיל מאוד בעסקנות ציבורית לטובת הנזקקים וכן פעיל בתנועה הציונית. המחברת גומלת עם אישיות בלתי רגילה זו חסד של אמת בתארה את חייו ואת פעילותו הציבורית והתרבותית הנרחבת עד שליחתו לטרבלינקה. באמצעות תיעוד חייו ובאמצעות ציטוטים רבים ממכתביו נלמד על פעילות הספרייה במשך קרוב ליובל שנים. זו ביוגרפיה חשובה מאוד של אישיות מיוחדת במינה המייצגת את העולם הישן.

תלוי על תפיליו

הדיון על הספרייה וגורלה בתקופת הכיבוש הנאצי (1941־1943) מצביע על חשיבותה העצומה ליהדות ווילנה גם ערב הכחדתה. למן שנת 1941 פעל בווילנה מטה מיוחד בשליטתו של אלפרד רוזנברג, ראש 'המכון לחקר בעיית היהודים' שבפרנקפורט על נהר מיין מאז 1939, שגזל את יצירות התרבות היהודית ממזרח אירופה והעבירן לשם. מלומדים יהודים הובלו מדי יום ממרתפי הגסטאפו לספרייה לשם עריכת רשימות של יצירות בעלות ערך, ולאחר מכן נרצחו. אחיינו של ר' מתתיהו, יצחק שטראשון, שניהל את הספרייה במשך עשרות שנים, תלה את עצמו על רצועות תפילין בתגובה להרס הספרייה.

המחברת מקדישה דיון לשרידי הספרייה. הניצולים שחזרו לווילנה לא מצאו להם מקום בטוח, וכשאנשי 'המוזיאון לתרבות ולאמנות יהודית' שתחת מיניסטריון התרבות הסובייטי החלו להגר מווילנה, הם הבריחו עמם חלק מן האוספים ליוו"א שבניו יורק. כשחוסל המוזיאון, הועבר התיעוד שנותר בו לארכיונים שונים ולהיכל התרבות הליטאי. לאחר המלחמה הועברו מגרמניה ליוו"א בניו יורק המסמכים של יוו"א ושרידי ספריית שטראשון, בכללם 25,000 ספרים מספרית שטראשון ו־15,000 ספרים מספריית ייוו"א.

הספר שלפנינו השיג את המטרה שהציבה המחברת לעצמה: "להפיח רוח חיים בתרבות היהודית ובחיי ההשכלה התוססים שהתנהלו בווילנה עד לשואה, שבה הושמדו כמאה אלף יהודי העיר והסביבה, כפי שהם משתקפים דרך תיאור ספריית שטראשון המפוארת והנודעת, מקור גאוותם של יהודי העיר, ואישיותו המיוחדת של ספרנה חייקל לונסקי, שזכה לכינוי 'השומר של ירושלים דליטא'".

לקריאה נוספת באתר כותר: מ"לקוטי שושנים" ועד "בריגדת הנייר" סיפורו של בית עקד הספרים ע"ש שטראשון בווילנה / מאת : פרידה שור 

מתוך: סיפורה של ספרייה שהיתה מרכז התרבות של יהדות וילנה / נתן כהן עיתון הארץ 7.4.13 

למרות התנגדותו הנחרצת של מתתיתיהו שטראשון לתנועת חיבת ציון, היו אלה דווקא ציוני וילנה שהוציאו לפועל את צוואתו בנוגע לספרייתו. ביוזמתם נחנך מבנה חדש ומרווח לספרייה, בסמוך לבית הכנסת הגדול (1902). בתנאים שהציבו הרשויות לפתיחת הספרייה נקבע שאסור להחזיק בה ספרים בפולנית (כדי למנוע מהיהודים אפשרות של הזדהות עם השאיפות הלאומיות של המיעוט הפולני בקיסרות הרוסית, מיעוט שכבר הספיק לעורר את חמת השלטונות).

קיומה הכלכלי של הספרייה מעולם לא היה מובטח לאורך זמן, בוודאי לא ביד רחבה. הוועד המנהל של הספרייה נאלץ חדשים לבקרים לפנות לגורמים שונים בבקשה לסייע לקיומה החומרי ולמצוא דרכים להמשיך את תפקודה גם כשנראה שכלו המשאבים לכך. באמצעות מגוון מקורות ארכיוניים מפרטת מחברת המחקר, פרידה שור, את שורת המשברים שפקדו את הספרייה ועומדת על הקשיים שבהפעלתה גם בזמנים טובים יותר לכאורה.

הספרייה היתה פתוחה לקהל בימי חול בין השעות 11:00 ל-15:00 ובין 18:00 ל-22:00. בימי שישי היתה הספרייה פתוחה בשעות הבוקר ובשבתות - בשעות אחר הצהריים (ללא כל חילול שבת). ב-1904 נפתחה מחלקת השאלה, שפעלה בנפרד מן הספרייה המרכזית (ממנה אסור היה להוציא ספרים אלא באישור מיוחד וחריג). שאילת ספרים ממחלקת ההשאלה היתה מותרת לכל ונעשתה תמורת פיקדון חד פעמי בסך 50 קופיקות ועירבון חודשי של 10 קופיקות לספר.

לבד מהקטלוג המודפס הראשון של עזבון רמ"ש, “ליקוטי שושנים” (ברלין תר"ן), לא פורסם כל קטלוג מעודכן של הספרייה בכל עשרות שנות קיומה. אמנם נעשו עבודות רישום וקיטלוג, אך אף אחת מהן לא באה לידי מיצוי. אוצר הספרים של הספרייה גדל הודות לתרומות רבות ועזבונות של אנשי רוח שראו בה קרן קיימת לאוצרות הרוח של עם ישראל. על פי נתונים סטטיסטיים רשמיים נמנו בספרייה בשנת 1928 כ-25,000 ספרים, בשנת 1935 - כ-35,000 ספרים, וערב פרוץ המלחמה עמד מספרם על כ-45,000.

כאוצרות רוח אחרים במזרח אירופה הקיץ הקץ על ספריית שטראשון כבר בהשתלטותה של ברית המועצות על וילנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כחלק מפירוק הקהילה ומוסדותיה נמסרה גם הספרייה ע"ש שטראשון לידי ה"קומיסריון להשכלה" ולמן 1 בנובמבר 1940 הוסב שמה ל"ספרייה עממית מס' 4". תכולתה הועברה לבדיקת "כשרות" וחלקים גדולים ממנה הוחרמו.

עם השתלטות גרמניה הנאצית על חלקי ברית המועצות שנכבשו במבצע ברברוסה נעשו מעשי השוד של אוצרות הרוח טוטאליים ואלימים יותר. יצחק שטראשון, שניהל את הספרייה על שם קרוב משפחתו, לא יכול היה לעמוד נוכח החורבן ברוח ובחומר ושם קץ לחייו כבר בתחילת הכיבוש הגרמני. במסגרת "מטה (אדולף) רוזנברג", ראש המכון הגרמני "לחקר שאלת היהודים", נתמנתה קבוצה של אנשי רוח יהודים, ובראשם הספרן הרמן קרוק וסגנו החוקר וההוגה זליג קלמנוביץ, לצורך מיון וסידור עשרות אלפי הספרים שנאספו מספריות וילנה אל בניין המכון המדעי היהודי (ייוו”אָ), לצורך שילוחם לגרמניה. חבורת אינטלקטואלים זו, שכינויה היה "בריגדת הנייר", היתה תא מחתרתי לכל דבר ועניין, ובסיכון חייהם של העוסקים במלאכה הוברחו למקומות מסתור "אלפי ספרים ועשרות אלפי מסמכים בין מארס 1942 לספטמבר 1943" (עמ' 195), החודש שבסופו חוסל גטו וילנה. בו זמנית המשיכה ספריית ייוו"אָ לתפקד כספרייה המשרתת קהל קוראים ומשמשת מקום מפגש לחברי המחתרת הלוחמת של הגטו.

לאחר המלחמה נמצאו שרידי ספריית שטראשון, ושרידי הספריות האחרות, מפוזרים במקומות שונים, רבים מהם בסכנת כיליון מיידי. עשייה נחושה מצדם של אברהם סוצקבר, שמרקה קצ'רגינסקי, לוסי דוידוביץ' והנהלת ייוו"אָ בניו יורק הצילה עשרות אלפי ספרים ומסמכים מכליה ובהם גם תכולת ספריית שטראשון, אך לא כולה.

ישראל קלויזנר, בתי עקד ספרים בירושלים של ליטא. (תורגם מיידיש מתוך ווילנער זאמלבוך, 1974)

א. הספרייה הראשונה

בד בבד עם ההתעמקות בלימוד התורה, שהושפעה מהגר"א ותלמידיו והפצת הלימוד בקרב השכבות השונות, הלכה והתפשטה גם ההשכלה בווילנה. משכילי וילנה הראשונים, שמצאו במשנת הגר"א את חיבת הפשט, חקר הלשון העברית וההתענינות במדעים שונים, לא ראו ניגוד בין השקפותיהם המסורתיות ובין ההשכלה, שבאה מברלין מחוגו של משה מנדלסון. במחצית הראשונה של המאה הי"ט הפכה וילנה למרכז של סופרים וחוקרים עברים. משכילים אלה רצו בהפצת ההשכלה בקרב אחיהם ובתיקונים בחייהם, אולם הדגישו את אחדות העם בכל ארצות פזוריו ואת רציפותו ההיסטורית. הם טיפחו את הלשון והספרות העברית. אחדים מהם כתבו גם בשפה המדוברת בפי העם (א"מ דיק: מיכ"ל גורדון). המשכילים ראו בתלבושת הארוכה, שהייתה מקובלת על היהודים בליטא ובפולין מדורי דורות, ובכל הופעתם החיצונית, אבן נגף להפצת ההשכלה ולקירובם למנהגי העמים השכנים. קבוצת משכילים בווילנה, בתוכם מ"א גינזבורג, שלמה זלקינד, מתתיהו שטראשון, י"א בן יעקב ויוסף בצלאל הרכבי, הגישה בחשאי בשנת תר"ג (1843), תזכיר לשלטונות, שבו ביקשה לאסור על הבגדים הארוכים. בכל זאת לא התבדלו משכילי וילנה מכל יתר יהודי העיר, הן בתלבושתם והן במנהגיהם. משכילים נכבדים ועשירים, כמו ניסן רוזנטל, צבי-הרש קצנלבוגן ומתיתיהו שטראשון השתתפו בחיי הציבור וכיהנו בתפקידים של פרנס הקהל או גבאי "הצדקה הגדולה", שבאה במקום הקהל, אשר בוטל מטעם השלטונות בשנת 1844.

בידי הלמדנים, הדרשנים והסופרים בווילנה נצטברו ספריות, אולם הן לא נשתמרו ברובן ולא נהפכו לנכס ציבורי. שעה שנפטר ר' מאיר שטאדטר, שהניח אחריו ספרייה גדולה, הציע שמואל-יוסף פין [ב"הכרמל", תרכ"א, גל' 16 (1860)] לפדותה מהיורשים ולייסד בית עקד ספרים ציבורי: אולם ההצעה לא הגיעה לידי מימוש. האיש, שהקים לו באופן שיטתי ספרייה גדולה וחשובה וציווה אותה לציבור, היה מתתיהו שטראשון. הוא היה בנו של הלמדן הגדול ר' שמואל שטראשון, שפירסם חידושים, הגהות והערות על מדרש רבה, הש"ס הבבלי ועוד, וגם הוא היה במידה מסויימת "משכיל תורני", אשר התעניין בחכמות חיצוניות, כתב עברית "על טהרת לשון הקודש", דיבר פולנית צחה ו"לא בז להשכלה", כפי שמספר נכדו. לר' שמואל שטראשון, שהיה איש עשיר ופרנס הקהילה, היתה ספרייה גדולה שהוריש אותה לבנו מתתיהו. הבן נחשב בין המשכילים, שמע רוסית, גרמנית וצרפתית, התעניין במתמטיקה, פילוסופיה וקבלה והושפע מאוד מספרו של ריב"ל "תעודה בישראל". מתתיהו שטראשון היה בקי בספרות ההלכה, אולם פירסם רק מעט חידושים ודברי ביקורת. איש עשיר ועסקן ציבורי, הקדיש חלק ניכר מהונו לרכישת ספרים. סופרים ומדענים רבים היו מזקקים עצמם לספרייתו. הוא היה זוכר את מקומו של כל ספר. בניו נפטרו בצעירותם ובסוף ימיו החליט לצוות את ספרייתו לקהילה. הוא רצה, כי תישאר שלמה, ותעמוד לרשות הציבור. בצוואתו הקדיש בית אחד מבתיו, ברחוב הזגגים, להחזקת הספרייה, דאג לספרן, שישגיח על הספרייה, ולעוזר. כאפוטרופוס להוצאה לפועל של הצוואה מינה שלושה מנכבדי העיר.

כאשר נפטר ר' מתתיהו שטראשון (ביום ו' בטבת תרמ"ו, 1866), נערכה לו לוויה רבת משתתפים, שבאו אליה רבנים ופרנסי קהילות רבים. בעיתונות ובספרים נתפרסמו מאמרי הערכה עליו לרוב.

מתתיהו שטראשון

ב, התרחבות הספרייה

הציבור בווילנה קיווה, כי תיפתח הספרייה של ר' מתתיהו שטראשון בקרוב בביתו ברחוב הזגגים. אולם עברו שנים אחדות עד-אשר נתקבל רישיון לפתוח אותה. האפוטרופוסים ובן אחיו של המנוח, דוד שטראשון דאגו בינתיים שתערך רשימה של הספרים וכתבי היד. הרשימה מכילה 2,753 פריטים של ספרים עבריים, אולם מצויים ביניהם גם אי אלה ספרים בשפות אחרות: כיחידה אחת (פריט) נרשמו שנתונים של כתב עת או ספר בעל כרכים רבים. מספר הספרים שנרשמו עולה איפוא על המספר הנ"ל. הרישום לא נעשה לפי כללי הביבליוגרפיה: שמות הספרים לא נרשמו תמיד בדיוק, לא נוספו ההערות הדרושות. הרשימה נדפסה בשנת תר"ן (1889) בברלין, בשם "ליקוטי שושנים". בין הספרים שנרשמו היו חמישה אינקונאבולים, כלומר ספרים שנדפסו לפני שנת 1500: כשלוש מאות ספרים מהמאה הט"ז, בתוכם כחמישים וחמישה שנדפסו לפני שנת 1540. עשיר היה אוסף ספרי  השו"ת, 475 ספרים ויותר.

בעזבון מתתיהו שטראשון היו גם ספרים בלועזית, הנוגעים ליהדות (יודאיקה). יש שאמדו את מספרם כדי אלף ואילו אחרים אמדום כדי 2,500 ספר. וכן היו בספרייה כתבי יד חשובים. בידי ר' מתתיהו שטראשון היה פנקס הקהל הווילנאי, אך אף על פי שדרש ועד הספרייה מדוד שטראשון, שיימסר הפנקס לספרייה, לא מסרוהו היורשים. לפי שמועות שהגיעו לאוזניי, נמכר לפטרבורג: ויש לקוות שיתגלה שם. בין כתבי היד והפנקסים שהיו בספרייה על שם מתתיהו שטראשון יש לציין את העותק הווילנאי של פנקס מדינת ליטא.

הספרייה נפתחה לקהל בשנת תרנ"ג (סוף שנת 1892) בבניין של בית הכנסת הגדול, במקום ששימש לפנים "חדר הקהל". לספרן נתמנה קרוב המשפחה שמואל שטראשון. הוא נפטר בשנת תרנ"ה, ובמקומו בא בנו יצחק, שעזר קודם על יד אביו. בסופה של אותה שנה נתקבל עוזר חדש לספרן, חייקל לונסקי, שהיה תת-שמש בקלויז הישן.

חייקל לונסקי היה בעל נשמה פיוטית וטוב לב. הוא היה חרד על קיום מצוות, אך מקורב למשכילים. ציוני, ומקובל גם על חברי מפלגות אחרות. עברי ומקורב לאידשאים. בעבודתו בספרייה אהב לשמש את הקוראים, ובמיוחד השתדל למלא את רצון תלמידי החכמים. בימי מלחמת העולם הראשונה השתתף בעבודה ציבורית להקלת מצוקתם של הפליטים, בייחוד של בחורי הישיבה, שהתגוללו בקלויזים שבעיר. הוא פירסם ב"לוח ארץ ישראל" של לונץ לשנת תרס"ה שני שירים ציוניים. בימי מלחמת העולם הראשונה התחיל לכתוב אידית, פירסם אז מאמרים, בסגנון עממי, על קלויזים ועל מצוקת יהודי וילנה, דאג לכך שיתפרסמו כתביו גם בעברית (החוברת: "מהגיטו הוילנאי"), נתן יד לכל פעולה לאיסוף ספרים, פנקסים וכתבי-יד בשביל ספריות ומוזיאונים.

בית עקד הספרים ע"ש ר' מתתיהו שטראשון לא יכול היה להישאר ב"חדר הקהל", כי צר המקום. לכן הוחלט באסיפה ב"צדקה הגדולה" בשנת תר"ס (1899) לבנות בית מיוחד בשביל הספרייה. הבית הוקם ליד הקיר המזרחי של בית הכנסת הגדול. ה"צדקה הגדולה" התחייבה להחזיק את הספרייה. חנוכת הבית נערכה בחול המועד פסח תרס"ב (1902). בגלל הלשנה נסגרה הספרייה. אולם בראש השנה תרס"ג נתקבל רישיון מהגוברנאטור פון ואל להחזיק בספרייה ספרים בכל השפות, להוציא פולנית.

הרישיון נתקבל על שמם של רב הקהילה (הרב מטעם) ושלושת גבאי ה"צדקה הגדולה".

עזבונו של ר' מתתיהו שטראשון שימש יסוד לספרייה, שהלכה וגדלה על ידי קבלת ספריות שלמות נוספות של למדנים וסופרים. הסופר קלמן שולמן מסר את ספרייתו בחייו (נפטר בשנת תרנ"ט, 1899). מעזבונו של ש"י פין נתקבלו (בשנת 1903) כמה מאות ספרים ומעזבונו של חיים לייב מארקון, שהיה עורך "הכרמל" בפועל. ספרים רבים תרמו או ציוו הלמדן דב-בר ראטנר, שהיה חבר ועד הספרייה. יעקב בן יעקב, שירש את ספריית אביו הביבליוגראף יצחק אייזיק בן יעקב ואסף גם בעצמו ספרים רבים. ספרים נוספים נתרמו על ידי למדנים וחובבי ספר אחרים. למן שנת 1928 ואילך התחילה הספרייה האוניברסיטאית בווילנה למסור לספרייה ע"ש מ' שטראשון את כל הספרים בעברית ובאידיש, שהיתה מקבלת כעותק חובה מכל בתי הדפוס בפולין (מלבד דפוסים מפלכי וילנה ונובוגרודק, שהייתה שומרת לעצמה). גם השלטון המקומי (הסטארוסטה) היה מוסר דפוסים עבריים ויהודיים לספריית שטראשון. מספר הספרים בספרייה נאמד בשנת 1935 כדי 35,000 בקירוב. לקראת ביקורו של הד"ר הרצל בווילנה הוכן פנקס מבקרים מפואר. אולם השלטונות מנעו - כידוע - את הביקור ברחוב היהודים ובספרייה. בפנקס רשמו אורחים חשובים את רשמיהם: ביניהם היו דויד וולפסון, הבארון דויד גינצבורג, נחום סוקולוב, פרופ' הרמן כהן. ש"י אברמוביץ' (מנדלי מו"ס) רשם ביום יב' באלול תרס"ט: "שמחתי לראות את בני ישראל יושבים בו ועוסקים בתורה. יהי רצון שהבית הזה יגדל ותלמידי חכמים יהיו לומדים בו תמיד".

ג. קטלוג מסודר בספרייה

בית עקד הספרים על-שם מתתיהו שטראשון שימש מקום מפלט לפעולות תרבות שונות. בשנת תרס"ב היו מתכנסים בבנין הספרייה חברי חברת ש"ס "שערי תורה", שייסדה ר' זלמן נוח קליננשטיין. כאשר יסדו אגודות "בנות ציון" ו"התחיה" ספריות לחבריהן, מסרו את הספרים לספריית שטראשון ומשם היו שואלים את הספרים. ניהל את ספריית ההשאלה אהרון יצחק וירשופ, חבר ה"תחיה". אחרי שנוסדה ספריית ההשאלה של חברת "מפיצי ההשכלה" בשנת 1910, הועברו ספרים אלה לספרייה החדשה. כאשר נוסדה בעיר בשנת 1912 אגודת חובבי קדמוניות היהודים, אוכסנו אוספי האגודה בספרייה, עד שהעמידה "הצדקה הגדולה" לרשות המוזיאון דירה מיוחדת. כאשר יסד ש. אנ-סקי, בשנת 1919, את החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה, מצאו גם אוספיה בראשונה את מקומם בספרייה ע"ש שטראשון, ושלחם יחד עם כפולים מספריית שטראשון, וכן 500 ספר מספרייתו הפרטית, ירושלימה. כאשר ייסדו הד"ר יוסף רגנסבורג וכותב השורות האלה "חברה מדעית עברית" בווילנה, סידרה החברה בספריית שטראשון אולם קריאה לכתבי עת במדעי היהדות, וערכה שם הרצאות. מנהל הספרייה, יצחק שטראשון, היה המשגיח על אולם הקריאה.

כותב השורות האלה, שהיה יוצא ונכנס בספרייה ע"ש שטראשון, ראה כי חסר קטלוג בספרייה. הספרנים היו מגישים את הספרים לפי זכרונם או לפי הרשימה הישנה ליקוטי שושנים. שוחחתי על כך עם יושב ראש החברה המדעית העברית הד"ר י' רנגסבורג, והוא עודד אותי להגיש מכתב לוועד הספרייה. במכתב, שטיוטתו שמורה בידי, כתבתי:

החברה המדעית העברית זקוקה לספרייה מדעית, שתאפשר את העבודה המדעית במחלקות ובסקציות (שלה), בייחוד במקצועות הפילולוגיה העברית וההיסטוריה הישראלית. החברה המדעית העברית פונה בזה אל הוועד של הספרייה ע"ש הדרמ"ש, שיאפשר לחברי המחלקות של החברה המדעית העברית להשתמש בספרייה ע"ש הגרמ"ש, שהיא ספרייה מדעית עברית, לצרכי עבודתם המדעית.

מפנים אנו את תשומת לב הוועד שבספרייה במצבה עכשיו אי אפשר להשתמש לעבודה מדעית מפני אי-הסדר הגדול השורר שם. קודם חסר הדבר האלמנטרי של ספריה - קטלוג. לא ידוע מה נמצא בספרייה ומה חסר. הספרים החדשים, המתקבלים מהאוניברסיטה הווילנאית ומהממשלה אינם נרשמים כלל. הספרנים אינם יכולים להיות "קטלוג חי" ולכן לא יזכרו לפעמים קרובות איזה ספר ישנו ואיפה הוא נמצא.

החברה המדעית העברית מציעה את עזרת חבריה, אנשי מדע למקצועותיהם, בעבודת שיפור הספרייה. החברה המדעית העברית מציעה, שהוועד יבחר באחד מחבריו ויטיל עליו את הכנת הקטלוג. החברה מצידה בוחרת לעזרתו את הד"ר י. שוסטר (סקציה למדעי היהדות). הד"ר ד. נייגר (פילולוגיה) וה' קלויזנר (היסטוריה).

החברה המדעית תשתדל להעשיר ולשכלל את הספרייה ע"ש הגרמ"ש ותמסור לספרייה את כל ספריה, שהמחלקות למקצועותיהן רוכשות להן.

                                                                                                                                         בכבוד רב ובב"צ

מכתב זה הגשתי לרב יצחק רובינשטיין, שהיה יושב ראש ועד הספרייה. תמך בהצעתנו בנימין אפשטיין, שהיה חבר ועד הספרייה וידע על חוסר סדרים בה. הרב רובינשטיין כינס את הוועד בביתו לישיבה. הוזמנתי גם אני והצעתי להתחיל ברישום קטלוג. לעבודה זו הצעתי את הסופר ל' רובינוב, שהיה מחוסר עבודה. הצעתי נתקבלה. הוחלט, כי חברי הוועד ב' אפשטיין וד"ר א' וירשובסקי, יבדקו את כתב ידו של ל' רובינוב וידברו איתו על תוכנית עבודתו. הבטחתי את עזרת חברי החברה המדעית בעבודת הקיטלוג.

לספרנים יצחק שטראשון וחייקל לונסקי היתה החלטת הוועד הפתעה בלתי נעימה. יצחק שטראשון כעס על כך שכונסה ישיבת הוועד בלי ידיעתו. חייקל לונסקי בא אחר הישיבה לביתי, והביא איתו פנקס גדול, אחד מספרי המישמוש (אינבנטאר) תוך תיקונים והשלמות. יצחק שטראשון לא רצה להתחשב בפנקסים ובכרטיסים שבידי לונסקי.  גם חברי הוועד סברו, כי הפנקסים צריכים להימצא בספרייה ולא בביתו הפרטי של ח' לונסקי. רווחה סברה, כי את עבודת הרישום עשו בימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה אנשים שקיבלו שכר מכספים שנתקבלו מאמריקה. לונסקי רצה לקבל תשלום על העבודה הרבה שהשקיע בעניין, לדבריו. הוא אמר לי, כי הכסף דרוש לו בשביל בתו המבוגרת. הוועד מינה את מר רובינוב לעבודה. אני הדרכתי אותו בכתיבת הקטלוג. וי' שטראשון סייע לו בעבודה. כאשר נוכח לונסקי לדעת, כי אין מקבלים את פנקסיו וכרטיסיו, החליט למסור אותם חינם לספרייה. במכתבו מיום ב' באייר תר"ץ (1930), שנשתמר בידי, הוא כותב:

אל כבוד ההנהלה של הספרייה ע"ש הגרמ"ט ז"ל, ביחד עם הקומיסיה הביבליוגראפית.

אתכבד לבקש את מע"כ לקבל את מתנתי: אינבנטאר וקאטאלוג של כרטיסים מהספרים של הספרייה הנ"ל., פרי עבודה קשה של יותר מעשר שנים. אמנם לרגלי מחלתי בשנים האחרונות לא הספקתי לגמור את כל העבודה בשלימות, אבל אחר כל אלה זוהי עבודה נחוצה מאוד לטובת הספרייה. ע"כ אקווה שמתנתי תתקבל ברצון.

                                                               ברגשי כבוד

                                                               ח. לונסקי

מתנתו לא נתקבלה. ל' רובינוב התחיל את עבודתו עם י' שטראשון כאילו אין הפנקסים והכרטיסים שבידי לונסקי קיימים כלל. בשם הוועדה הביבליוגראפית פניתי אל הספריות של קהילת ברלין, של בית המדרש לרבנים בברסלוי, אל הספרייה שעל יד בית הכנסת ברחוב טלומאצקה בווארשה וקיבלתי תיאור שיטות עבודתם ודוגמאות של כרטיסיהם. בישיבת הוועדה הביבליוגרפית, שבה השתתפו מטעם החברה המדעית גם הד"ר י. שוסטר וחברי ועד הספרייה הד"ר א' וירשובסקי וב' אפשטיין, הרציתי על שיטות העבודה ברישום הספרייה, עם עליית חברי הוועדה הביבליוגרפית לארץ (1936) בטלה הועדה, אולם עבודת הרישום נמשכה כסידרה.

ד, ספריות נוספות

ספרייה ציבורית שנייה נוסדה בווילנה בשנת 1910 על ידי חברת "מפיצי השכלה".  יסוד לה שימשו 4,000 הספרים בקירוב, שהיו שייכים לאגודות "בנות ציון" ו"התחיה", ונמצאו כאמור בספרייה ע"ש מ. שטארשון. בשנת 1915 כבר היו בספרייה 13,500 ספרים. בימי מלחמת העולם הראשונה הועברו לספרייה זו ספריות פרטיות שלמות, שעזבון בעליהן בבורחם לרוסיה. הספרייה, שהייתה ספריית השאלה, מילאה תפקיד חשוב בחיי התרבות של וילנה. היא הלכה והתרחבה בהנהלתו של פייבוש קראסני, שדאג לרכישת ספרים חדשים, ופתח אולם קריאה לעיתונות. לפני מלחמת העולם השנייה עברה הספרייה לבניין שהיה שייך לקהילה ברחוב על שם שטראשון, היו בה אז 45,000 ספרים.

ספרייה ציבורית שלישית, ספרייה לילדים, יסדה בשנת 1901 האגודה למען ילדים יהודים. בשנת 1916 היו בה 5,000 ספרים, רובם ברוסית. אחר כך התפתחה יפה ספריית הילדים אשר ליד הצב"ק (צענטראלער בילדונגס-קאמיטעט, הוועד המרכזי לחינוך בווילנה, שהוקם על ידי היידישאים).

ה. ספריית יווא (YIVO)

ספרייה מדעית חשובה התחילה להתפתח עם ייסוד המכון המדעי היידי (יווא) בווילנה בשנת 1925. נחום שטיף הוא שהגה את רעיון הקמתו של מכון כזה, אשר ישמש דרגה עליונה לבית הספר היידי, יכשיר מורים ועסקני תרבות ביידיש, יאגד מדענים הכותבים יידיש, ויארגן פעולה מדעית, בעיקר לחקר שפת יידיש וספרותה ולחקר מצב היהודים בזמננו. הוא שהציע כי וילנה או וארשה, ערים שיש בהן יישוב יהודי גדול, תשמשנה מרכז למכונים אחרים שיוקמו, שיהיו להם תוכנית משותפת וארגון משותף. הצעתו נדונה בוועדי הצב"ק והווילבי"ג (ווילנער בילדונגס-געזעלשאפט, האגודה הווילנאית לתרבות) מיסודם של היידישאים. התוכנית נתקבלה על דעתם בקוויה הכלליים. בוועדת ההסתדרות לבתי ספר יידיים (ציש"א), שהתקיימה בווארשה בחודש אפריל 1925, הוטל ניהול עבודת ההכנה על הוועדה הווילנאית.

המוסד התחיל את פעולתו בווילנה ושם היה מרכזו. בראש הפעולה עמדו ד"ר מאכס ווינריך וזלמן רייזין. עזרו להם עיתונאים, שעבדו בעיתון "דער טאג", בעריכתו של זלמן רייזין, מורים בבתי ספר יידיים ועסקני ה"פאלקס-פארטיי" וה"בנוד".

כאשר התחילה לפעול הוועדה בווילנה, הפסיקה "החברה להיסטוריה ואתנוגראפיה על שם ש. אנ-סקי" בווילנה את פעולותיה, בהשפעת העסקנים הנ"ל, משום שהיו אלה במידה רבה דומות לפעולתו של המכון המתוכנן. משה שליט, יושב ראש ועד החברה ע"ש אנ-סקי, וכן הספרנים יצחק שטראשון וחייקל לונסקי צורפו ל"ועדה הביבליוגראפית". נוסדה ספרייה, שהיו בה אחרי שתי שנות עבודה 4,000 פריטים ויותר. בתוכם ספרים וכתבי יד יקרי מציאות, כמו השבועון "קהלת מוסר" (1750).

בשנת 1929 התחיל יווא לבנות בית בשביל אוספיו. לרגל מאורע זה הודיע משה שליט, כי כאשר ייבנה הבית, מוכן הוא להעביר לשם את כל אוספי החברה ע"ש אנ-סקי. הוא הביע אז בנאום הברכה שלו את המשאלה, כי גם ספריית שטראשון תמצא שם את מקומה. מ' שליט התרחק אחר כך מהיווא, והפעיל מחדש את החברה ההיסטורית.

רבים מהציונים חששו לבלתי מפלגתיותו של המכון היידי. הם ראו בעיתוי היסוד, בזמן פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, וכן בהדגשת היידיש, מעין התחרות באוניברסיטה העברית ופעולה בעלת גוון יידישאי. כאשר בא הסופר והפולקלוריסט אלתר דרויאנוב לפולין בשנת תרצ"ב (1931), וביקר בספריית שטראשון, ניגש אליו זלמן רייזין והזמינו לבקר ביווא. תשובתו של דרויאנוב היתה (בנוכחותי): "אנשים המסיירים באיזור עיר, רגילים ללכת לבקר בכנסיות. אני לכנסייה אינני הולך" ("איך אין קלויסטער גיי ניט"). כנגד זה היו ציונים, ששמחו לכל פעולת איסוף חומר לתולדות העם. ברל כצנלסון ביקר ביווא בחודש מרחשוון תרצ"ד (1933), ורשם בספר הביקורים: "יישר כוח. כל מקום שבני אדם מישראל עמלים להציל משיני ההתבוללות וההתבטלות, שכינה שרויה ביניהם". ציונים רבים, בייחוד עיתונאים, סופרים ומדענים כותבי יידיש, סייעו לא מעט להגדלת אוספי הארכיון.

ראשי היווא חלמו על בית ספר גבוה יידי "למדעים יהודיים" (יידשע וויסנשאפר על Universitas Literarum), שיפעל "בירושלים של הגלות", בו בזמן שבירושלים של ארץ ישראל פועלת אוניברסיטה עברית כללית שבה מחלקה למדעי היהדות.לא חשו ולא הרגישו אנשי יווא, כי על עיר הספר השקטה של פולין תשתלטנה בעוד שניות מספר המדינות הגדולות השכנות ובשואת יהדות אירופה ייהרסו כל מוסדות התרבות היהודיים בעיר.