דונילוביצה Dunilowicze

נפת פוסטאווי, מחוז וילנה.

שוכנת במפגש הנחלים הולביצה ודז'יסנה, על הדרך מווילנה לפולוצק. ב-1683 התיישבו בה נזירים דומיניקנים, פיתחו את כלכלתה ועוד באותה מאה קיבלה העיירה זכויות עיר. סופחה לרוסיה הצארית בשנת 1795, הייתה תחת שלטון גרמני בימי מלחמת העולם הראשונה ועברה כמה פעמים מהפולנים לבולשביקים וחוזר חלילה. ב-1921 נכללה בתוך פולין העצמאית. במלחמת העולם השנייה, מספטמבר ,1939 הייתה תחת השלטון הסובייטי. נכבשה ע"י הנאצים ב- 1941 ושוחררה בידי הצבא הסובייטי בקיץ 1944.

יהודים ישבו בה מהמחצית הראשונה של המאה ה-19. מספרם גדל והגיע עד ל- 86% מכלל תושבי המקום ( 1,810 תושבים בשנת 1897). פרנסתם הייתה: מסחר זעיר, חנוונות, רוכלות, מלאכה ועגלונות. לרבים היה משק עזר קטן בחצר ביתם, שתוצרתו עזרה גם היא בפרנסת המשפחה. היו בה שלושה בתי מדרש עם חלוקה ברורה: למתנגדים, גבירים ודלת העם. הילדים למדו בשלושה "חדרים" לפי גיל הילדים. בראשית המאה העשרים נוספו ללימודי הקודש גם לימודי יידיש, עברית וקצת חשבון.

במלחמת העולם הראשונה גויסו יהודים לצבא הצאר. כשהתקרבה החזית לעיירה נמלטו יהודים רבים מהמקום עקב ההפגזות. הם חזרו עם כניסת הגרמנים ומצאו שבתיהם נפרצו ונבזזו. הגרמנים לקחו מהתושבים מכסות של מזון ותבואות, דבר שהביא למחסור ורעב. רבים גויסו לעבודת כפייה. לעומת זאת בוטלו הגבלות על פעילות ציבורית ופוליטית.

אחרי שעזבו הגרמנים את העיירה בסוף המלחמה (1918) ועד 1920 התחלף השלטון מספר פעמים. מצב זה הותיר את הכלכלה הרוסה ומשותקת. גם כאן נחלצו לעזרה הג'וינט האמריקאי וחברת "יעקאפא". בעזרתם שוקמו בתים וחנויות ושוב נפתחו בשוק דוכנים וחנויות. עם זאת הקשיים היו רבים, בעיקר עקב  המיסוי הכבד על עסקים פרטיים והקמת קואופרטיבים לצרכנות בבעלות פולנית. לכל זה נוסף גם גל אנטישמיות במיוחד בתחום הכלכלה ומצב היהודים מבחינה כלכלית היה קשה.למרות כל המצוקות התקיימו חיי ציבור יהודיים תוססים ופעילות ציונות ערה. נוסדו מפלגות ציוניות חדשות ותנועות נוער "החלוץ הצעיר" ו"השומר הצעיר" ועוד. הוקמו קיבוצי הכשרה ובמקצת צעירים עלו לארץ. כמו כן היה סניף של הבונד ותא קומוניסטי שפעל במחתרת. רוב הילדים היהודים למדו ב"חדר המתוקן" (ולא בבית הספר הכללי החדיש שהלימודים בו היו חינם), עם שפת הוראה עברית ומקצועות לימוד כלליים. ב-1929 הוקם בית ספר חדש יידישאי. הוא שימש גם כמרכז תרבות ליהודי העיירה עם ספרייה, עיתונים, חוג דרמטי ומקהלה. התוכנית לפתיחת בית ספר עברי לא יצאה אל הפועל.

מלחמת העולם השנייה:

כמה יהודים מהעיירה גויסו לצבא הפולני. ב- 17.09.1939 ניכנס הצבא הסובייטי והונהגו הסדרים של המשטר: חוסל המסחר הפרטי, החינוך עבר סובייטיזציה ועוד. עם זאת היהודים השתבצו במשרות ממשלתיות ובתפקידי ציבור שונים. ב- 25.06.1941 נכנס לעיירה הצבא הגרמני הנאצי. מייד הוקמה משטרה פולנית מקומית, שסייעה לגרמנים להקשות ולמרר את חיי היהודים. זה התבטא בפריצות לבתי יהודים, בהתעללות ובביזת רכוש. כעבור מספר ימים פורסמו על ידי השלטון הנאצי הצווים נגד יהודים: טלאי צהוב, איסור הליכה על מדרכות, איסור מגע עם לא יהודים, חובת עבודת כפייה, מסירת חפצי בית, חיות בית (סוסים, פרות, עזים) וגם כופר גבוה. בספטמבר 1941 הוקם היודנרט בראשותו של ישעיהו פרידמן. התוכנית הגרמנית להעביר את יהודי העיירה לגטו גלמבוקיה סוכלה בהתערבות ראש היודנראט של גלמבוקיה. בינואר 1942 הועברו כ- 900 יהודי העיירה לגטו, שהיה סמטה של בתים דלים על שפת הנחל. בתוכו הופעלו בתי מלאכה לייצור מגפיים, דברי לבוש ורהיטים עפ"י הזמנת הגרמנים והשוטרים המקומיים. חלקם עבדו מחוץ לגטו. ליהודים נקבעה הקצבת לחם של 125 גרם ליום והם יכלו להתקיים רק הודות לתוספות מזון שהשיגו בסחר חליפין עם האיכרים, תמורת חפצים שונים. בקיץ 1942 הגיעו מספר צעירים מגטאות בסביבה וסיפרו על טבח יהודים במקומותיהם. צעירי העיירה התלבטו בין בריחה ליער לבין הישארות בגטו בגלל הדאגה למשפחותיהם. ב- 21.11.1942 כתרו הנאצים ועוזריהם הפולנים והבלארוסים את הגטו, והיהודים התבקשו להתייצב ברחבת בניין היודנראט; נאמר להם שהם מועברים לגלמבוקיה. מתוך חשש לבאות חלקם הסתתרו במחבואים ואילו צעירים רבים ברחו ליער, וחלקם נורו תוך כדי מנוסתם. מאות היהודים שנותרו הובלו לאורווה גדולה מחוץ לעיירה, נצטוו להתפשט ושם נורו למוות. הם נקברו בקבר אחים על גבעה סמוך לכנסייה. בחיפוש שנערך ע"י הגרמנים ועוזריהם בגטו נתגלו רוב המסתתרים. בונקר גדול אחד נתגלה עקב בכי של תינוק וחוסל באמצעות רימון יד שהושלך. הגרמנים ומשתפי הפעולה הציתו בתים רבים של יהודים, שבהם היו מסתתרים ורבים נחנקו ונשרפו. בין 23-21 בנובמבר 1942 נרצחו 812 יהודים (מקור אחר מדבר על 979 יהודים). קרוב ל- 100 צעירים הצליחו לברוח ליער ליחידות הפרטיזנים.

 בקיץ 1944 שוחררה דונילוביצ'ה. 76 יהודים ניצלו בעיירה ביניהם פרטיזנים ויהודים שמצאו מחסה אצל איכרים וכן יהודים שנמלטו לברית המועצות ערב הכיבוש הגרמני.