חיי הדת בגטו
חיי הדת בגטו
רוב רובם של רבני העיר נרצחו בתחילת הכיבוש הגרמני ובגטו נותרו רבנים ספורים בלבד. בית כנסת ושני בתי מדרש היו פעילים ובכולם התקיימו תפילות. בבתי המדרש היו גם ישיבות, שני בתי ספר ו"חדר".
קושי רב היה בקיום חיי הדת כהלכתם. בראש וראשונה השבת הייתה יום עבודה רגיל. גם האדוקים ביותר נאלצו לחלל אותה ועשו זאת מפאת פיקוח נפש. שומרי כשרות נאלצו לוותר כמעט לחלוטין על אכילת בשר, כי לגטו סופק בשר סוסים טרף.
יחד עם זאת נחוגו מועדי ישראל, ככל שהדבר התאפשר: בפסח הוכנו מצות ומחלקת האספקה של היודנראט הקצתה מנת מצה לכל איש - בין רבע לחצי ק"ג לכל ימי החג, וכדברי קרוק "אין בית בגטו ללא מצה"; ראש השנה תש"ג (12 ספטמבר 1942) הצטיין בהתרוממות רוח ובביקורים, והילדים אף שלחו ברכות "שנה טובה"; יום כיפור עבר בזכירה ובאזכרה של האקציות מהשנה הקודמת ואלפי הנרצחים בהן, ובתפילת "כל נדרי" רבת משתתפים באולם התיאטרון (נוסף על "מניינים" פרטיים רבים); בסוכות הוקמו סוכות והעובדים מחוץ לגטו אף הצליחו להשיג לולב ואתרוג; בחנוכה שיחקו הילדים בסביבונים, נערכו מסיבות ואפילו עצרת ("אקאדעמיע") חנוכה של הדתיים. כמו כן התקיימה מסיבה של "הברית העברית" וחגיגות בפנימיות ובמועדוני הילדים. בפורים היו מסיבות רבות עם רעשני עץ והרצאות על החג.
לילדים ניתנה אפשרות ללמוד בבית ספר דתי. המורה אליעזר גולדברג ייסד סמינריון דתי שבו נהג להקריא מדי שבוע פרק בהיסטוריה היהודית. ביום 24 בינואר 1943 נערך סיום חגיגי של מסכת קידושין, בהשתתפות נציגים מהנהלת הגטו, ובו נישאו ברכות והתקיימו תפילות.
מתוך: אהרן עינת, חיי יום יום בגטו וילנה