וילייקה Vilejka

שוכנת על הנהר ויליה, 105 ק"מ מזרחית לווילנה. סופחה לרוסיה עם חלוקתה השנייה של פולין והייתה עיר נפה בפלך מינסק לפני שהועברה לפלך וילנה. בשנת 1904 חוברה למסילת הרכבת ורשה-וילנה-סנט פטרסבורג ונבנתה בה תחנת רכבת. בזמן מלחמת העולם הראשונה פלשו אליה הגרמנים, אך נהדפו לאחר קרבות קשים, בהם נשרף חלק ניכר של העיר. במהפכת פברואר 1917 נכנסו אליה חיילים רוסיים נאמני הממשלה הזמנית וגרשו את נציגי הצאר. בזמן מהפכת אוקטובר השתלטו עליה הבולשביקים. ב-1918 שוב השתלטו עליה הגרמנים והעיירה עברה מיד ליד עד שנכבשה בסתיו 1920 ע"י הצבא הפולני וב-1922 סופחה סופית למחוז וילנה של פולין.
היישוב היהודי בעיירה קיים כפי הנראה מתחילת המאה ה-18, כשרוב התושבים מתפרנסים ממסחר וחכירות. מאוחר יותר סבלה העיר משרפה גדולה (בה נשרפו גם רוב מסמכי הקהילה) ומכמה הצפות של נהר הוויליה וב-1847 נותרו בה כ-250 יהודים. לאחר שיקום הדרגתי צמחה האוכלוסייה היהודית וכללה גם סוחרים, בעלי מלאכה ואף ענף משגשג של אכסניות. נבנו בה שלושה בתי מדרש, היו ספריות תורניות גדולות, חברה קדישא, חברת "צדקה גדולה", קופת גמ"ח, בנק למסחר ובי"ח יהודי קטן. רוב התושבים היהודים היו חסידי חב"ד וקוידנוב, אך היו גם מתנגדים לא מעטים ואחד מהם - רבי יהודה משיץ - נבחר לרב ב-1903. בעיירה הוקמו חדרים ותלמודי תורה, ובסוף המאה ה-19 הייתה אפילו ישיבה קטנה. לאחר ביקורו של הרצל בווילנה נוסדה בווילייקה אגודה ציונית, שנרדפה ע"י חסידי חב"ד, כולל הלשנות על פעיליה. באותו זמן החל לפעול גם תא של הבונד, אך לאחר המהפכה הכושלת ב-1905, נרדפו חבריו ע"י המשטרה ורובם נמלטו לארה"ב. החסידים התנגדו גם להקמתו של "חדר מתוקן" (שנסגר מחוסר תלמידים) והשלטונות התנגדו להקמת ספרייה בעברית ויידיש (שהופעלה בבית פרטי).
ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוקם בעיירה סניף של "צעירי ציון". עם תחילת המלחמה גויסו לצבא הצאר צעירים יהודים ,ועם התקרב החזית ברחו רבים מן העיר מאימת הקוזאקים האנטישמים. רוב הבתים הועלו באש. בתחילת 1918 חזרו והשתלטו הגרמנים על העיירה וקבוצה של צעירים יהודים יצאו לרוסיה עם הצבא הבולשביקי הנסוג.

היהודים בין שתי מלחמות העולם
בסוף 1922, אחרי חילופי השלטון בין הפולנים לבולשביקים, סופח מחוז וילנה לפולין והחיים חזרו בהדרגה למסלולם. היהודים ששבו לעיירה קיבלו עזרה כספית מחברת "יעקאפא", מן הג'וינט ומקרובי משפחתם. נוסד סניף "הבנק העממי", בית תמחוי לילדים, קופת גמ"ח, והעסקים חזרו להתפתח. היערות הוו מקור פרנסה מרכזי ולצד תעשיית העץ הוקמו בתי חרושת קטנים לסבון ולמי סודה, מבשלת בירה, בית דפוס, שתי טחנות קמח ותחנת חשמל. בניין ציבורי ראשון שהוקם מחדש היה בית הכנסת, בו התפללו חסידים ומתנגדים אלה לצד אלה. מספר חסידי חב"ד התמעט, וב-1929 נחנך בית מדרש חדש של מתנגדים. באותן שנים נפתחו מקווה עם בית מרחץ, בית חולים גדול וחדיש (ובו 100 מיטות), בית מרקחת ומחסני תרופות. לצד החברה קדישא וקופת ה-גמ"ח פעלו אגודות צדקה רבות אחרות. הקהילה כללה גם את יהודי קוז'נייץ ורדושקוביצ'ה. במערכת החינוך נעלמו החדרים המסורתיים ורוב ילדי הקהילה למדו בבתי ספר מודרניים. בסוף המלחמה נוסד בית הספר "הרצלייה", שצורף מאוחר יותר לרשת "תרבות", כשלצדו נפתח גן ילדים. בעיירה היו גם בית ספר עממי יידישאי ובי"ס דתי לבנות. בי"ס "תרבות" עודד את תלמידיו להצטרף לתנועות הנוער הציוניות (החלוץ, החלוץ הצעיר, השומר הצעיר, הנוער הציוני, השומר הלאומי ובית"ר). כמו כן היו בעיירה סניפי הציונים הכללים, פועלי ציון, ההתאחדות וברית הצה"ר הרביזיוניסטית. התקיימו קורסי ערב לעברית, לספרות עברית ולתולדות עם ישראל וכן פעילויות חברה והווי. ליד בי"ס "תרבות" פעל חוג לדרמה כמו גם תזמורת כלי מיתר. הספרייה הגדולה נפתחה מחדש ובמקביל פעלה ספרייה בבית הספר. מ-1932 פעלה בעיר אגודת הספורט מכבי. בעיר היו שני בתי קולנוע שבאחד הוצגו גם סרטים ביידיש.
בהנהגת הקהילה ובחיי הציבור חלו תמורות רבות ובבחירות דמוקרטיות השתתפו רשימות רבות ושונות. היהודים בחרו ונבחרו גם למועצת העיר (תפקיד ראש העיר היה שמור על פי דין ללא יהודי).

בימי מלחמת העולם השנייה
עם כניסת הצבא האדום ב-1 בספטמבר 1939 הונהג שלטון סובייטי - הולאם הרכוש הפרטי והבעלים והעובדים אורגנו בקואופרטיבים. חלק מן התושבים האמידים נמלטו מן העיר. בתקופה הסובייטית לא הייתה בעיר אבטלה ורבים מבני הנוער נשלחו להמשך לימודים מחוץ לעיר. כן הושלמה בנייתו של המבנה החדש לבית ספר "תרבות", שהפך לבי"ס סובייטי בשפה הבלארוסית.
עם תחילת מבצע ברברוסה נסוג הצבא האדום ונכנסו הגרמנים, ששרפו מיד את בית הכנסת ופרסמו את הצווים המגבילים הראשונים לאוכלוסיה היהודית. הוקמה משטרה של פולנים ובלארוסים, שקיבלה יד חופשית בכל הקשור ליהודים. אחרי הקמת קבוצות עבודה והוצאה להורג של כ-150 גברים ונערים בחורשת מאלוני, נצטוו היהודים לבחור יודנראט. היודנראט לקח חלק באקציה השנייה, בה הוצאו להורג עוד 350 מתושביה היהודים של העיירה בבור שנחפר ע"י יהודים.
מספטמבר 1941 הייתה העיר למרכז שלטוני גרמני ותנאי החיים של היהודים הורעו בהתמדה. הם סבלו מקור, מרעב, ממחלות ומגפות, מדרישות דמי כופר ומגזילת רכוש. למרות הסכנות הקימו צעירי העיר בית דפוס מחתרתי והפיצו כרוזים לאוכלוסייה. בנושא המעבר ליער היו לאורך כל הדרך התלבטויות רבות. בפורים הייתה בעיר האקציה השלישית, לאחר שבלילה הורו ליהודים להתארגן לנסיעה למקום עבודה מרוחק. בכלא המקומי הופרדו הצעירים החסונים ובעלי המקצועות הנדרשים משאר אנשי הקהילה שנורו למוות במקום - סה"כ כ-300 איש. גם המסתתרים לא נמלטו מגורלם המר. הבחורים שנותרו בעיר המשיכו לצאת לעבודה ושוכנו במחנה עבודה, כשביניהם גם רבים שהגיעו מקוזניץ'. לאחר רצח 150 יהודים נוספים התארגנו הנותרים לבריחה ליערות והצליחו להצטרף ליחידת פרטיזנים סובייטית. בתגובה הוצאו להורג 100 מן הנותרים, וכשב-18 במרץ 1943 ניסו אחרוני היהודים לברוח, נורו כמעט כולם בידי הגרמנים.
בקיץ 1944 שחרר הצבא הסובייטי את וילייקה. מ-1300 היהודים שהתגוררו בעיר ערב המלחמה נרצחו כאלף באקציות ורוב הנותרים נספו אף הם.