נחמה ליפשיץ

נחמה ליפשיץ (7 באוקטובר 1927 – 21 באפריל 2017) הייתה זמרת ליטאית-ישראלית ששרה בעברית וביידיש, והפכה לסמל ל"יהדות הדממה" עקב היותה מסורבת עלייה מברית המועצות במשך שנים רבות.

בחודש מרץ 1969 עלתה ליפשיץ לישראל. בהופעותיה הראשונות שרה שירים ביידיש ובעברית, כמו "ירושלים של זהב", "הליכה לקיסריה (אלי אלי)" ו"עם ישראל חי" של המשורר יוסף קרלר שהפך לסמל המסחרי שלה. הופעותיה הוקלטו לאלבום שהתפרסם בקהילות היהודיות והיא הוזמנה למסע הופעות בארצות הברית, אוסטרליה, אנגליה ואמריקה הלטינית.

בשנת תשל"ח-1978 זכתה בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש.

נחמה ליפשיץ הייתה ספרנית במקצועה, למדה ספרנות וארכיון באוניברסיטת בר-אילן. עבדה כארכיונאית ולימים מנהלת בספריה העירונית למוזיקה בתל אביב.

בשנת 2004 קיבלה תואר יקירת העיר תל אביב-יפו.

ב-21 באפריל 2017, ליפשיץ הלכה לעולמה בגיל 89. הותירה אחריה בת, רוזה גרטנר (ליטאי), שני נכדים וארבעה נינים. היא נקברה בבית העלמין הדרום.

מקור: ויקיפדיה

מתוך הנאום של נחמה ליפשיץ, בסמינר בשפה הרוסית שהוקדש לזכר שאול אביגור – מראשי ה"הגנה" וראש המוסד לעליה ב', ומי שהקים את לשכת הקשר, הסמינר התקיים באוניברסיטת בן גוריון בנגב בתמיכת האוניברסיטה העברית ולשכת הקשר, 11 לינואר 1979, ישראל.

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.../שאול טשרניחובסקי

חבריי היקרים!

אני באה לספר לכם את סיפור חיי. את ההיסטוריה האישית שלי כפי  שחוויתי אותה. הייתי אומרת שאני פשוט מביאה לכם את עדותי - וכמובן, לא כהיסטוריונית. מקצועי היה מחובר יותר לרגש מאשר להגיון.

אתחיל מלומר כמה מילים על הרוח והאוירה בהן נוצר והתפתח מפעל השירה היידית שלי – ובאיזה נסיבות הוא נולד. לא היה זה מקרה שלאחר עשור על הבמה הסובייטית הגעתי אל השירה העממית והלאומית שלי. בליטא, בה נולדתי וגדלתי, התרבות היהודית נהנתה מאוטונומיה מלאה. מרגע לידתו ובאופן בלתי מודע לחלוטין הילד היהודי נשם יידישקאייט (יהדות). בבית, בגן ילדים, בתנועות הנוער ובחיי הקהילה נשמנו יידישקאיט ותרבות יהודית – פשוט וטבעי כמו נשימה. גדלנו לשתי שפות אם – האחת, יידיש, שפה חייה בת כאלף שנים. השניה - עברית, שפתם העתיקה של אבותינו.... שתי שפות שוות ערך וקרובות ללב....

אברהם, יצחק, יעקב ושרה, ורבקה, ורחל, ולאה – לא היו עבורינו רק דמויות היסטוריות- אלא נוכחו בחיינו כאבותינו של ממש. ידענו לבטח איפה הם חיו, איך הם חיו ומה היתה מהות חייהם. בדיוק כפי שיצור חי אינו נותן את דעתו על דרך נשימתו, הליכתו, ראייתו, על איך הוא שומע, צוחק ובוכה, כך איש מאיתנו לא נתן את דעתו על כך שכל סביבתינו הינה יהודית. כך היינו כולנו וכך הייתי אני. לא העמקנו בחיפוש שורשינו כפי שכל כך אופנתי לעשות היום. היינו כענפים על עץ עתיק ואיתן. למי היה עניין להתבונן בשורשים – פשוט צמחנו ושאפנו מעלה. 

תרבותו של העם אינה נוצרת ביום אחד, לא בשנה אחת ואף לא במאה אחת – הלכת כמה וכמה זאת של עמינו אשר מפוזר בעולם כולו ומורכב מקהילות שונות. זרע, חבוי עמוק ושמור בחרדת קודש בתוך כל אחד מאיתנו, זרע המאחד את כולנו – היינו אחד ויחיד: מורשת האבות,  בית המקדש ומדינת ישראל. גורל מיסטי אופף את כולנו. עצם העובדה שאני, נחמה, הנמצאת כאן בליבה של ארץ ישראל ונאלצת לדבר אליכם בשפה זרה על התרבות היהודית, אליה נחשפים יהודים דוברי כל השפות – רק מדגיש את גורלינו המיסטי המשותף.

זכיתי לקשר קסום ומאגי עם הקהל שלי. הוא צמח ב"התנועה" (עם דגש ב"ה הידיעה") – ואני צמחתי יחד איתו. כפי שאמר משורר המהפכה וולאדימיר מאיאקובסקי – "שירה ושיר הם כנשק וכדגל"....לא היתה לנו כוונה להשתמש בנשק במאבקינו בממשל הסובייטי. אבל חלמנו והיינו זקוקים לדגל – כפי שהיה לכל עם ולאום באימפריה הסובייטית גם לנו היה דגל – בניין השגרירות הישראלית במוסקווה ודגל כחול-לבן המתנוסס מעליו. הייתה לכך משמעות עצומה בהעלאת המורל והרוח. שאבנו מכך כוחות נפש רבים שמילאו את הלב באהבת מולדת לארצינו ולעמינו – אהבה שהשכיחה את הפחד. אפשר כי כך מרגישים לוחמים היוצאים לקרב צודק.

כיצד ניתן להקנות לדור הצעיר שלנו - שיש לו במה להתגאות -  את היופי והעומק שביהדות וביצירה היהודית, כיצד להעביר להם את המסר?

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי

ולשאלת ה"דגשים" – חשוב לא רק "איך נשיר" אלא הייתי אומרת "איך ומה נשיר". במה ואיך נשיר היום תלוי מה ואיך  ויתכן אף היכן -  נשיר בעוד 20, 50 ו-100 שנים.

הכרחי למצוא את התשובה, הכרחי ליצור את האווירה, את הקרקע, ואת הדרך להגיע לשורשים... הדרך לנשום ולצמוח...

כי איך ניתן לשרוד ללא אוויר וללא שורשים?

על יצירתה של נחמה ליפשיץ ז"ל (1927-2017) מתוך:  מיכאל לוקין, המרכז לחקר המוסיקה היהודית